JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin
  • ראשי » 
  • אקדמיה
  •  » אקדמיה טובה, תורמים אהובים והרבה צביעות

אקדמיה טובה, תורמים אהובים והרבה צביעות

בעלי הון תרמו תמיד למוסדות אקדמיים, כפי שהם תורמים למרכז הבינתחומי

אקדמיה טובה, תורמים אהובים והרבה צביעות פרופסור יורם שחר
מאי 03
14:13 2014

זה כמה ימים גועשת התקשורת סביב תדמיתו של המרכז הבינתחומי בהרצליה. הרבה דברים נאמרים בכתבות, במאמרי הדעה ובתגובות להם, ואין לי כל דרך להתייחס לכולם ברשימה קצרה אחת. אני בוחר להתייחס לנקודה אחת בלבד החוזרת כחוט השני בכתבות השונות, והיא נוגעת לבעלי ההון התורמים למרכז. ההקשר הנרמז במפורש או בקריצה מאזכורם של תורמים אלה, הוא כי בוגרי המרכז הבינתחומי זוכים בזכותם למקום טוב במיוחד במארג ההון והשלטון. האופן המדויק שבו מתבצע מהלך זה אינו מפורט באף אחת מהכתבות, והוא מושאר לדמיונם של הקוראים. תלמיד הלומד בבית ספר הקרוי על שמו של אדם עשיר, מתבקש כנראה הקורא להניח, יזכה ל"סידור" טוב באחד ממעגלי המסחר, השירותים, התקשורת או הממשל שבהם שולט אותו אדם או במעגלים שבהם שולטים חבריו.

עברתי למרכז הבינתחומי מבחירתי עם הקמתו לפני עשרים שנה, ולימדתי בו יותר מחמשת אלפים תלמידים. אני גר באותו בית שקניתי לפני שלושים וחמש שנים כאשר הייתי פרופסור למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, ואני נוהג במכונית קטנה וצנועה. לפני חודשיים נישקתי את האיש הנפלא שעל שמו קרוי בית הספר שבו אני מלמד במרכז הבינתחומי, ואמרתי לו בלחישה רועמת מעל במה פתוחה שאני אוהב אותו. הוא נבוך קצת, אבל לא הציע לי בתמורה שום "סידור". ככל שאני יודע הוא גם לא הציע מעולם "סידור" לאף אחד משלושים עמיתיי ומחמשת אלפים תלמידיי, אף שמעטים מהם הביכו אותו כמוני בהצהרות אהבה פומביות. כדרכם של תורמים למוסדות אקדמיים בעולם כולו, הוא תרם במשך השנים ביד נדיבה אך במגבלות יכולתו לצרכיו הגשמיים של בית הספר, ולא נתן או קיבל דבר מלבד השם הטוב הראוי לכל אדם התורם מכספו לצרכי ציבור.

בית הספר למשפטים שבו למדתי (ולימדתי) באוניברסיטת תל אביב קרוי גם הוא על שמו של יהודי יקר. כמו אהובי מהמרכז הבינתחומי, גם הוא עשה את הונו בגרמניה שאחרי המלחמה וגם הוא נתן ביד רחבה במגבלות יכולתו לצרכיו הגשמיים של בית הספר. ככל שאני יודע גם הוא לא נתן "סידור" לאף אחד מחברי הסגל או מהמלמדים שם או מעשרות אלפי התלמידים שלמדו אצלם. למרות זאת, רובם ממוקמים במקומות טובים בכל מעגלי ההון והשלטון בישראל, טובים פחות או יותר כמו המקומות שבהם ממוקמים בוגרי המרכז הבינתחומי, האוניברסיטה העברית ושאר בתי הספר הראויים למשפטים בישראל. כמו בוגרי המרכז הבינתחומי והאוניברסיטה העברית, גם בוגרי בית הספר למשפטים של אוניברסיטת תל אביב הגיעו למה שהגיעו קצת בזכות הקשרים שקשרו עם חבריהם לספסל הלימודים, קצת בזכות משפחתם ובעיקר בזכות כישרונם ומרצם. אני, למשל, בנה של מיילדת קשת לילה, הגעתי בזכות שילוב זה של קשרים, כישרון ועבודה קשה לשני ההישגים הגדולים של חיי – נישואי לבת מחזורי, שלהוריה הייתה חנות בגדים (!) ברחוב אלנבי, ודרגת פרופסור במרכז הבינתחומי. מבין חבריי למחזור, עמיתיי, עוזריי ותלמידיי באוניברסיטת תל אביב היו מי שהגיעו להישגים צנועים מעט יותר. יש ביניהם שהיו שרים בממשלה, חתני פרס ישראל, שופטים של בית המשפט העליון, אנשי תקשורת מובילים, יועצים משפטיים לממשלה, ראשי מוסדות להשכלה גבוהה, יועצים משפטיים של בנקים מרכזיים, ממונים על מחלקות פיקוח מובילות, דיקאנים ופרופסורים במיטב המוסדות האקדמיים בישראל ובעולם והרבה הרבה "סתם" בעלי מקצועות חופשיים אמידים. כולם, כמוני, יצאו מאוניברסיטת תל אביב והצליחו יפה למרות שלא קיבלו "סידור" מתורמים ולא למדו או לימדו במרכז הבינתחומי.

