JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

שנאה, שקרים וחופש אקדמי

הסכנה שבשלילת ישראל באקדמיה הישראלית

שנאה, שקרים וחופש אקדמי תמונה: pixabay.com
יולי 02
10:00 2015

"אחרי מות קדושים אמור", הרהרתי בלבי כאשר קראתי את כתבתה של מאיה בקר "מצב משפחתי: אלמן", שראתה אור בעיתון ידיעות אחרונות ב-14 למרץ 2008. הכתבה עסקה בסיפור חייו של המשורר והמתרגם אהרון שבתאי. עורך המוסף אף הגדיל לעשות ופרסם על עמוד השער הראשי של המוסף צילום של שבתאי יושב על כיסא נוח על שפת הים ברגליים יחפות. מתחת לצילום נמרחה כותרת: "סוגרים את הים: אהרון שבתאי מתאבל על אשתו, על הספרות הישראלית ועל המדינה". בכותרת הכתבה עצמה נכתב: "שבתאי נשאר לבד, טניה אשתו מתה, הספרות הישראלית מתה ומדינת ישראל מתה".

אינני יודע אם ניסוח הכותרות הללו הוא פרי רוחה של הכותבת או שהיא ציטטה מדבריו של אהרון שבתאי. בכל מקרה התופעה היא חמורה, היא מבטאת כזב והשקפת עולם מעוותת עד כדי חולניות. זאת יש לדעת: אשתו המנוחה של אהרון שבתאי, שנפטרה שנה לפני כן בארצות הברית, הייתה הפרופסור טניה ריינהרט ז"ל.

טניה ריינהרט הייתה פרופסור לבלשנות בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. היא הייתה מפורסמת בדעותיה הרדיקליות ואף כתבה מפעם לפעם מאמרים שביטאו את דעותיה בעיתונות הישראלית. מסתבר שאהרון שבתאי כורך באופן בלתי נפרד את עצמו ואת השקפת עולמו עם עצמיותה והשקפת עולמה של אשתו המנוחה, מהות והשקפת עולם אנטי-ישראליות בוטות ומסוכנות. לפיכך העמסתי על עצמי את המטלה לסתור את האידאולוגיה של שבתאי ושל ריינהרט, אף שהיא כבר איננה עמנו ולמרות הנוהג הקיים במסורת היהודית המצווה עלינו: "אחרי מות קדושים אמור", כלומר לא לבוא חשבון עם מי שעבר מן העולם.

שלושה סיפורי מעשה יכוונו את דבריי. הנה סיפור ראשון, שהתרחש באוניברסיטה העברית, קמפוס רחובות, בסתיו 1967.

מלחמת ששת הימים אך זה הסתיימה. הסטודנטים חזרו לספסל הלימודים. רובם השתתפו באופן פעיל במלחמה. אחדים עוטרו בצלשי"ם. אחרים לא שבו, והיו מוטלים מתחת למצבות שיש צה"ליות או בין סדינים צחורים בבתי החולים. גל העליצות ששטף את המדינה חלף ליד שערי הקמפוס ולא חדר פנימה. השיבה למשטר הלימודים נעשתה באווירה של כובד ראש. רובנו כבר החזיק צווי קריאה לשירות המילואים הבא.

והנה, באחד הימים ההם התפרסם מה שאז נקרא "מכתב הפרופסורים". כמה מרצים באוניברסיטאות פרסמו בעיתונות מכתב נגד המדינה וצה"ל. עיקרו של המכתב הופנה נגד "הכיבוש" (כן,כבר אז) ונגד השליטה על ערביי השטחים הכבושים. במכתב, אשר היה בעל אופי מכפיש, קראו הפרופסורים לנסיגה מיידית של צה"ל מכל השטחים. אף מילה על הנסיבות שהביאו למלחמה. אף מילה על האיומים והקריאות להשמדת ישראל (עוד לא היה אחמדינג'אד) שהשמיעו מנהיגי הערבים. אף מילה על סילוק כוחות האו"ם מסיני וסגירת מצרי טיראן. ממש מדהים.

