JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

"אמריקה אחרי הנפילה"

ציורים משנות ה-30 ברויאל אקדמי (RA) בלונדון

"אמריקה אחרי הנפילה" צ'ארלס גרין שואו – "Wrigley's" (1937) צילום: יונתן קורפל
אפריל 11
19:30 2017

תערוכה חדשה מתקיימת בימים אלו באקדמיה המלכותית בלונדון (Royal Academy of Arts, London), והיא חושפת עבודות אמנות פורצות דרך המבטאות את שהתרחש באמנות האמריקנית בשנות ה-30 של המאה הקודמת.

שם התערוכה מצריך ללא ספק הסבר. "הנפילה" של אמריקה מתייחסת להתרסקות שוק המניות בוול סטרייט ב-29 באוקטובר 1929. אבל היא גם מתארת בצורה נדירה נפילה מסוג אחר – איך דור שלם של אנשים שאיבדו את מקומות עבודתם, את בתיהם, את חסכונותיהם ואת כבודם העצמי, תפסו את "הגירוש שלהם מגן העדן האמריקני". הנפילה היא גם נפילה מתוך עידן של הזדמנויות, התקדמות ותקווה – מושגים אוטופיים שאפיינו את החברה האמריקנית – לתוך בור של שפל כלכלי, אובדן, ייאוש, עוני, כעס, פחד ודיכאון. מעולם לא התעוררה באומה האמריקנית התפכחות כזו ותחושת איבוד התמימות כמו בשנים אלו של שנות ה-30.

בתערוכה כ-45 ציורים משמעותיים המביאים את סיפורה של אומה במשבר, והיא מתעדת את האקלים הכלכלי, הפוליטי והאסתטי הסוער של שנות ה-30 של המאה ה-20. למעשה, תערוכה זו מפגישה לראשונה דור שלם של אמנים שאך לעתים נדירות הוצגו ונצפו יחד. ניתן למצוא כאן יצירות אייקוניות של ג'ורג'יה אוקיף, אדוארד הופר, תומס הארט בנטון, גרנט ווד, פיליפ גסטון, אליס ניל, סטיואט דיוויס, אהרון דאגלס, צ'ארלס שילר, ארתור דוב, ג'קסון פולוק ואחרים. הציורים משקפים ניסיונות שמטרתם ללכוד את האופי האמריקני ומדגישים את הקשר בין האמנות וההוויה הלאומית, ותוך כדי כך מדגימים כיצד פרחו יצירתיות, התנסויות וחזון מהפכני בתקופת זמן זו של אי ודאות גדולה.

אירועי שנות ה-30 של המאה ה-20 הביאו לבחינה מחודשת של התרבות והערכים האמריקניים ובעיקר חשיבה מחדש על משמעות הדמוקרטיה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. באמנות הביא השפל לחיפוש ובחינה מחודשים של השאלות: מה זה להיות אמריקני וכיצד לבטא זאת מהבחינה האסתטית-אמנותית? כיצד להגדיר מחדש את המושגים מודרניות ומודרניזם באמנות האמריקנית? איך יבואו לידי ביטוי הצורות החדשות בתרבות ובאמנות, ומהם הנושאים שיש לחקור?

מבחינה זו היו שנות ה-30 עשור של חיפוש מעמיק אחר מה שמקורי ומתאים לאמריקה עצמה, לאזרחיה ולנושאי האמנות המקומיים שלה. בשנים של קריאת תיגר על המשמעויות והצורות של המודרניזם, שהיו מלוות בבלבול ובחיפוש מתמידים אחר "הסצנה האמריקנית", בשלו באמנות ובספרות המקומית כמה מגמות מרכזיות, ללא הסכמה פשוטה כלל ועיקר.

התוצאה הייתה התנצחות אמנותית לאורך 1930 בין מצדדי אמנות אמריקנית המבוססת על ריאליזם לבין אמנים שהעדיפו הליכה לכיוון הפשטה, בין אמנים אחרים שחיפשו שפה אסתטית חדשה שתבטא את עולמם הפנימי באמצעות חלומות ודמיון ופנו לסוריאליזם, לבין נוספים שיצרו עבודות מחאה חברתיות ופוליטיות וניסו ליצור צורות חדשות של אמנות ופוליטיקה שיכולות לתקן את הדמוקרטיה שניזוקה כתוצאה מהכאוס הכלכלי.