מבט מהיר בשמות הבניינים, האולמות, המרכזים, המכונים, בתי הספר, החוגים והפקולטות בכל המוסדות הציבוריים והפרטיים להשכלה גבוהה, יגלה כי בעלי הון תורמים להם בכל תולדותיהם בדיוק כפי שהם עושים זאת במרכז הבינתחומי. ממאות השמות שרבים מהם פיארו את רשימת עשירי העולם אני בוחר שלושה בלבד, דווקא משום שהם שונים מאוד זה מזה, דווקא משום שאינם ידועים היום כפי שהיו ידועים בעבר ודווקא משום שהם מייצגים הקשרים שונים מאוד.

האחד הוא סם שפיגל, שעל שמו קרוי בית הספר המצוין שבו למדה כתבת "הארץ" שגינתה את המרכז הבינתחומי על (בין היתר) רשימת תורמיו. שפיגל היה חבר קיבוץ בצעירותו ואף הפיק סרטים מצוינים בהוליווד בהמשך חייו, אך ההון שהותיר אחריו לא היה נקי יותר מקשרי ההון-שלטון שעליהם רמזה הכתבת. הוא אהב את החיים הטובים וניצל אותם עד תום, וגם קשר קשרים הדוקים עם שליטים בישראל ובעולם. שמו הונצח בבית הספר הירושלמי שבו למדה הכתבת אחרי מותו, אך יורשיו אינם זרים למסדרונות השלטון המקומי והממלכתי בירושלים. אני מניח בביטחון גמור שכתבת "הארץ" הגיעה לצמרת העיתונות הישראלית קצת בזכות המטען שהביאה מביתה, קצת בזכות חבריה לספסל הלימודים בכל המסגרות שבהן למדה ובעיקר בזכות כישרונה וחריצותה. אני מניח באותה מידה של בטחון שאף אחד מבני משפחת שפיגל לא עזר לה במישרין או בעקיפין להגיע לאן שהגיעה.

השני הוא בנו גיטר. בשנים שבהן למדתי ולימדתי באוניברסיטת תל-אביב הוא היה הכוח העיקרי מאחורי הקמתה וביסוסה. ככל שאני יודע, הוא לא למד באוניברסיטה מימיו, אך הוא ידע לנהל עסקים והשכיל לצבור הון גדול, פרטי ותאגידי. הוא ידע גם לנוע במסדרונות השלטון הישראלי טוב יותר ממרבית בני דורו. ככל שאני יודע, הוא הזניק מאות אלפי ישראלים צעירים שלמדו באוניברסיטת תל-אביב לעמדות של השפעה ועושר בדרך אחת ויחידה, והיא בתרומתו להפיכתה של אוניברסיטת תל-אביב לאוניברסיטה ציבורית מובילה המעניקה בית מצוין והשכלה מעולה לכל הראויים לבוא בשעריה.

יכולתי לסיים בתרומתו של אדמונד ספרא לאוניברסיטה העברית או בתרומתו הבעייתית הרבה יותר של ראובן הכט לאוניברסיטת חיפה, אך אני מעדיף לסיים בסיפור מינורי שכולו נועם ומעדנות. מרכז משה דוד גאון לתרבות הלדינו באוניברסיטת בן-גוריון בנגב לא נצבע מעולם בצבעים של הון ושלטון. משה דוד גאון היה איש צנוע, וסביר להניח שלמרות הישגים מדעיים מסוימים שהשיג לא היו רבים שהיו זוכרים את שמו בנגב לפני עשר שנים לו לא היו לו בן מקושר אחד שידע לנהל עסקים גדולים, ובן מקושר אחר היודע לשיר נפלא בעברית וגם בלדינו. בנימין (בני) גאון יכול היה אולי לפתוח שער אחד או שניים עבור בוגרי מרכז גאון, ויהורם גאון יכול היה אולי "לסדר" למיטיבי השיר שביניהם הופעה בעיר שדה חשובה, אך אני מניח כמובן מאליו ובלא שמץ של אירוניה שלא עשו זאת.

