JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

בשבחי אריאל

יחס חיובי חריג לחוקרים צעירים

בשבחי אריאל ד"ר דודו רוטמן
אפריל 15
10:00 2015

לא אשכח את הרגע שבו הגעתי נרגש, בידי כתב היד של ספר המחקר שלי, לפגישה עם העורך הראשי באחת מהוצאות הספרים האקדמיות הנחשבות ביותר בישראל. הספר היה פרי עבודה מאומצת של שבע שנים. בכל עלויות הנסיעות לספריות, הדפוס, העריכה והתרגומים נשאתי בעצמי. אין דרך אחרת. לא במדעי הרוח.

כתב היד היה מונח על השולחן. העורך העיף מבט, לא טרח להרימו. "מממ, עב כרס…" הוא המהם. "אכן", אמרתי בגאווה, "כשלוש מאות וחמישים עמודים". "כן", הוא הפטיר בלי להעיף מבט שני. "אם הוא יתקבל, לאחר ששני קוראים יבחנו אותו", הוא הדגיש, "זה יעלה כשבעים אלף ש"ח להפיק אותו". הערכתי את העובדה שהעורך משתף אותי במאמצים הגדולים של ההוצאה. הייתי בטוח שהוא עושה זאת כדי להרשים אותי. אבל אז הוא הוסיף, "ואתה תצטרך לגייס אותם".

החוורתי. כאז כן עתה. הייתי חוקר צעיר יחסית, התפרנסתי מהוראה בארבעה מוסדות שונים שמהם פוטרתי מדי שנה. ידעתי שפרסום הספר הזה בהוצאה אקדמית הוא תנאי הכרחי, גם אם לחלוטין לא היחיד, שיהיה לי איזשהו סיכוי להתברג בעתיד במשרה אקדמית. עכשיו הוא רוצה ממני שבעים אלף ש"ח. סכום דמיוני, שלא רחוק מאוד משכר שנתי. הבעת פניי כנראה הסגירה משהו. "טוב, אם נעשה מאמצים זה יכול לרדת לסביבות שישים אלף. אולי אפילו חמישים וחמישה", הוא המשיך, "אבל כחמישים תצטרך לגייס בעצמך". הוא רכן לעברי, "לא מצופה שתשלם מכיסך. גייס את הכספים מקרנות, מתרומות, מפרסים, כולם עושים זאת. מי שלא מצליח, משלים מכיסו את ההפרש". נטלתי את כתב היד ויצאתי ממשרדו. חִלחלה בי ההבנה שהמחקר הזה, שהקדשתי לו חלק ניכר מחיי הבוגרים, לא יתפרסם לעולם.

פרסם או היעלם. זו הסיסמה שידועה לכל אקדמאי. בוודאי במדעי הרוח. בוודאי בתחילת דרכו. פרסם, ובכתב עת "שפיט", כלומר באנגלית. עלויות התרגום (העצומות)? עליך. עלויות המחקר? עליך. ואם צריך לשלם דמי חבר לאגודה מדעית כתנאי לכך שהמאמר יפורסם? עליך. אם אתה איש סגל קבוע, יש לך קרן מחקר שממנה אתה אמור לשלם את כל ההוצאות הללו. אבל בשביל הסיכוי הקלוש להיות מתישהו איש סגל קבוע אתה צריך לפרסם. לפרסם ולשלם או להיעלם.

אה כן. אפיליאציה. שיוך אקדמי. בכל מאמר שלך יצוין השיוך האקדמי. זה מצופה ממך. עניין קצת מסובך כאשר אתה מלמד בארבעה מוסדות שונים כדי להשלים משרה. אז מה תכתוב שם, ליד השם? זו בהחלט פדיחה לרשום "חוקר עצמאי". גם אם על פי כל קריטריון, זה בדיוק מה שאתה. "מה, אני גרוע עד כדי כך שאף אחד לא מוכן לקבל אותי אליו?" (התשובה: "כן!"). אז יש מי שיכתוב את שמו של המוסד שבו חלקי המשרה שלו הם הגדולים ביותר. יש מי שיעדיף לכתוב את שמו של המוסד שהשייכות אליו אמורה לתת לו הכי הרבה כבוד, אפילו אם הוא מלמד בו קורס בחירה של שעתיים במשך סמסטר אחד בשנה. אני, בסוג של אירוניה עצמית, מונה בשנים האחרונות לצד שמי את כל המוסדות שאני "משויך" אליהם בעת כתיבת המחקר, על פי סדר האלף-בית. בדרך כלל הלצה זו גוררת מייל דחוף מן העורך: אין מקום לכולם. צריך לבחור. אז הבחירה שרירותית למדי: אני עוצם עיניים ומניח אצבע על מסך המחשב. זה יהיה השיוך האקדמי שלי במחקר הזה.