תקופה זו אופיינה במגוון עצום של עבודות ובשפע של יצירתיות אמנותית. סגנונות כגון ריאליזם, הפשטה, סוריאליזם – שכבר צוינו – אפשרו לאמנים לעסוק בנושאים כמו עבודה, מחאה חברתית, שימוש באיקונוגרפיה עירונית וכפרית – נופים עירוניים ונופים פסטוראליים, עיסוק במכונות ובמפעלים תעשייתיים, עיסוק בחוות חקלאיות, עיסוק בשינויים המהירים של עיור, תיעוש והגירה מהכפרים אל הערים – תופעות שהלכו וגברו בשנים אלו – ועיסוק בתחושות של בדידות וקדרות שעוררו הערים הגדולות, וכן עיסוק בחרדות מהקריסה, השבר והתוהו ובוהו הכלכליים.

חשוב לציין כי במהלך שנות ה-30 נתמכו רוב האמנים האמריקנים בתכניות "הניו דיל" של הנשיא פרנקלין רוזוולט. תכנית לאומית זו יצרה מאות אלפי מקומות עבודה למובטלים – כולל סופרים, מבקרים ואמנים.

למעשה התערוכה מכסה תקופה רחבה עוד יותר: החל מ-1919–1920 (סיום מלחמת העולם הראשונה) דרך מפולת הבורסה של 1929 ועד לכניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה בדצמבר 1941. הציורים בתערוכה מקובצים על פי נושאים ולא על פי סגנונות. הם גם לא מונחים בהכרח על פי סדר כרונולוגי. הנושאים המרכזיים המתבלטים בתערוכה הם: ניו יורק, חיי העיר, חיי התעשייה, מבט לעבר העבר, חיי הכפר, חזיונות של דיסטופיה, מבט אל העתיד והמסורתי והחדש.

קצרה יריעה זו מלהתייחס לכל אחד מהציורים, שרובם מעניינים וחשובים, ולכן אציין כמה ציורים בולטים שהרשימו אותי במיוחד.

אחד הציורים המרגשים הפותחים את התערוכה הוא "ריגלי'ז" – "Wrigley's" (1937), ציור של צ'ארלס גרין שואו, המופיע בתמונת השער למאמר זה. הציור מתאר את גורדי השחקים של העיר ניו יורק בדרך מקורית. חבילת ענק של מסטיק מחברת "ריגלי" מרחפת כמו צפלין מעל קו הרקיע של מנהטן. השמיים בצבע קובלט חסר ענן, הנהר המזרחי רגוע. מסטיק מושלם. חזון אידאלי שהכול בו מצטמצם למלבנים בצבעים טהורים, מן גורדי שחקים העולים אל המסטיק. ההשתקפויות בציור מופשטות. פופ ומינימליזם מתמזגים בציור שלושה עשורים מראש. התחלה מדהימה של התערוכה. סמוך לציור תלוי מונטאז' המראה צילום של קו השמים של ניו יורק ומעליו תצלום של חבילת המסטיק של חברת ריגלי שהיה השראה לציור של גרין שואו. התחלה שיש בה יותר מרמז על המגמה שבה תפתח האמנות האמריקנית בעתיד – אמנות הפופ ארט, שהושפעה מעולם הפרסום, כמו עבודותיהם של אנדי וורהול ורוי ליכטנשטיין.

הציור נעשה בהשפעת התערוכה "אמנות פנטסטית, דאדא וסוריאליזם", שהתקיימה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ב-1936 ואותה ראה שואו. הוא הושפע מעיצוב הפוסטר עבור חברת המסטיקים ריגלי והניח את הפרסום על גבי צילום של קו השמים של ניו יורק. את הרעיון העביר לבד קנבס. אף שהציור אינו מופשט באופן טהור, המבנה הגאומטרי שלו מתקשר לכמה עבודות אחרות של האמן ולרצון שלו לבטא בציור הסמי-קוביסטי הזה את השורשים האמריקניים והקונטקסט האמריקני.

אמן נוסף שצייר את ניו יורק הוא סטיוארט דייוויס, שבציוריו גילה התעניינות בחיים האורבניים. הוא הציג בתערוכה Armory Show ב-1913 – התערוכה הגדולה הראשונה של האמנות המודרנית האירופית באמריקה – ובה נחשף לראשונה לציוריהם של מודרניסטים אירופיים כפבלו פיקאסו, ז'ורז' בראק, פרננד לז'ה, הנרי מאטיס ואחרים. ציורו "ניו יורק-פריז מס' 3" (1931) אופייני לסגנון הלירי. הציור צויר כשנה לאחר שהותו בפריז. דיוויס מתייחס בציור זה לארכיטקטורה האייקונית של שתי הערים באותו חלל ציורי. הארגון אינטנסיבי ופרונטאלי ולוח הצבעים משקף את השפעתו מעמיתיו האירופיים.