אין לאף עיתונאי סיבה הגונה ואמתית אחת להניח שהמציאות במרכז הבינתחומי שונה באופן כלשהו מהמציאות במוסדות האקדמיים האחרים בישראל. משפחות אריסון, עופר ורקנאטי תורמות ביד רחבה למיזמי חינוך ותרבות בכל רחבי ישראל, הן במגזר הפרטי, הן במגזר הציבורי והן במגזר השלישי. איש לא טען מעולם שתרומתם פוגעת באופן כלשהו בצדק החברתי, בטוהר המידות או באיכות האקדמית. אין שום סיבה הגונה ואמתית לעשות זאת דווקא בהקשרו של המרכז הבינתחומי בהרצליה.

על המחבר / המחברת

יורם שחר

יורם שחר

פרופסור למשפטים במרכז הבינתחומי, הרצליה. לשעבר באוניברסיטת העברית ואוניברסיטת תל-אביב. עוסק במשפט פלילי והיסטוריה של המשפט.

15 תגובות

  1. אדי
    אדי מאי 04 2014, 08:38
    הבינתחומי מוסד נחות לילדי עשירים

    זה הרי ברור ששחר יגן על המוסד שמורח לו את החמאה על פת הלחם. כדי להפריך את הסנגוריה של שחר מספיק להזכיר שאת הפרופסורה הוא קיבל מאוניברסיטה אמיתית. למוסד שהוא מלמד בו כעת ילדים מפונקים ברמה אקדמית אפס אין ולא תהיה היכול האקדמית הזאת. של פרופ' דוד אנוך ב"הארץ" מיום 2.4 אמר את הדברים הכי טוב שאפשר : http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2310345

    השב לתגובה
    • יורם שחר
      יורם שחר Author מאי 04 2014, 10:37

      אדי, למרכז הבינתחומי יש סמכות מלאה למנות פרופסורים והוא עושה זאת. בבית הספר למשפטים של המרכז הבינתחומי יש ארבעה עשר פרופסורים. שמונה מהם קיבלו את הדרגה הזאת לראשונה במוסדות אחרים, אבל שישה קיבלו אותה במרכז וכמספר הזה לפחות ימונו בשנים הקרובות. מינויים כאלה נעשים בכעשר השנים האחרונות, שמונה מהן בפיקוחה הישיר של המועצה להשכלה גבוהה. מזה כשנתיים מוסמך המרכז הבינתחומי למנות פרופסורים בעצמו. תהליך ההתפתחות הזה הוא התהליך הטבעי שאותו עברו כל האוניברסיטאות בישראל. אני קיבלתי את דרגת הפרופסור הראשונה שלי מאוניברסיטת תל-אביב לפני שנים רבות, כאשר האוניברסיטה המצוינת הזאת הייתה צעירה בערך כמו המרכז הבינתחומי היום. באותן שנים רחוקות הייתה אוניברסיטת תל-אביב חשופה מצד האקדמיה הותיקה והמבוססת לאותן טענות בדיוק כמו אלה המוטחות היום במרכז הבינתחומי. תפריט הדימויים שישראל הותיקה אימצה אז מול האקדמיה התל-אביבית נע בין "שפת הים" ל"כסף" או "קריירה". עצם הביטוי "פרופסור" התקשר אז בתודעה הציבורית למכובדות רחבייתית אפופת ניחוח אירופאי והגירסה התל-אביבית שלו נזקקה להרבה שנים של סבלנות ועבודה קשה (וכן, גם להשקעה לא קטנה ביחסי ציבור ובגיוס תרומות) כדי להגיע לאותו מקום. תל-אביב הגיעה וגם הרצליה תגיע, ואם עולם כמנהגו ינהג היא תוציא מתוכה יורשים לפרופ' אנוך שיתגוללו על המוסד הבא שיעז לקום אחריה.

      השב לתגובה
  2. אלון
    אלון מאי 04 2014, 17:09
    אנוך

    פרופסור אנוך, למיטב ידעתי לא בדק את רמת ההוראה באוני' בר אילן ולא את זו שבחיפה. אולי גם שם הרמה לא מי יודע מה? קל להתנפל על המכללות וזה מאד "איני" לעשות זאת על הבינתחומי. ואולי זה לא באמת מה שמעצבן את אנוך?