בין הפרופסורים שחתמו על המכתב המרתיח ההוא היה גם אחד – הלמוט אפשטיין. הפרופסור אפשטיין היה איש בעל ידע רחב בתחומי התמחותו. הוא לימד בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות והיה מוותיקי הפרופסורים. הוא למד בגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה והביא עמו לישראל את האוריינות הגרמנית הקלאסית.

התברר כי הפרופסור אפשטיין השתייך לזרם שמאלני מסוים ושולי בציבוריות הישראלית. אפשטיין לא היסס להביע את דעותיו הפוליטיות בשיחות עם הסטודנטים ולא אחת מצא עצמו בוויכוח איתם, אפילו בכיתה בזמן השיעורים. הדבר הכעיס מאוד את הסטודנטים, אולם לא היה ביכולתם לעשות דבר כנגד פרופסור מן המניין באוניברסיטה, שהרי, כפי שנטען, באוניברסיטה יש "חופש אקדמי".

בשיחות מסדרון וקפטריה הביעו הסטודנטים התנגדות לעמדותיו של הפרופסור הנכבד. החלה היעדרות מהקורסים שהוא לימד, עד כדי ביטול ההרשמה לקורסים אלה ובחירת קורסים אחרים במקומם. בסמסטר השני מצא את עצמו הפרופסור עם תלמידים אחדים בלבד. גם בשנה שלאחריה היה הביקוש לקורסים שלו בשפל והפרופסור הפסיק לעבוד בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית. נחשו לאן עבר לאוניברסיטת תל אביב הצעירה, אשר בשנים ההן הייתה בשלבי הקמה והתהוות.

ועכשיו סיפור שני, שהתרחש באוניברסיטת תל אביב בסתיו 2004.

בבניין גילמן בפקולטה למדעי הרוח, באחת ההפסקות שבין השיעורים, על לוח המודעות הקומתי ראה כותב שורות אלה מודעה צנועה המזמינה את הסטודנטים לשיחה בענייני דיומא, בצהרי היום בקפטריה, עם הפרופסור טניה ריינהרט.

עד אז לא ראיתי את ריינהרט מימיי. פעמים אחדות קראתי את מאמריה באחד מן העיתונים היומיים. אני חייב לציין שבדרך כלל לא הסכמתי עם מה שכתבה, אולם מעולם לא עלה בדעתי כי יש למנוע ממנה להביע את דעותיה. לא בשל הדרור שמתיר החופש האקדמי, אלא משום שלכל אזרח נתונה הזכות להביע את דעתו גם אם היא איננה עולה בקנה אחד עם דעת הרוב או אם איננה מוצאת חן בעיני מאן דהוא.

הייתה לי שעת הפסקה ועל כן סרתי לקפטריה לשמוע את הפרופסור ריינהרט. כמה עשרות סטודנטים התקבצו סביב המרצה, וזו פצחה במונולוג אנטי-ציוני ואנטי-ישראלי חריף ביותר. אני מוכרח לציין שהיה קשה מאוד לשמוע אותה. אם סטודנט השמיע הערה או חלק על דעתה הוא הושתק באגרסיביות על ידי אישה מבוגרת שהתלוותה לפרופסור ריינהרט.

ריינהרט הטיפה ממש לשנאת ישראל. היא השתמשה בתיאורים קשים ובלתי מחמיאים בעליל כלפי מדינת ישראל: ישראל היא מדינה אימפריאליסטית, גזענית, לא דמוקרטית, מיליטריסטית, קלריקלית ועוד. ראש הממשלה שרון זכה ממנה להערכה קטלנית על אישיותו: דיקטטור, הרוצח מסברה ושתילה, טרוריסט של ה-101 וכיוצא באלה. היה קשה מאוד לשמוע את ההשמצות הללו.