"גותיקה אמריקנית" (1930), ציור שמן של גרנט ווד, הוא ציור אייקוני עוצמתי המתאר חיים בעיירה קטנה באמריקה. זוהי אחת היצירות הידועות ביותר בכל הזמנים. אחד הדימויים המוכרים ביותר מ וגם החידתיים יותר באמנות האמריקנית. מה שברור לעין כבר מההתחלה הוא שהציור מייצג את קריסת החוות, החקלאות ואזורי הכפר האמריקניים. בציור צמד חקלאים עגום מאייווה, ככל הנראה, אב ובתו, עומדים עם קלשון על אדמתם – חווה משפחתית – וסופדים לערך האדמה ולביתם שנפגע. הם מייצגים חקלאים שמרניים המרותקים לחוותיהם ובקושי מחזיקים מעמד. פניהם הכבויות והמודאגות מביעות הכול.

למעשה החל גרנט לצייר נושאים של יום-יום בסגנון ריאליסטי מובהק ובגימור מלוטש לאחר ביקורו באירופה בסוף שנות ה-20. החקלאים המונצחים בציור הם בני אלמוות, והם משמשים עדות חיה לעיקשותם ולאחיזתם האיתנה בחיים, כפי שאופייני לחלוצי הספר האמריקני.

לעבודתו של גרנט מכנה משותף עם אמנים רבים אחרים בשנות 1930 שעסקו בייצוג של חיי היום-יום, כולל אלו שמזלם לא שפר עליהם. תושבי האזורים הכפריים הוכו קשה במיוחד. יש לזכור שהחקלאים חוו דיכאון כלכלי עוד מאז סוף מלחמת העולם הראשונה, טבעו בחובות שהצטברו וסבלו מאי יכולת לעבד את אדמתם במהלך שנות המלחמה. רבים גם לא יכלו להרשות לעצמם חשמל ומים ביתיים. במיוחד בדרום הכפרי סבלו הכפריים יותר מאחרים ונידונו לעוני, לרעב ולנדידה לערים בצפון בחיפוש אחר מקומות עבודה במפעלים. מכל מקום, "גותיקה אמריקנית" של גרנט ווד היא ללא ספק העבודה המפורסמת מכל היצירות בתערוכה ויש לציין כי מעולם לא עזבה את חופי צפון אמריקה עד לחשיפתה הראשונה באירופה בתערוכה זו.

מבין ציוריה היפים והייחודיים של גורג'יה אוקיף מוצגת בתערוכה יצירתה האיקונית "גולגולת פרה עם שושנים", ציור שמן מ-1931. אוקיף עסקה בדימויי כרך וטבע כאחד, והייתה מקורבת לאלפרד שטיגליץ, צלם וגלריסט ניו יורקי.

במרבית יצירתה עסקה אוקיף בדימויי טבע מיסטיים וחזיוניים. אך היא יצרה גם קבוצת עבודות על ניו יורק. היא נולדה במערב התיכון – ויסקונסין – והגיעה לניו יורק ב-1914. שם השתייכה לחוג האמנים שסבבו את הצלם וסוחר האמנות אלפרד שטיגליץ ואף נישאה לו ב-1924. בשנות ה-20 התגוררו השניים במנהטן ושם יצרה אוקיף סדרת ציורים ממרומי הקומה ה-13. סצנות ליליות חזיוניות של גורדי השחקים בניו יורק, המתוארים מנקודת מבט מלמעלה ובתקריב. היא הושפעה משילר בציורים אלו, אבל הטבע היה מקור מרכזי לציוריה. בהגדלתו מעבר למידותיו הממשיות ובהצגתו בשילובים מוזרים יצרה אוקיף אווירה על-טבעית. סדרת ציורי הפרחים שלה בשיטה זו של העצמה והגדלה מעבר למציאות היא שהקנתה לה מעמד של אמנית-על, ועקב כך היא נחשבת אחת מ"האמהות" של האמנות הפמיניסטית, שפרצה לסצנת האמנות הבין-לאומית בשנות ה-70 של המאה ה-20.

אוקיף התמקדה בפרטים של הטבע – עלה, פרח, ענף, אבן או דיונה – המשקפים ראייה של הפרט כמיקרוקוסמוס. ציורי הפרחים שאיתם מזוהה עבודתה מופיעים כבר החל מ-1924. באמצעות התמקדות בפרח יחיד ובידודו מהקשריו הרגילים העניקה לו אוקיף משמעות חדשה. יופיו החושני, צורותיו המופלאות וממדיו הגדולים הפכו אותו לעולם בפני עצמו. מיקרוקוסמוס זה ביטא פריון, בריאה ופריחה, והכיל רמזים על גופניות ומיניות. באופן זה הפך הפרח בהדרגה למופשט.