    השב לתגובה
    • אדי
      אדי מאי 05 2014, 09:01
      מכללות הן קללת האקדמיה

      יש מכללות טובות, אין ספק. אבל תופעת המכללות ככל גרמה להזניית והנמכת האקדמיה. קצרה היריעה מלהרחיב אבל אציין בכותרות 3 גורמים:
      1. תחרות על תלמידים במקום על מצוינות (תרבות הסטודנט כלקוח).
      2. כסף, כסף, כסף – אפילו באניברסיטאות המחקר יש תוכניות תואר שני בהנחה אקדמית תמורת אי-הנחה כספית. מי שיכול לשלם מקבל "תואר" בזול וללא מאמץ ששוה כמו כל דבר שמתקבל חינם.
      3. העדר אפשרות פיקוח בשל מוטת שליטה רחבה מי יכול לפקח על רמת ההוראה והקריטריונים לקבלת תואר במכלל תיז אל נבי?
      אבי אבות הטומאה בהקשר הזה הוא אמנון רובינשטיין שבמירוץ שלו לפופולריות פופוליסטית פתח שער לזילות האקדמיה שהבינתחומית היא חלק ממנה.
      2.

      השב לתגובה
      • יורם שחר
        יורם שחר Author מאי 05 2014, 10:02

        אדי, אני מאד מעריך את העובדה שאתה טורח להיכנס לשיחה רצינית. רוב המגיבים עוקצים ובורחים ואי אפשר להגיע מזה לשום מקום.
        אז בתמורה הנה תגובה רצינית היוצאת מעומק הלב: כל סבב ההתקפות הנוכחי (יהיו עוד הרבה ושום דבר לא יעזור) כוון ישירות למרכז הבינתחומי ולא ל"מכללות". אם אתה מתכוון לבינתחומי כשאתה אומר "יש מכללות טובות", יהיה ממש נחמד אם תגיד זאת. חשוב לרגע על האפשרות שפורץ לתקשורת סיפור ביקורתי כלשהו על המתרחש באחת האוניברסיטאות הציבוריות. תאר לך שבכל פעם שתלמידים או מורים שאותה אוניברסיטה מנסים לענות לגופה של הטענה נגד המוסד שלהם מחזירים להם בטענות על המתרחש באוניברסיטאות אחרות. איך אפשר להתמודד עם זה?
        אז אם יש לך כוח למילים כבדות ורציניות בוא נתחיל: המרכז הבינתחומי אינו מכללה. אם תקרא את חוק המועצה להשכלה גבוהה (משעמם לאללה, אבל חובה לכל מי שרוצה לדבר על הנושא ברצינות) תראה שהביטוי "מכללה" הוא חלק משמו של מוסד להשכלה גבוהה שביקש שהביטוי הזה ייכלל בשמו. יש מוסדות שביקשו זאת (אלוהים יודע למה) ויש מוסדות רבים שלא ואין שום סיבה אמתית לכנות אותם בשם הזה. אז מניין הוא בא? הוא בא משמונה המוסדות הציבוריים הראשונים שקמו, פשוט, ראשונים והשתלטו על המועצה להשכלה גבוהה. זה כל כך פשוט עד שבא לצעוק, אבל גם זה לא יועיל כי איש אינו מקשיב. המוסדות האלה ניכסו לעצמם את הכינוי הכולל "אוניברסיטה" למרות שחלקם לא מקיימים את אותם מאפיינים שהם דורשים היום מכל מוסד חדש מהם כתנאי לשימוש בכינוי הזה. מכון וייצמן והטכניון מסווגים כ"אוניברסיטה" למרות שהם מתמקדים בתחומי מחקר וידע מצומצמים מאד ואחד מהם (וייצמן) כמעט אינו עוסק בהוראה. בעולם הרחב מכנים מוסדות כאלה "מכון" ולא אוניברסיטה. הכינוי