JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

התגלות מחדש של אמנית שהודרה

אלינה שפוצ'ניקוב: עקבות גוף – מוזיאון תל אביב

התגלות מחדש של אמנית שהודרה אלינה שפוצ'ניקוב במוזיאון ת"א צילום: יונתן קורפל
פברואר 26
10:06 2014

אלינה שפוצ'ניקוב (1926–1973), פסלת נועזת ומחדשת, יהודייה ילידת פולין ששרדה את מחנות הריכוז אושוויץ, ברגן-בלזן וטרזיינשטט, נפטרה בפריז בגיל 47 ממחלת הסרטן כשהיא מותירה אחריה אוסף מרשים של עבודות מעוררות סקרנות ועניין. במרכז עבודותיה העיסוק בגוף הפרגמנטרי, במיניות, בזהות ובמגדר.

אף שהייתה מוכרת בארצה מאז ומתמיד ונחשבה אחת האמניות הבולטות בפולין, זכתה שפוצ'ניקוב רק לאחרונה, כארבעים שנה לאחר מותה, להכרה בין-לאומית בתור אחת האמניות החשובות ביותר לאחר מלחמת העולם השנייה. היא אף זכתה למעמד של אמנית חלוצה הנמנית עם מי שבישרו את האמנות הפמיניסטית של שנות השבעים, בדומה ללואיז בורז'ואה ולאחרות. זו ככל הנראה הסיבה להתרגשות הגדולה שאפפה אותי כאשר צפיתי לראשונה בעבודותיה של שפוצ'ניקוב, שלא היו מוכרות לי. ליצירתה של בורז'ואה התוודעתי לפני שנים, ואף עסקתי בה במשך תקופה ארוכה.

יצירתה של שפוצ'ניקוב נעה בין פולין לצרפת ומושפעת מהביוגרפיה האישית הטראומטית שלה וממגמות האמנות של תקופתה. עבודותיה חושפות דימויים עשירים המדברים על מיניות, נשיות, פגיעות, אובדן, כאב, תשוקה, אגרסיה, גופניות, שליטה וכניעה. אף על פי שניתן למצוא ביצירתה זיקות לסוראליזם ול"ראליזם החדש" – הפופ ארט האירופי – עיקר עבודותיה מתמקדות בגופה האישי החולה והדואב (היא חלתה בשחפת וכתוצאה מכך נעשתה עקרה, וכן עברה סדרת ניתוחים עקב מחלת הסרטן), או כפי שמציינת אהובה ישראל, אוצרת התערוכה במוזאון, עיקר עיסוקה "בגוף האנושי על תחושותיו, תשוקותיו וארעיותו".

שפוצ'ניקוב למדה פיסול קלאסי בפראג ובפריז לאחר המלחמה. עם סיום לימודיה שבה לפולין ועסקה בשחזור פסלים שנהרסו בתקופת המלחמה וביצירת פסלי הנצחה, בחסות המשטר בפולין. סגנונה בתקופה זו אופיין באלמנטים קלאסיים ואקספרסיביים אולם גם חרג מהם. עם הגירתה לפריז בשנת 1963 נטשה עד מהרה כיוון זה, ואימצה לעצמה שפת פיסול אינדיבידואלית חדשה שהתבטאה בקריעה ובחיתוך הגוף לאיברים פרגמנטריים – ראשים כרותים, ישבנים, שפתיים, שדיים, בטנים, רגליים, טורסו ללא ראש וגידולים למיניהם כתוצאה מחולי הגוף. כן סיגלה לעצמה שימוש בחומרים בלתי שגרתיים בתור חומר פיסולי, כמו חומרים פולימריים, שרף, פוליאסטר, פיברגלס, דבקים סינטטיים, קצף פוליאוריתן, נייר ותחבושות. היא התמקדה ביציקת איברים מגופה ובהטבעת גופה בחומרים שונים באופן המשמש עדות לתהליכי הידרדרות, התפוררות וקמילת הגוף. שימושה בחומרים הפולימריים הביא ליצירת מאגר של צורות חדשות ותכנים חדשים. יצירתה קיבלה תפנית והחלה להתאפיין בחוסר שלמות, ב'א-צורה', בקיטוע ובהתקה, כמו גם בשימוש בתהליכי יצירה לא קונבנציונליים הנוטים למקריות, מעצם היות חומרי היצירה נוזליים, מתפשטים וקשים לשליטה.