ב-1929 עברה אוקיף למדבר הריק והצחיח של ניו מקסיקו, ואז החלו עבודותיה להכיל רמזים לכיליון ולמוות. בעבודותיה אלו שילבה אבנים, עצמות, קונכיות וגולגלות. צירוף של גולגולת כאזכור למוות, שניות של מוות וחיים, כיליון והתחדשות התגלו מאז בציוריה החזיוניים, בדומה לציור "גולגולת פרה עם שושנים" מ-1930, המוצג בתערוכה. על רקע בדים לבנים ריקים המונחים על מצע שחור מונחת לה גולגולת גדולה של פרה הממוקמת במרכז הציור. מתחת ומעל שני פרחי שושנים לבנים. מיזוג מפתיע של מוות ופריחה המרמז על המחזוריות והאין-סופיות של היקום.

אדוארד הופר, אמן נוסף מרתק, מיוצג בתערוכה באמצעות הציור "גז" מ-1940. הופר הרבה לצייר את חיי העיר והתמקד בסצינות אורבניות וכפריות נטושות והדגיש דמויות בבדידות. ציוריו אופיינו בחוש עמוק של אינדיבידואליזם ונוסטלגיה והוא הושפע מהצלם בן-זמנו ווקר אבנס ומהסופר וולדו רלף אמרסון מהמאה ה-19. "גז" של הופר מעמיק עוד יותר לתוך המסתורין של אמריקה. הציור מתאר תחנת דלק מבודדת במקום נידח. שלוש משאבות גז אדומות מצויות במרכז הקומפוזיציה. משמאל יער כהה באור דמדומים וכביש אלכסוני ומימין מבנה לא ברור. דמות בודדה מצויה בתחנה והיא מחזירה את אחת המשאבות למקומה, נועצת מבט בחוגה. המוסך עומד ריק. אור מרושע של דמדומים היורדים על היער מעלה אלף מחשבות. העבר הכפרי פוגש כאן את העתיד התעשייתי בתחנת הדלק באמצע שום מקום.

הופר, אמן פיגורטיבי, צייר נופים כפריים ועירוניים אמריקניים בדייקנות מטרידה, והעולם המשתקף בציוריו הוא מקום מקפיא, מנוכר ולעתים קרובות ריקני. כל דמות בציוריו של הופר נראית בודדה ומשועממת להחריד. מבט חדש זה על החיים בעיר הגדולה או בכפר הנטוש ביטא ככל הנראה את תחושת הייאוש האנושי שאפיינה את שנות השפל הגדול של שנות ה-30. יצירתו של הופר הייתה ריאליסטית והדימויים השקטים והמדויקים של השיממון, וכן האנשים המבודדים שצייר, שיקפו את האווירה החברתית של תקופתו. הופר מראה את העולם המודרני ללא חשש, אפילו השמחות מקבלות אצלו אופי אבל ועדין הקשור להתפכחות מאשליות – תופעה ששטפה את אמריקה אחרי פרוץ המשבר הכלכלי של 1929.

הופר מצייר נושאים מחיי היום-יום ומתאר דמויות ניצבות כל אחת בפני עצמה, ללא קשר ביניהן, ומפנות את מבטן מן הצופה והלאה לעבר חלל ריק בחלון. רחובות ובניינים שוממים מאדם, המשרים אווירה של בדידות, חנק וניתוק. בציוריו הדגיש את דממת הבתים, כמו בציורו "השכם בבוקר יום ראשון" מ-1930. המשטחים הרכים המוארים חומקים מכל ניתוח פסיכולוגי, אבל הם יוצרים מתח בגלל אווירת האדישות הפסיבית שהם משרים.

יש שהגדירו את הופר כמשורר החזותי של שיממון הכרך, המבטא את הייאוש והבדידות ברחובות הריקים מאדם, בחלונות הבתים אטומי ההבעה ובמדרכות השטופות אור אכזרי. בציורו "אנשי הלילה 1942, אחת מיצירותיו הנודעות, העלה על הבד מספר רב של בני אדם ללא קשר או מגע ביניהם. תיאור אנשים בבדידות נואשת ומופנמת.