הזה אינו אומר שום דבר על הרמה האקדמית של המוסד אלא רק על אופיו. אז מה? אז לא הרבה, מלבד העובדה שאחת הטענות הקבועות העולות מכל כיוון כשהבינתחומי (ולא רק הוא) מבקש להיקרא "אוניברסיטה" היא שהכינוי הזה נכון רק למוסד שעוסק בכל תחומי המחקר והידע, ואילו הוא עוסק רק בכמה תחומים. נו? לאן ממשיכים מכאן? ממשיכים מכאן לאוניברסיטה הפתוחה שגם היא חברה משום מה במועדון השמונה. . האוניברסיטה הפתוחה קוראת לעצמה "פתוחה" בצדק משום שהיא אינה מתנה את ההצטרפות אליה בהישגי עבר כלשהם. ניתן לקבל תואר "בוגר אוניברסיטה" מההאוניברסיטה הפתוחה בלא תעודת בגרות. אז מה? אז לא הרבה מלבד העובדה שאחת הטענות הקבועות נגד ה"מכללות" היא שהן מקבלות סטודנטים שהישגיהם בבחינות הבגרות נמוכים. נו? איך אפשר להתמודד עם זה? לאן ממשיכים מכאן? ממשיכים מכאן לכינוי הבא שהאוניברסיטאות אמצו לעצמן כדי לבדל את עצמן מה"אוניברסיטאות" והוא "אוניברסיטאות מחקר". כששואלים אותן למה הכוונה הם עונים שהם מוסמכים להכשיר דוקטורנטים. כש"מכללה" (אתה זוכר שכתבת שיש טובות ביניהן) מבקשת להסמיך דוקטורנטים עונים שהיא לא יכולה כי היא לא "אוניברסיטת מחקר". איך יוצאים מזה? איך שוברים את מעגל הקסמים הזה? כנראה שאי אפשר, אבל יש מעט מאד קשר בין זה ובין הדברים הקשים שאתה כותב על אמנון רובינשטיין. אמנון הקים את הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל-אביב שבה גדלתי מיומי הראשון באקדמיה והכשיר אותי ועוד כמאה (לפחות) משפטנים אדירים בכל קצווי האקדמיה, הממשל, המשפט. הוא אחראי יותר מכל אדם אחר לאותה פרופסורה שהבאתי למרכז הבינתחומי. עכשיו הוא לא מוסמך יותר להנחות דוקטורנטים כי הוא ב"מכללה". עמית אחר שלי הוא אהרון ברק. הוא היה המורה או המנחה של הרבה מהפקופסורים למשפטים בישראל. עכשיו הוא לא מוסמך יותר להנחות דוקטורנטים כי הוא ב"מכללה". עמית שלישי שלי הוא אוריאל פרוקצ'יה (יש לך עוד כוח?), רביעי הוא משה הלברטל, חמישי הוא ישי בר, שישי הוא משה ברניב, ונמצא אתנו "גם" אוריאל רייכמן. אפשר לספור גם אותי. בינינו לבינינו היינו בוגרי האוניברסיטאות הטובות בעולם, פרופסורים ב"אוניברסיטאות המחקר", דיקאנים, ראשי מכוני מחקר, נשיאי בתי דין עליונים או סתם גדולי הדור בתחומם. אנחנו לא מוסמכים להנחות דוקטורנטים משום שאנחנו ב"מכללה". נראה לך הגיוני? באוניברסיטאות שמהן באנו קראנו לתופעה כזו "הגמוניה" או "קרטל" וכתבנו שזה נורא מכוער.

        אם תרצה, אתייחס באותה מידה של רצינות לכל הטענות האחרות שלך.

        בהערכה רבה,

        יורם שחר

        השב לתגובה
        • אדי
          אדי מאי 08 2014, 09:46
          תודה יורם על התשובה המנומקת והמעמיקה, אבל...