השומעים, סטודנטים וסטודנטיות צעירים, לא היו בקיאים בהיסטוריה של מדינת ישראל. עבורם דמות כדוגמת פרופסור ריינהרט הייתה דמות סמכותית. הם היו עלולים לחשוב כי הטפותיה הן תורה מסיני, וכך לקנות לעצמם השקפת עולם מעוותת על המדינה שבה נולדו ואשר בה עליהם לנהל את חייהם.

הרמתי את ידי, קיבלתי רשות דיבור וחלקתי על דברי המרצה. הגברת שליוותה אותה השתיקה אותי אחרי משפטים אחדים באמירה בוטה: "תפסיק להפריע לפרופסור, אם לא מוצא חן בעיניך מה שהיא אומרת אתה יכול ללכת מכאן". אכן, היא הפגינה "חופש אקדמי" במיטבו, וגם, כמובן, "נימוס אירופי" קלאסי.

בשנה העוקבת נעלמה הפרופסור טניה ריינהרט מהאוניברסיטה. כאשר קראתי את אותה כתבה של מאיה בקר בעיתון, הבנתי לאן נעלמה. היא עברה ללמד בארצות הברית ושם נפטרה ב-2007. מהכתבה למדתי, מפי בעלה שהתאלמן, מי הייתה טניה ריינהרט, מה מקור משנתה ומדוע עלינו להגן על החברה שלנו מפני בעלי דעות כשלה.

ולבסוף, סיפור שלישי, על חטיבת אלכסנדרוני ועל מה שהתרחש בטנטורה ב-1948.

סטייה אקדמית מכוונת היא עברה חמורה ביותר על הכללים הנהוגים באוניברסיטאות, חמורה הרבה יותר מאשר רמאות רגילה. סטייה אקדמית במחקר היסטורי אשר נעשית בכוונת מכוון, על מנת לתמוך בעמדות פוליטיות הנתונות במחלוקת קשה, היא בבחינת חטא בל יסולח. ומעשה שהיה, כך היה.

בליל ה-23 בחודש מאי 1948 נכבש הכפר הערבי טנטורה על ידי גדוד 33 מחטיבת אלכסנדרוני. הכפר שימש בסיס לפורעים שחיבלו ביישובי הסביבה ופגעו בתחבורה באזור חוף הכרמל. הפעולה התבצעה כשבוע אחרי הקמת המדינה, כאשר הארץ כולה עדיין הייתה חזית אחת וניצחונו של צה"ל, שהיה עדיין צבא בהקמה, לא היה ברור כלל וכלל. לוחמי אלכסנדרוני איבדו 14 מחבריהם בקרב זה, וגם בצד השני נהרגו לוחמים. השתלשלות העניינים בשנים שלאחר מכן ידועה ואיננה מענייננו דנן.

בחודש מרץ 1998, 50 שנים בדיוק אחרי כיבוש טנטורה, הגיש התלמיד תדי כ"ץ עבודת גמר באוניברסיטת חיפה. כ"ץ היה תלמיד לתואר שני בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון בפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטת חיפה. כותרת העבודה הייתה "יציאת הערבים מכפרים למרגלות הכרמל הדרומי ב-1948". המדריך של כ"ץ בעבודה זו היה פרופ' קייס פירו וסייע בהדרכה ד"ר אילן פפה. כ"ץ קיבל ממדריכו את הציון 97 וד"ר פפה טען שמגיע לו הציון 100. לכאורה, כ"ץ היה זכאי לציון "בהצטיינות יתרה" ונראה היה שדלתות האקדמיה פתוחות לפניו ועתידו בה מובטח.

יש לציין כי בפרק הרביעי בעבודתו, שהוא הפרק המשמעותי בה, טען הסטודנט כ"ץ כי חיילי גדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני ביצעו טבח בתושבי טנטורה, בעקבות הכיבוש. לטענתו ועל פי מחקרו, מיד אחרי הכיבוש נטבחו כ-300 ערבים על ידי אחת מפלוגות הגדוד. מחקרו זה של כ"ץ עורר סערה בארץ והפרופסור אסא כשר, מחבר הקוד האתי של צה"ל, התבטא בחריפות רבה כנגד חיילי אלכסנדרוני של 1948.