ג'קסון פולוק, צייר פורץ דרך, החשוב מבין אמני האקספרסיוניזם המופשט האמריקני, מוצג בתערוכה בעבודה אחת בלבד. זוהי יצירה מהתקופה המוקדמת שלו העונה לשם "ללא כותרת" מ-1938–1941, אחד הציורים הנמרצים והתוססים יותר בתערוכה.

נדמה כי מדובר בציור בהתהוות, שיש בו תנועה ופעילות מתמשכים שהם פועל יוצא של אנרגיה כלשהי בעלת אופי דינמי ומערך צורני חזק שלעולם לא נפסק. חזרות ושכפולים של צורות המזכירות קרניים חדות וצורות מעוגלות מעין עיניים יוצרות פעילות קצבית מרובה ומתפצלת, ונדמה שאינה דבר אחד. סוג של מפלצת או חיה מיתית כלשהי. אבל כל זה אינו ברור ואינו החלטי. ואולי דימויים של התת-מודע המזכירים אמנות פרימיטיבית כלשהי. אפשר והעבודה "ללא כותרת" משקפת את התעניינותו של פולוק באוספים אתנולוגיים, שאליהם נחשף במהלך שנות ה-30, וכן היחשפותו ליצירות הקוביסטיות של פיקסו והגרניקה, שאותם ראה בתערוכה בניו יורק ב-1939.

כמו כן הושפע פולוק מציורי החול של האינדיאנים משבט הנוואחו, ממיתוסים צפון-אמריקניים, מהסוריאליזם, מהחלום ומהדמיון. אלמנטים דומים הופיעו גם בציוריו של אדוארד הופר, שהמשיך לחקור את הריאליזם ואת מצב-הרוח והאווירה בחברה האמריקנית משך עשורים רבים לאחר מכן. האמנים הסוריאליסטיים האירופים שנמלטו לניו יורק בסוף שנות ה-30 העריצו את עבודותיו של הופר. במיוחד אנדרי ברטון, שהגדירו כאחד האמנים האמריקנים המועטים שעבודותיו הכילו אלמנטים סוריאליסטיים של חלום.

העולם של ניו יורק, המשכר, המהביל והמסוחרר. אמריקה בבלגן וברעש. המעבר מהכפר אל העיר בצווחות גיל, בג'אז שלה. זה משהו חדש. ההפשטה נכנסת. עשור עצמי מבולבל זה של האמנות בשנות ה-30 היה מהלך מבריק. הכנה לקראת השינויים הדרמתיים שעומדים להתחולל עם מציאת האנרגיה, הפוקוס והמומנטום. פולוק ואמנים נוספים יוצרים את המעבר להפשטה.

התערוכה מסתיימת בציורים המייצגים את שני הכיוונים שאליהם תפנה האמנות האמריקנית ב-20 השנים הבאות: "גז" של הופר, שסללה את הדרך להופעת אמנות הפופ ארט, וג'קסון פולוק הסמלי והקצבי בציור "ללא כותרת" 1938–1941, המציין את הפנייה להפשטה ולימים את היווצרות האקספרסיוניזם המופשט, שלימים ייקרא "אסכולת ניו יורק". יחד בכוחות משותפים ימשכו שתי המגמות הללו את מרכז עולם האמנות מפריז לניו יורק.

התערוכה, המאורגנת על ידי המוזיאון לאמנות של שיקגו בשיתוף עם האקדמיה המלכותית לאמנויות בלונדון R.A, מוזיאון ד'אורסיי ומוזיאון האורנז'רי בפריז, היא תערוכה מופלאה שאין להחמיצה. זוהי תערוכה שכולם יוכלו למצוא בה עניין והיא פתוחה לקהל הרחב עד יוני 2017.

על המחבר / המחברת

חנה קורפל

חנה קורפל

עורכת מדור: אומנות. תואר שני בתולדות האומנות. הציגה מיצירותיה בתערוכות יחיד וקבוצתיות בגלריות בארץ.

4 תגובות

  1. יונתן טל
    יונתן טל אפריל 11 2017, 20:56
    אומנות

    מרשים מאד ומקסים

    השב לתגובה
  2. רחלי שטיינר
    רחלי שטיינר אפריל 12 2017, 13:00
    מאמר מועיל

    נעשה מתוך אהבה.

    השב לתגובה
  3. אניטה
    אניטה אפריל 13 2017, 06:40
    בתערוכה לא אהיה

    לקרוא נהניתי

    השב לתגובה
  4. ענת ברבי
    ענת ברבי אפריל 13 2017, 07:10
    מעניין, שווה ביקור

    מעניין ביותר, אני חייבת לבקר בהזדמנות הראשונה .

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים באמנות

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!