רגע, רגע, רגע. זה לא כל כך פשוט. המוסד שאליו הפרסום הזה משויך מקבל משהו בתמורה. הפרסום הזה נמנה עם פרסומי המוסד לצורך הדירוגים הבין-לאומיים. לספירה הזאת יש משמעות תקציבית, גם כלפי הגופים המתקצבים בארץ, גם כלפי גופים בעולם. מה שלחלוטין לא חשוב מבחינתי, מקבל פתאום משמעות מבחינת המוסד שבחר לא להעסיק אותי. אם וכאשר המאמר יתפרסם, והשם המצופה לא יופיע, אני יכול בהחלט לצפות לקימוטי מצח ולבקשת הסברים. העובדה שהמוסד לא העניק לי כלום בדרך לפרסום המחקר הזה, כלומר מלבד מדבקה על השמשה הקדמית של הרכב (אף על פי שבתל אביב ובירושלים אין לזלזל בעניין זה!), מטרידה את השואלים פחות מן הדרישה שאמורה להיות מובנת מאליה – נתנו לך זכות ללמד כאן לפני שפיטרנו אותך כמו בכל שנה? אז המחקר שעשית באותה התקופה על חשבונך ועל חשבון זמנך הפרטי, שייך גם לנו.

לא הייתי נדרש למסכת הזו, שמוכרת היטב היטב לכל אקדמאי ישראלי בראשית דרכו, במיוחד במדעי הרוח, אילו לא התפרסמה לאחרונה ידיעה מעניינת על מהפכה שהגיעה ממקום לחלוטין לא צפוי – אוניברסיטת אריאל. על פי אותה ידיעה, המוסד הזה מזמין חוקרים במדעי היהדות לפרסם מאמרים בכתבי עת שפיטים, תוך ציון שיוך אקדמי אליו, ו…תאמינו או לא… לקבל שכר בתמורה לכך.

אני חוזר: יש כאן מוסד אקדמי, שמוכן לשלם (!) לחוקרים (!) על עבודתם (!) רק מפני שהוא צפוי ליהנות ממנה. ייאמר מיד: כל מי שיודע משהו על עמדותיי האקדמיות, יודע שלדעתי מוסד שיש לו מל"ג פרטית שבראשה עומד קצין, לא יכול להיקרא אוניברסיטה. לכן לאוניברסיטת אריאל אין זכות קיום (לצורך העניין, לדעתי, גם לאריאל עצמה אין, אבל זה שייך למאמר אחר).

אצטרך להיות הרבה יותר רעב ממה שאני כרגע על מנת ששמה של התנחלות יתנוסס לצד שמי. אבל היום אני רוצה לשבח את המוסד הזה שמבין שיש ערך, גם כספי, לעבודת מחקר. הייתי רוצה שחוקרים צעירים כדוגמתי (נניח), בכל המוסדות האקדמיים בארץ, ינהגו כמותי ויריעו למקום הזה.

ואני לא אסלח לעולם לאקדמיה הישראלית הנצלנית שהביאה אותי לכתוב את שני המשפטים הקודמים.

על המחבר / המחברת

Avatar

דודו רוטמן

ד"ר, מרצה לספרות עברית, ולפולקלור יהודי והשוואתי באוניברסיטת תל אביב, האוניברסיטה העברית בירושלים והמכללה האקדמית אחוה.

5 תגובות

  1. סטודנט
    סטודנט אפריל 15 2015, 13:46
    אם החלטת לשבח למה אתה גם מקלל

    אם הם עשו משהו טוב ששווה לשבח אותו, לא צריך לערב כאן נושאים אחרים
    עליהם אתה יכול לכתוב מאמר בנפרד
    אז זה היה נשמע אציתי

    השב לתגובה
  2. איש אקדמיה
    איש אקדמיה אפריל 16 2015, 10:06
    כמה שאתה צודק

    מנצלים בארץ את החוקרים והם אפילו אומרים תודה, העיקר שישתפו אותם במחקר ויפרסמו זאת.

    השב לתגובה
  3. כחול לבן
    כחול לבן אפריל 17 2015, 07:44
    אולי זה בגלל שלא חסר להם כסף

    אבל חסרה להם תדמית אקדמית

    השב לתגובה
  4. בילי
    בילי אפריל 18 2015, 10:20
    אם באת באמת לברך למרות חילוקי הדעות

    כל הכבוד לך

    השב לתגובה
  5. ג.
    ג. יוני 26 2015, 07:53
    כמי שהתנסה

    אכן באריאל יש יחס יחודי לחוקרים צעירים

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים באקדמיה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!