          נו טוב, אז יש "מכללות" טובות. אני דווקא התכוונתי ל"ספיר" (שיש לה גם אג'נדה, מה שאי אפשר להאשים בזה את הבינתחומית) אבל מוכן לכלול במסגרת "הטובות" גם את ה"בינתחומית". אבל היוצאות מהכלל לא מפחיתות כהוא זה מאשמת הנמכת ההשכלה הגבוהה וזילותה ואפילו הזנייתה אם להיות קצת פחות מנומס שהן תוצאת שיטת או מערכת "המכללות" (מבלי להתייחס להגדרות החוקיות, שכן לא רק שאינני משפטן, אני גם סבור שהגדרות ודקויות משפטיות אינן מהותיות לעניין עצמו),כפי שפירטתי ב-3 הנקודות בתגובתי הקודמת. עם כל הכבוד לאמנון רובינשטיין על הישגיו האקדמיים וההוראתיים אין לי ספק שהמרוץ שלו אחרי פופוליזם הוא הוא שגרם להרס ההשכלה הגבוהה. הוא הוא שהכניס את האוניברסיטאות למרוץ המביך והנלוז אחרי תלמידים שמכניסים כסף תמורת הנמכת הדרישות, הוא הוא שהפך את התואר האקדמי לחסר ערך כמעט, הוא הוא שפגע בליבת האקדמיה ע"י פגיעה במקצועות מדעי הרוח והטבע הוא הוא שיצר מציאות שכל תת-דוגמנית עם מוח של זבוב מנומנם מתנאה בזה שהיא לומדת "תקשורת וניהול" והוא הוא שחרף היומרה להעניק שוויון הזדמנויות בהשכלה הגבוהה יצר מצבי קיצון של חוסר שוויון: אוניברסיטה למצטיינים, מכללות לילדי טובים ועשירים (נניח הבינתחומית והמכללה למינהל) ומכללות נחותות לכל היתר שמעניקות תארים שאין בהן כלום ורק מעצימות את התסכול. ושאלה לסיום, כל אותם גדולי וחכמי המשפט, כולל הכותב עצמו, לו ניתנה הבחירה היום, האם היו הולכים ללמוד ב"בינתחומית"? ואם כן האם מסלול הקריירה והאפשרויות האקדמיות שלה היה זהה?

          השב לתגובה
          • יורם שחר
            יורם שחר Author מאי 08 2014, 10:39

            אדי, כיוון ששאלת שאלה ישירה הנוגעת לי, הנה תשובה מאד לא תיאורטית: אני הלכתי ללמוד משפטים בתל-אביב בשנת 1967 באותה מציאות שתיארתי בתשובה שכתבתי לך לפני ארבעה ימים, כלומר כש"משפטים תל-אביב" היה ה"בינתחומי" של אז. אילו כל המשתנים האחרים היו שווים, ייתכן שהייתי מנסה להתקבל לירושלים, אבל המשתנים אף פעם אינם שווים (גרתי בבית אמי בתל-אביב, שירתתי במקביל בקריה בתל-אביב ומלכתחילה הלכתי ללמוד משפטים כי זה הדבר היחידי שהצבא הרשה לי) והם גם לא שווים היום. תל-אביב הציעה לי אז היצע שהתאים בדיוק לצרכים שלי ולא הבנתי אז למה כל העולם ואחותו מתגולל עליה על שהעיזה לפתוח פקולטה למשפטים. אותו עולם פתח עיניים גדולות חמש שנים אחר כך כשאותו אמנון רובינשטיין התעקש להתנהג בניגוד לתדמית שניסו לכפות עליו ועל הפקולטה שהקים ושלח אותי לדוקטורט באוקספורד (זו תשובה לשאלתך השניה על מסלול הקריירה) שהייתה אז עדיין מרכז העולם. פגשתי שם כמה דוקטורנטים מהאוניברסיטה העברית שהתייחסו אלי כאל עב"מ מ"מכללה" שמנסה לשחק במגרש של הגדולים, עד שהקדמתי את כולם במרוץ למשרות האקדמיות הראשונות באוקספורד והם נעשו חברי ועמיתי לחיים (אחר כך רובם הקדימו אותי במירוצים אחרים). לפני ימים אחדים קיבלתי מכתב מתלמידה שלי במרכז הבינתחומי שהתחילה לימודי דוקטורט באוניברסיטת ניו-יורק. היא התלמידה החכמה ביותר שהייתה לי אי פעם במקום כלשהו בעולם (כן, כן, גם בכמה ממכללות הקיסוס הנפלאות שבהן לימדתי). נשמע כמו הגזמת פרסומת חלולה? יכול להיות, אבל זו אמת לאמתה. עולם כמנהגו נוהג. ספיר (באמת מקום של נשמה גדולה) והבינתחומי יעלו, ואולי ירדו. בר-אילן והעברית ירדו ואולי יעלו. שום דבר לא יעמוד על מקומו אם יתנו לו לחיות.

