JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

העולם בוער

מונא חאטום בטייט מודרן בלונדון

העולם בוער מונא חאטום "מחיצה גדולה יותר" (Grater Divide), 2002
יולי 31
19:30 2016

תערוכה חדשה לאמנית מונא חאטום (Mona Hatoum), אחת האמניות הבולטות והחשובות כיום בזירת האמנות הבין-לאומית, מתקיימת בימים אלה בטייט מודרן (Tate Modern) שבלונדון. התערוכה סוקרת בהרחבה את יצירתה של האמנית זה 35 שנים, תוך הדגשים על חשיבתה הרדיקלית והפואטית מתחילת דרכה האמנותית. בתערוכה מוצגות כ-100 מעבודותיה שנוצרו בטכניקות מגוונות, וביניהן סרטי וידאו, פסלים, מיצבים בקנה מידה גדול, צילומים, עבודות שיער וציור על גוף האדם ועבודות על נייר – כולן מעשה ידיה.

חאטום נולדה ב-1952 בבירות למשפחה פלסטינית גולה שהגיעה ללבנון ב-1948. ב-1975 נסעה ללונדון לביקור קצר ונשארה שם עקב פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון. שם חיה וגם למדה אמנות.

במסגרת לימודיה בבית הספר לאמנות על שם סלייד (Slade School of Art) בין השנים 1979 ו-1981 החלה לחקור את היחסים בין הפוליטי והפרטי באמצעות פרפורמנס, בד בבד עם פיתוח רעיונות של מגדר וגזע. בשנות השמונים המאוחרות החלה חאטום ליצור מיצבים ופסלים במגוון רחב של חומרים. לעתים קרובות השתמשה ברשתות גריד או בצורות גאומטריות ויצרה הקשרים ביניהן לבין מערכות שליטה בחברה.

בעבודותיה שהתרכזו בחפצים ביתיים, כמו מגרדת מטבח שהופכת למסך או מחיצה מפרידה בין חדרי הבית, חקרה את הגבול בין המוכר והידוע ((familiar לבין ה"אנקני" (uncanny) – הלא מוכר והלא ידוע, וכן בין סביבות ביתיות לבין סביבות חברתיות עוינות. כל זאת תוך צירוף של ניגודים כמו יופי ואימה, רגשות סותרים של רצון וסלידה, קונפליקט ותשוקה, פחד ופליאה.

כיום היא מחלקת את זמנה בין לונדון לברלין וידועה במיוחד במיצביה גדולי ההיקף ובפסליה יוצאי הדופן המאתגרים את השפה הוויזואלית של המינימליזם והסוריאליזם. בעבודותיה חושפת חאטום תמטיקה קשה של עימות, לעתים אלימות ודיכוי, שבמרכזה פגיעות הגוף האנושי ועמידותו. כל זאת כשהיא יוצרת חזון מאתגר של העולם וחושפת קונפליקטים, סתירות ומורכבויות של עולמנו.

יש הרואים בחאטום אמנית פלסטינית מהמזרח התיכון החיה ויוצרת במערב – בגלות. דימוייה מוצגים בדרך כלל ביחס לאמנות המערבית. הפרט הביוגראפי הדומיננטי בחייה – המוצא הלבנוני שלה – משמש בסיס לדיון בעבודותיה ומעלה שאלות של מפגש בין תרבויות שונות של מזרח ומערב, מפגשים בין מסורת ומודרניזם וכן הקשרים מצטלבים בין האישי והפוליטי ביצירתה. נושאים של עקירה, גלות, מלחמות, הגוף הנשי, יחס בין אמהות ובנות, מעמד הנשים, זכויות אדם, תחושות זרוּת במערב כאישה הבאה מהעולם השלישי, תחושות של תלישות, אי יציבות וזרות של מהגרים החיים בשולי חברות במערב, המוגדרים כאחרים, הבית כמקום אמביוולנטי של איום וגעגוע גם יחד – כל אלה מהווים חלק מהותי ביצירותיה. עם זאת חאטום מדגישה כי כל אדם חופשי להבין את מה שהיא עושה לאור מי שהוא והמקום שבו הוא עומד.