ייתכן כי מחקרו של כ"ץ, אשר קבע נחרצות כי צה"ל טבח בתושבי טנטורה, היה מאושר סופית על ידי ועדת המחקר של האוניברסיטה. אם כך היה קורה, הסיפור היה מתקבע כעובדה היסטורית חמורה מאוד, והיה מטיל אות קלון בחיילים הוותיקים של אלכסנדרוני וכמובן גם בצה"ל הצעיר ובמפקדיו.

אולם לרוע מזלו של תדי כ"ץ, חיילים ומפקדים מוותיקי חטיבת אלכסנדרוני אשר קראו על עבודת המאסטר שלו בעיתונות התקוממו נגדה, אף שעברו 50 שנים, באשר על פי זיכרונם טבח כזה לא היה ולא נברא. ותיקי אלכסנדרוני כתבו לנשיא ולרקטור של אוניברסיטת חיפה ומחו על התוכן השקרי והמעוות של העבודה. אולם הם לא נענו – האקדמיה הסתגרה במגדל השן שלה, בבחינת אני ואפסי עוד.

השקר האקדמי והגישה המתנשאת של אוניברסיטת חיפה הוציאו מכליו את אחד מוותיקי אלכסנדרוני, הסרן בדימוס אמציה עמרמי. בתו נישאה לעו"ד גיורא ארדינסט, והלה החליט להעמיד את שירותיו המשפטיים, בהתנדבות מלאה, לטובת חותנו. עמרמי וחיילים ותיקים אחרים החליטו לעשות מעשה חסר תקדים – לפנות לבית המשפט בדרישה לבטל את עבודת המאסטר של כ"ץ ולהכריח את אוניברסיטת חיפה לדחותה בשל היותה עבודת מחקר מזויפת.

עו"ד ארדינסט הקדיש למאבק המשפטי ימים ולילות. בסופו של דבר הוא הצליח להוכיח שעבודת המחקר של כ"ץ נעשתה תוך סטיות חמורות ביותר מהפרוטוקול האקדמי ושהיא רצופה בשקרים ובעיוותים מכוונים על מנת להוכיח את השקר על הטבח שלא היה. בסיכומו של דבר העבודה נפסלה והקריירה האקדמית של כ"ץ שובשה.

"פרשייה נעלמה" זו מהעולם האקדמי היא חמורה ביותר. זהו ניצול ציני של המדיה האקדמית לטובת אישוש השקפת עולם פוליטית, דבר שהוא בבחינת מעשה נבלה שלא ייעשה. אם לא עקשנותו של אמציה עמרמי ז"ל ומחויבותו לעניין של עו"ד גיורא ארדינסט, הייתה יכולה להתקבע בזיכרון ההיסטורי הרשמי שלנו העובדה המופרכת שצה"ל ביצע טבח בטנטורה. אשר לפרופ' אסא כשר, כאשר תוצאות המשפט הגיעו לידיעתו הוא שיגר מכתב התנצלות לוותיקי אלכסנדרוני אשר טוהרו מההאשמה האיומה של ביצוע טבח באוכלוסייה אחרי כניעתה.

מעורבותו של ד"ר אילן פפה בפרשה גדלה אחרי שאוניברסיטת חיפה פסלה את עבודתו של כ"ץ. פפה המשיך להגן על העבודה ועל תלמידו. להערכתי, פפה הטעה את כ"ץ, וכל זאת תחת חסותו האקדמית של פרופ' קייס פירו. פפה טען שפסילת העבודה של כ"ץ נעשתה מתוך מניעים פוליטיים, והאשים את אוניברסיטת חיפה בהתנכלות לחופש האקדמי שלו ושל תלמידו.

אילן פפה הגזים. בחודש מאי 2002 פנה דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה דאז פרופ' יוסף בן ארצי לבית הדין המשמעתי של אוניברסיטת חיפה בדרישה לסלק את פפה מהאוניברסיטה, פעולה חסרת תקדים באקדמיה הישראלית. הדיון בבקשה לא התקיים כיוון שפפה קרא את המפה ונטש את ישראל. כך איבד ד"ר אילן פפה פרופסורה יוקרתית באוניברסיטה ישראלית.