כתוצאה הניבה שפוצ'ניקוב מחזור עבודות רדיקליות ובה בעת שופעות מיניות, הומור, אירוניה ואבסורד, המאופיינות לא אחת בנזילות מגדר ובכפל משמעות. בעבודותיה ניגודים בינאריים בין פנים לחוץ, בין גבוה לנמוך, בין אדם לצמח ובין אדם לחפץ, תוך מיזוגים ומטמורפוזות ביניהם. חלק מהעבודות הן פסלי אור ביומורפיים הנעים בגבולות שבין פיסול לעיצוב תעשייתי, בין חלקי גוף למנורות המשמשות מוצרי צריכה יום-יומיים פטישיסטיים. חלק אחר הן עבודות המגלמות בתוכן עיסוק במוות, בהתפוררות הגוף המעונה והדואב שעבר ניתוחי כריתה והצמיח גידולים אין ספור. הגוף מפורק, מתמוסס, לעתים בשר ללא עור.

בשנת 1969 אובחנה שפוצ'ניקוב כחולת סרטן השד. אז הגיעה תקופת השיא ביצירתה האמנותית, עד למותה בשנת 1973. אולם רק בשנים האחרונות החלו להציג את עבודותיה בארצות הברית,  ויצירותיה זכו לפרשנויות ולהקשרים חדשים ומעניינים במחקר האמנותי.

מחד גיסא הוצגה לצד לואיז בורז'ואה ולינדה בנגליס, אמניות שעבדו בחומרים פולימריים באופן דומה לה, בתערוכה שמיקמה את יצירתה בהקשר פיסולי שבבסיסו אלמנטים מיניים וגופניים המרמזים על עיסוק בנזילת גבולות ובאי-שליטה בחומר. זאת בהתאם לתאוריות שנשאבו, בין היתר, מכתביו הסוריאליסטיים של ג'ורג בטאיי, שאתגר רעיונות של דואליזם בין גוף לנפש ושל טאבו חברתי, ואת מושג האינפורם (inform) ביחס לגוף האנושי. מאידך גיסא הזכירו את שמה לא אחת עם אמניות כמו פרידה קאלו, האנה ווילקה ואווה הסה, אמניות שעסקו בכאב הנובע מחוליי הגוף.

בתערוכה בתל אביב מוצגות מעל שישים עבודות – פסלים ורישומים כאחת – המשקפות את  עיקר יצירתה במשך כעשרים שנה, השנים שבהן פעלה כאמנית בשלה. קצרה יריעה זו מלתאר את כולן, לכן אסתפק באחת העבודות מסדרת ה"קינוח" של האמנית: "קינוח קטן  i", עבודה מ-1970–1971. זהו פסל המורכב מכמה אלמנטים: החלק התחתון של פניה הנאות של האמנית חתוך ויצוק, כולל שפתיה הצבועות אדום, חלק מלחייה וסנטרה. פרגמנט פנים זה מונח בכלי זכוכית לבן שקוף, כלי אמתי, רדי-מייד, ומתחתיו עיסה צהובה וכביכול נוזלית – גוש של פסל דמוי פודינג וניל, שחלקו נשפך מכלי ההגשה. פסל הפודינג מוצג כחסר צורה, והוא עשוי שרף פוליאסטר סינתטי. כל זה מוגש בקריצה ובהומור, מעין מטמורפוזה המשלבת פרגמנט של גוף; צלחת זכוכית – פריט שימושי יום-יומי הלקוח מן החיים; ומרקם פיסולי נוזלי – רמז לקינוח אהוב. פסל היברידי זה מגלם בתוכו שילוב אלמנטים והנגדתם: גבוה מול נמוך, בן אדם מול חפץ יום-יומי, בן אדם מול אוכל מתכלה, אוכל מתכלה מול חומר שאינו מתכלה. מנת קינוח פטישיסטית, מבהילה וחתרנית, המוגשת בחן, בהומור ובאסתטיקה מחרידים.

התערוכה מומלצת בחום.

6.2.14–31.5.14 במוזיאון תל אביב לאמנות.

על המחבר / המחברת

חנה קורפל

חנה קורפל

עורכת מדור: אומנות. תואר שני בתולדות האומנות. הציגה מיצירותיה בתערוכות יחיד וקבוצתיות בגלריות בארץ.

2 תגובות

  1. אירית
    אירית פברואר 26 2014, 10:49
    מאמר מרתק ומעמיק

    עשית לי חשק לרוץ ולראות את התערוכה

    השב לתגובה
  2. סתם אחת
    סתם אחת פברואר 26 2014, 12:33
    מיוחד

    הדרך שלכם ושל הכותבת להציג את התחום ואת התערוכות היא קצת שונה יותר ממה שיש במקומות האחרים
    פחות אגרסיביות ויותר הסבר ואני אוהבת את זה

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים באמנות

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!