העבודות בתערוכה אינן מוצגות בסדר כרונולוגי אלא כסדרות המראות את מגוון הדרכים שבהן האמנית מנפצת את ההנחות שלנו על העולם. ניכר כי רבים מהנושאים והרעיונות שהעסיקו אותה בתחילת לימודיה חוזרים ועולים מחדש במגוון חומרים וצורות, במהלך השנים ובהמשך ליצירתה האמנותית.

אציין כאן כמה עבודות מבין רבות ואחרות מעניינות:

עבודת הווידאו "מדדי מרחק" (Measures of Distance), 1988, מבוססת על תמונות של אמה כפי שצולמה במקלחת המשפחה בבירות. רואים את החלק העליון של גוף האם העירום, כולל שדיה החשופים. כתיבה בשפה הערבית מכסה את הדימויים של האם כמו וילון או רעלה – והיא מייצגת חמישה מכתבים שאמה שלחה לה מבירות ללונדון. הפסקול מורכב משיחה ערה בין חאטום לאמה ועליו קולה של חאטום קוראת תרגום באנגלית. העבודה מציגה אינטימיות רגשית וקשר בין אם לבת. חאטום מתייחסת בעבודה לשתי התרבויות שהן מקור ליצירתה: זו מהבית – השפה הערבית – וזו שבה היא חיה כעת בריחוק מהאם – השפה האנגלית. חאטום מדברת כאן על גלות ועקירה, חוסר התמצאות, תחושת אובדן חזקה, על ריחוק ועל געגוע אל בית המשפחה כתוצאה מהפרדה בגלל המלחמה.

עבודה אחרת, הפסל "מתיחות בהווה" (Present Tense), 1996, הוכן לראשונה עבור הגלריה אנדיל בירושלים. הוא נוצר מ-2,200 פיסות של סבון עשויות משמן זית – מוצר פלסטיני מסורתי משכם, עיר צפונית לירושלים. על גבי גושי הסבון, המונחים צמודים זה לזה, יצרה חאטום את מפת הסכמי אוסלו שנחתמו ב-1993 בין ישראל לרשויות הפלסטיניות. קווי המתאר של המפה נוצרו על ידי לחיצת חרוזי זכוכית אדומה זעירים לתוך גושי הסבון, כשהם מסמנים את הטריטוריות שיוחזרו לידי הפלסטינים בעקבות חתימת ההסכם, אם יתממש. אבל שטחים אלה נראים כמו מאות איים נפרדים, ללא כל המשכיות ואחדות טריטוריאלית ביניהם. זוהי יצירה טעונה פוליטית שבה חאטום מביעה את דעתה הנוקבת על מהות ההסכם.

"מחיצה גדולה יותר" (Grater Divide), 2002, היא מיצב של פומפייה מונומנטאלית שהוגדלה עד כדי כך שניתן לראותה כמחיצה אדירה החוצצת בין חדרי הבית, או מחיצה בחדרי הלבשה או בתי חולים. אבל זו גם פומפייה, למרות הכול. היצירה מצחיקה ומרושעת, משעשעת וקטלנית, מלאת חן באופן מוזר אבל גם מפחידה. בממדים אלה הפומפייה הופכת למשהו מאיים ומזיק. אין ספק כי מדובר באובייקט ביתי המיועד עבור בני אדם בממדים קולוסאליים. חאטום מנכסת לעצמה אובייקט מטבח יום-יומי המצוי בכל בית ומשמש לגרידת מוצרים – גבינה או ירקות למיניהם. היא מעצימה אותו לכדי סוג של מסך אדיר. אבל מה אנחנו לא רואים יותר? האם הדברים מוכרים מדי? המסך איננו רק אמצעי של חלוקת החדר אלא אולי מסוגל לגרום לנזק ממשי, לחתוך אותנו לקרעים תוך שניות. חפצי בית או דברים שמוכרים לנו, או שאנחנו חושבים שאנחנו מכירים, הופכים ביצירותיה ל"אנקני". פומפייה או מסך המשנים ממדים הופכים מחפץ מוכר וידוע למשהו שאיננו כזה. משהו מפלצתי שיכול לגרום לנזק פיזי בלתי הפיך.