אם כן, הודות לעקשנותם של אמציה עמרמי ז"ל ושל ותיקי לוחמי אלכסנדרוני, יחד עם מיומנותו ומסירותו של עורך הדין גיורא ארדינסט, נמנע ביזיון היסטורי שבושל על ידי שונא ישראל.

כיום ד"ר פפה מלמד באוניברסיטה באנגליה, ושם הפך למשמיץ ישראל אובססיבי ולפעיל נגד האקדמיה בישראל. הוא חבר בארגון המרצים באנגליה והיה בין היוזמים של החרם האקדמי נגד ישראל שהוכרז על ידי ארגון זה ב-2005 (ובוטל מאז).

באפריל 2005 פרסם ד"ר פפה אמר ב"גרדיאן" הבריטי, ובו האשים את אוניברסיטת חיפה ברדיפה אקדמית שלו, לטענתו מאחר שהחליט לסייע לתלמידו תדי כ"ץ. במרץ 2007 נתן ריאיון לעיתון ערבי היוצא בקטר ובו אמר: "בישראל אני נחשב למשוגע וסוכן של הערבים". זאת, לטענתו, משום שהוא תומך בהתנגדות של חמאס לכיבוש הישראלי, מתנגד למדיניות של ישראל, תומך בהפרדת הדת מהמדינה (הערת כותב שורות אלה – באיזו מדינה ערבית יש הפרדה בין דת למדינה?) ומטיף לכך שישראל איננה מדינה דמוקרטית.

הנה – נפל האסימון: דעותיהם של ד"ר אילן פפה, של פרופ' טניה ריינהרט ז"ל ושל פרופ' הלמוט אפשטיין ז"ל הגיעו ממכנה משותף: שנאה לישראל ושלילתה כמדינה יהודית. האנשים האלה לימדו באקדמיה בארץ. יש עוד כמה אנשים הדומים להם בדעותיהם המלמדים באקדמיה כיום. הבעת הדעות הללו איננה זכות המותרת במסגרת החופש האקדמי המקודש. המשמעות היסודית של חופש אקדמי היא שאין להגביל את האקדמאי החוקר בתחום מיומנותו ומחקרו. שם השמים הם הגבול.

אולם אל לו לאיש האקדמיה לנסר את הענף שהוא יושב עליו. בייחוד כשהוא מלמד אנשים צעירים והם עלולים להיות מושפעים מדעותיו הפוליטיות. בתחום המקצועי של המורה באקדמיה השמים הם הגבול והחופש האקדמי חייב להיות מוחלט. אולם בתחומים של אהבת העם, המולדת והמחויבות לה אין לאפשר לאנשים כמו ד"ר אילן פפה ודומיו לשחרר כל רסן. במקרים קיצוניים אין להימנע מהתקדים שקבע פרופ' יוסף בן ארצי – יש לפנות לבתי הדין המשמעתיים באוניברסיטאות ולהרחיק את שונאי ישראל ואויביה מקתדרת ההוראה ומיכולת ההשפעה על הדור הצעיר.

 

על המחבר / המחברת

יצחק דגני

יצחק דגני

עורך מדור: סדר עולמי. ד"ר, מרצה באוניברסיטת בר אילן במחלקה למדע המדינה. בעבר הרצה באוניברסיטת איבדן בניגריה. עסק בייצוג וניהול בחברות באפריקה. ממייסדי תיאטרון גבעתיים וחבר הוועד המנהל שלו. דירקטור ויו"ר וועדת ניגריה בלשכת המסחר ישראל-אפריקה.