            ולעניין הכללי שאתה חותר אליו: יש אכן הבדל גדול מאד בין מכללות שונות, בדיוק כשם שיש הבדל גדול מאד בין אוניברסיטאות שונות ובין חוגים שונים באותה אוניברסיטה. זה נכון בכל הדרגים ובכל התחומים. התואר ב"תקשורת וניהול" שיקבל הדוגמן ההוא ממכללה רעה אכן אינו טוב כמו תואר בפילוסופיה או במתמטיקה מהאוניברסיטה העברית. קשה לי להניח שיש אדם שיקבל אותו לעבודה או יתחתן אתו או ייתן לו פרס ישראל רק מפני שיש לו "תואר ראשון". המציאות שבה יש שפע של מוסדות להשכלה גבוהה שרמתם נעה בין קרוב לאפס וקרוב לנשגב מאפיינת את כל המדינות המודרניות, לכל סוגיהן ואין בכך כל רע בתנאים של שקיפות. איש בעולם אינו מתייחס לבוגר הרווארד, הסורבון או היידלברג כפי שהוא מתייחס לבוגר מסלול ערב או תכנית התכתבות של אוניברסיטה נידחת, ומשום כך בדיוק אין שום סיבה להתגולל על אותה אוניברסיטה.

            איך מיישמים את זה לישראל? הדרך הנכונה היא להציף את התקשורת לכל סוגיה במידע על המוסדות להשכלה גבוהה, בדיוק כפי שנעשה כעת, אבל להשתדל לדייק. יש אוניברסיטה רעה? חשוב לצעוק על כך מכל גבעה. יש מכללה מרגיזה? חיוני להגיד את זה, אבל חיוני לדייק. המרכז הבינתחומי חייב לחטוף על מה שמגיע לו, לא פחות אבל גם לא יותר.

            השב לתגובה
  3. שושו
    שושו מאי 04 2014, 22:26
    סליחה בואו לא ניתמם

    מי שיכול להתקבל לת"א או לירושלים לא יפנה לבינתחומי. עם כל הכבוד. זה שהמרצים הם ברמה גבוהה עדיין לא אומר שגם התלמידים כך. מכללה היא עדיין לא אוניברסיטה, מה לעשות, ויכול להיות שהמכללה חייבת להציע איזה ערך מוסף לנרשמים.

    השב לתגובה
  4. שמעון שוקן
    שמעון שוקן מאי 05 2014, 20:07
    רמת הסטודנטים בבינתחומי

    שושו הי: סטודנטים רבים בבינתחומי מתקבלים גם לאוניברסיטאות, ובוחרים ללמוד בבינתחומי. הם עושים זאת כי הם מעדיפים חוויית למידה איכותית ואווירת לימודים נעימה. במקרים רבים, הם גם מקבלים מלגת הצטיינות שמסייעת להם לגשר על הפער בשכר הלימוד. בערך שליש מהסטודנטים שאני מלמד בבינתחומי הם תלמידים מעולים שיכולים להצליח בכל אוניברסיטה בארץ ובחו״ל. המרצים בבינתחומי, כמוני וכמו פרופ׳ שחר, מכוונים את רמת ההוראה בקורסים לשליש העליון של הכתה. לשאר התלמידים אין ברירה, הם חייבים ליישר קו. הם עושים זאת ע״י עבודה קשה, חונכות, וקבוצות לימוד, כולם ערכים חשובים בבינתחומי. כמובן שחלק מהסטודנטים מנסים לחתוך פינות, כמו בכל מוסד אחר להשכלה גבוהה. — שמעון

    השב לתגובה
  5. אדי
    אדי מאי 08 2014, 12:58
    יורם הנה שאלה אחת שאולי התשובה לה תביא אותנו למכנה משותף

    האם לדעתך אין הצפה של מוסדות לימוד המתכנים כך או אחרת מוסדות להשכלה גבוהה? מה עושה הצפה זו להשכלה הגבוהה? מה עושה הצפה זו למבנה התעסוקה של ישראל?
    נדמה לי שלתשובה לשאלה זו ולהשלכותיה (כמו תחרות על סטודנטים ותקציבים) יש פוטנציאל לפתרון משבר ההשכלה הגבוהה בישראל.

    השב לתגובה
  6. יורם שחר (מהמחשב הביתי)
    יורם שחר (מהמחשב הביתי) מאי 10 2014, 12:01
    נסכים על קצת וזה לא מעט