בעבודה "מיטת-יום" (Daybed), 2008, חאטום מרחיבה את השימוש באותו המוטיב. הפעם הפומפייה הופכת למיטה המוצבת במרכז החלל ומזמינה את הצופה לשכב עליה. במקום מזרון עלולות סכינים חדות להשאירו פגוע וכואב.

רהיטים ואובייקטים ביתיים משמשים בעבודותיה לחקירת נושאים שאינם מתיישבים בחיי היום יום. Grater Divide מבוסס על פומפייה ויקטוריאנית לגבינה שהוגדלה לגודל של מסך של חדר וחותכת באגרסיביות את כל העומד בדרכה בחלל. ובאופן דומה Daybed נשען על מגרדת ירקות שהוגדלה לגודל מיטה המבטיחה אי נוחות וכאב.

"נקודה חמה" (Hot Spot), 2009, הוא פסל מרשים ועוצמתי אחר המתאר מקום של אי שקט צבאי או אזרחי. זהו פסל של גלובוס הנוטה לצד אחד, זוהר בניאון אדום מעודן המסמן את הקונטורים של המדינות וגם את קווי המתאר של היבשות. הניאון האדום מרמז על סכנה וחוסר יציבות. הפסל מציג את הגלובוס כולו כאזור סכנה. חאטום מתארת עולם בסכסוך וחוסר שקט. נדמה כי הגלובוס כולו בוער מקונפליקטים ומאבקים. האם מדובר במשחק שביר של מיפוי העולם? תמיד נשאר הספק אם מדובר ביצירת העולם או במשחק שביר של מיפוי העולם מחדש כתוצאה מקונפליקטים ומלחמות.

כוח עבודותיה של חאטום טמון ביכולתה להתעלות מעל לבעיות אישיות ומקומיות ולגרום להן להיות אוניברסאליות. יצירותיה אינטנסיביות, חדורות נושאים מאתגרים, עימותים פוליטיים, אלימות ודיכוי, כוחות של הרס ובנייה, כשהמסר העובר בעבודותיה הוא לעולם לא לקחת כמובן מאליו ותמיד לפקפק בנראה. חובה לראות למי שמזדמן ללונדון בימים אלה.

התערוכה מאורגנת על ידי מרכז פומפידו בפריז בשיתוף מוזיאון הטייט מודרן בלונדון והגלריה הלאומית לאמנות עכשווית בפינלנד.

פתוחה מה-4 במאי עד 21 באוגוסט 2016

על המחבר / המחברת

חנה קורפל

חנה קורפל

עורכת מדור: אומנות. תואר שני בתולדות האומנות. הציגה מיצירותיה בתערוכות יחיד וקבוצתיות בגלריות בארץ.

3 תגובות

  1. ח
    ח אוגוסט 02 2016, 12:51
    איזה מאמר

    איזה תמונה

    השב לתגובה
  2. בן-יוסף
    בן-יוסף אוגוסט 05 2016, 16:34
    רשימה מוערכת

    רשימה מסקרנת על אמנית מעניינת. אך מי שהקדים אותה בשנים רבות בשימוש בפומפיות כאובייקט בעולמו הציורי, הוא האמן יוסל ברגנר הישראלי. מכל מקום לחנה קורפל – תודה על הרחבת-דעת.

    השב לתגובה
  3. צליל
    צליל אוקטובר 03 2016, 09:28
    איזה כיף

    למה אין אצלנו תערוכות ברמה הזאת העולמית….

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים באמנות

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!