6 תגובות

  1. ד.
    ד. יולי 03 2015, 11:21
    המבקרים אינם פחות פטריוטיים ממך

    רבים מן המבקרים עושים זאת מתוך דאגה לעתיד הדורות הבאים שעלולים לסבול כאן אם נמשיך לעשות טעויות
    זאת דעתם וזאת אפילו חובתם אם כך הם חושבים
    הרבה פעמים אני לא מסכים אתם אבל אני בטוח שזאת זכותם הדמוקרטית

    השב לתגובה
  2. אילן טל
    אילן טל יולי 05 2015, 13:14
    יש מושג של שנאה עצמית

    מישהו אצלנו חייב לעשות מחקר למה היהודים סובלים יותר מכל העמים מהתסמונת הזאת.

    השב לתגובה
  3. גברי
    גברי יולי 06 2015, 13:08
    צריך להגיד זאת בקול רם

    לא לתת לכל מוציאי דיבת ארצנו לעשות מה שהם רוצים במימון הציבור. שר החינוך החדש שבודאי חושב כמוך וכמוני צריך לפתוח בדרך חדשה. חופש אקדמי אין פירושו הפקרות.

    השב לתגובה
  4. אתי
    אתי אוגוסט 13 2015, 01:54
    בוא ניקח דוגמא

    אמריקני רפובליקאי בטוח שמדיניות נשיא ארצות הברית הנבחר כלפי איראן איננה נכונה. הוא מאמין בכך בכל ליבו. הוא מסייע לישראל ליצור אופוזיציה בארה"ב נגד הנשיא האמקריקני בכדי להכשיל החוזה עם איראן. האם אפשר להגדיר את אותו רפובליקאיכבוגד? כשקרן?

    השב לתגובה
  5. יצחק דגני
    יצחק דגני אוגוסט 13 2015, 20:52
    השלמת הדוגמא

    ואולי אפשר להגדיר את אותו רפובליקאי כפטריוט אמריקאי הגון
    שיוצא כנגד נשיא הבוגד בבעלי ברית של ארה"ב (סעודיה, ירדן, האמירויות)

    השב לתגובה
  6. שי ענבר
    שי ענבר דצמבר 31 2016, 17:57
    חופש אקדמי

    מכתב הפרופסורים הוא לגיטימי. אפשר להתווכח על התכנים, על החכמה, על כל עניין אבל זכותם להיות שמאלנים ולחשוב מה שהם רוצים, גם אם אחרים ואפילו רבים חושבים שזה מופרך.
    ויכוח פוליטי בשיעור חקלאות לא נראה לי חלק מהחופש האקדמי.
    נראה לי שאתה ממעיט מערך הסטודנטים, צעירים ככל שיהיו. מדובר לרוב על צעירים בוגרי צבא שכבר בתיכון התרגלו לוויכוחים פוליטיים. ממש לא נראה לי שפרופסור ריינהרט יכלה בהרצאה או שיחה אחת לייצר כזו השפעה. בכל מקרה זהו מקרה קלאסי של חופש הביטוי. אין כאן ניצול של זמן אקדמי ושל סטודנטים שבויים. מי שרצה בא ומי שרצה יכול היה לעזוב בכל רגע. חוסר נימוס והתנהגות כמו של הגברת אשר היסתה אותך הוא דוגמא מצויינת של צביעות וחוסר הבנה בסיסי של דמוקרטיה, פלורליזם, החלפת דעות וכו'. בכל מקרה לא נראה לי שיש כאן קשר לחופש אקדמי. מדובר סתם על אשה חסרת תרבות שמעוניינת לשמוע רק את דגתה. לא הייתי מיחס לה חשיבות כלל גם אם יש לה תואר נכבד.
    רמאות אקדמית היא ההפך מחופש אקדמי, לדעתי. על כן בגלל רמאים אקדמים ובגלל כאלה שמנצלים לרעה את החופש האקדמי אנחנו צריכים לזרוק את התינוק עם המים.
    צריך לשמור על החופש האקדמי, תוך הוקעה של המנצלים אותו לרעה, תוך ענישה של הרמאים ועל ידי חוסר התייחסות לאלה שאינם שווים התייחסות.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים באקדמיה

יתר המאמרים במדור