    אני מסכים יש יותר סטודנטים ולכן איכותו הממוצעת של תואר אקדמי נמוכה משהייתה לפני עשרים שנה. כדי לקרוא לזה "הצפה" אנחנו צריכים להסכים על השלכה שלילית של העבודה הזאת. אני לא בטוח שיש כזאת. נניח שדוד ומשה לומדים באותו תיכון. דוד חכם מאד וחרוץ מאד. משה לא ולא. דוד התקבל לפקולטה להנדסת חשמל של הטכניון וסיים בהצלחה. אם הסיפור היה מתרחש לפני עשרים שנה, משה היה לא היה מתקבל לשום אוניברסיטה ומקים עסק לתיקוני חשמל. אם הסיפור מתרחש לפני חמש שנים, משה התקבל לפקולטה להנדסת חשמל של פעוטון ימימה למדעי הבורג (אושר על ידי המל"ג ונחנך במעמד יו"ר התאחדות יוצאי זגלמביה) וסיים גם הוא בהצלחה. לדוד ומשה תואר ראשון בהנדסת חשמל. אני מניח ששוק התעסוקה לא יקבל את משה לתפקיד המחייב תואר בהנדסה והוא יקים עסק לתיקוני חשמל. זה עלה למשק בארבע שנים שבהן משה לא עבד (אם, כמובן, הקדיש את כל ימיו באותן ארבע שנים ללימוד בפעוטון ימימה), אבל יש סיכוי מסוים, לא גדול, שהוא קלט משהו בפעוטון שיעשה אותה חשמלצי'ק שכונתי קצת יותר טוב. איפה הנזק?

    השב לתגובה
  7. סטודנט
    סטודנט מאי 26 2014, 13:40
    תרומות רק למדינה

    והמדינה תחלק את התרומות לפי הצרכים והעדיפויות של המדינה
    יש גם אפליה מתקנת
    היא גם תחליט מה לקרוא על שמו של מי
    אחרת כל המוסדות הופכים למחלקות יחסי ציבור של קבצנים מהודרים ומקצוענים

    השב לתגובה
    • יורם שחר
      יורם שחר Author מאי 26 2014, 14:32

      סטודנט, אני מאד מקווה שאתה יודע כמה אתה צודק. אני מקווה גם שאתה מבין שאתה אומר בדיוק את מה שאני אומר. אם יש משהו בעייתי בתרומות של בעלי הון הוא נוגע רק למוסדות הציבוריים להשכלה גבוהה ולא למוסדות הפרטיים. מדינה לא צריכה לפשוט יד לתרומות, לא באוניברסיטאות הציבוריות ולא בבתי החולים הציבוריים. המדינה צריכה לגבות מיסים ולחלק אותם לפי הצרכים והעדיפויות של המדינה. אם, למשל, המדינה שלנו (שלך ושלי) תחליט לגבות מבעלי ההון מיסים גבוהים יותר כדי לממן בהם את ההשכלה הגבוהה הציבורית, היא לא תהייה חייבת ואפילו לא תהייה רשאית לקרוא על שמם את החוגים והבניינים שתקים בכספם. אף אחד לא קורא לגדוד טנקים על שמו של תורם ואין שום סיבה לעשות זאת לחוג ללאדינו באוניברסיטת בן-גוריון או לפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. באירופה, שבה ממומנת (כמעט) כל ההשכלה הגבוהה מכספי מדינה לא מרשים לבעלי ההון להתקרב לאוניברסיטאות ממרחק קילומטר, וכך צריך להיות גם בישראל. איך כל הדברים הנכונים האלה קשורים למוסדות הפרטיים להשכלה גבוהה בישראל???

      השב לתגובה
  8. מתמצה
    מתמצה אפריל 21 2019, 20:01
    יש שתי עובדות שלא בדיוק סותרות זו את זו

    המרכז הבינתחומי הוא ברמה סבירה ובמגמת שיפור איטית כלפי מעלה
    ללא קשר, חלק מההילה והמשיכה של המרכז קשור לאינטרסים ברורים לאו דוקא לחתירה לרמה אקדמית טהורה.

    השב לתגובה
  9. יורם שחר
    יורם שחר אפריל 22 2019, 09:30
    איזון מאוזן

    אין מוסד להשכלה גבוהה בעולם, כולל המוסדות המתוקצבים בארץ ובעולם שאינו מאזן בין "אינטרסים ברורים" ו"רמה אקדמית טהורה". גם המרכז הביתחומי איזן והחודש אני סוגר מעגל חיים וחונך את הדוקטורנט הראשון שלי בביתחומי. מאות מתלמידי באונירסיטאות הותיקות הגיעו להישגים האקדמיים, הכלכליים והמנהיגותיים הגבוהים ביותר בארצנו הטובה וגם הדוקטורנט החדש שלי יגיע. אולי הגיע הזמן להפסיק להתנשא ולהתחיל להתמודד ברצינות עם המציאות המשתנה?

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים באקדמיה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!