JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

יופי, עונג, שפע, טקסטיל

ארוגים בתודעה, מוזיאון ארץ ישראל

יופי, עונג, שפע, טקסטיל שירי כנעני, טופוגרפיה 2014, צילום: נועה טל
מרץ 11
20:32 2014

יש תערוכות שיש צורך להרבות עליהן מילים. הצפייה בהן מרגשת, חווייתית, מלאת עונג צרוף. התערוכה "ארוגים בתודעה" היא כזאת. עומק הרעיונות, עושר התכנים, העמלנות המתמשכת ומגוון החומרים, הצפיפות החיובית והשפע, הצבעוניות הססגונית המרהיבה – כל אלה ממגנטים את עין הצופה ויוצרים בו תחושת השתאות. העבודות הגודשות את החלל מעוררות מחשבה, סקרנות ועניין. בה בעת מתעוררת התחושה כי מדובר גם בחיפוש חתרני ומתריס אחר דרכי ביטוי ועיצוב חדשות, כמו גם בדיקת גבולות ופריצתם. המעניין בתערוכה הוא המפגש המרתק בין עולמות: מצד אחד העיצוב, מן הצד השני האמנות החזותית ובתווך, כחוט חיים מקשר, הטקסטיל. הטקסטיל הוא לב העניין.

טווייה, אריגה, רקמה, תפירה, עבודות טלאים וסריגה היו מאז ומעולם עיסוקן של נשים במרחב הביתי האינטימי, ולפיכך נחשבו נחותים. במאמרו על נשיות מתחילת שנות השלושים, טען פרויד כי מלאכת האריגה היא תרומתן היחידה של נשים לתרבות. מעשה האריגה עצמו נתפס מבחינתו כחיקוי של טבע המיניות של נשים, בתרבות המתקיימת בצל החסר. גם במיתוסים ובאגדות עם שונות בולט הקשר בין אריגה לנשיות, ובין אריגה לחיים ולחוט החיים.

המקורות ההיסטוריים של העיסוק באריגה ובטוויה נעוצים בהתפתחות האמנות הפמיניסטית של סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, שעסקה בשיקום תרבות העשייה הנשית המסורתית, במטרה ליצור גרעין של דימויי ליבה נשיים ודיאלוג בין "גבוה" ל"נמוך" באמנות. אמניות כמו מרים שפירו וג'ודי שיקגו יצרו עבודות שעסקו במהותנות נשית. יצירתה הקנונית של ג'ודי שיקגו "סעודת הערב" (1974–1979) מהווה מבחינה זו אבן דרך. היא תיארה שולחן אוכל אדיר ממדים, שהורכב בטכניקות ומחומרים שנחשבו אז נשיים: מלאכות יד, כמו תחרה, רקמה, עבודות גובלן וקדרות, ודגש על צורות עגולות וזורמות וצבעים רכים. עבודתה זו של שיקגו נוצרה בשיתוף עם עוד כמאתיים נשים, והוקדשה לזכרן של שלושים ותשע נשים יוצרות בהיסטוריה הנשית הכלל עולמית, שעיקר עיסוקן היה בדימויים נשיים מובהקים, כמו פוריות, מיניות והזנה. נשים אלה הודרו מן ההיסטוריה, שכן החוקרים וכותבי הספרים בתחום היו גברים. תרומתה של שיקגו בכך שהעלתה לקדמת הבמה את הוויכוח בתחום המחקר הפמיניסטי שניטש עד היום הזה – אם יש דימויים נשיים ספציפיים אך ורק לנשים.

אבל עיקר החשיבות ביצירתה זו של שיקגו, כמו גם ביצירות של אמניות אחרות בשנות השבעים, נבע מכך שהשימוש בחומרים ובמלאכות קראפט היה אז כשלעצמו אקט פוליטי בעל משמעות, שסופו היה אימוצן במהלך השנים של מלאכות היד העמלניות והפולקלוריסטיות אל חיק האמנות העכשווית. ולא רק זאת. עם זליגת התיאוריות הפמיניסטיות לתוך הקנון המרכזי של האמנות והתרבות המערבית, בשנות השמונים והתשעים, החלו גם אמנים גברים, כמו אוליבר הרינג ואחרים, לסרוג, לרקום, לתפור ולטוות. העבודות האלה חדלו מלהיות מזוהות ספציפית עם נשים, וחצו גבולות מגדר ומין, גבוה ונמוך. תהליך זה מתקיים באופן גורף גם בתערוכה זו, המדגישה כי טכניקות שנחשבו בעבר תחביב בורגני של שעות הפנאי, או שהשתייכו לעבודות של נשים או אאוטסיידרים, הפכו לאמצעי ביטוי מוערכים בסצנה האמנותית העכשווית, גם לנשים וגם לגברים.

בתערוכה "ארוגים בתודעה" מוצגות יצירות של 59 מעצבים ואמנים, מהמובילים בארץ, העוסקים בטקסטיל. כפי שמציינת האוצרת אירנה גורדון, התערוכה "עוסקת בהיבטים אסתטיים, חברתיים, פוליטיים ותרבותיים של אמנות הטקסטיל העכשווית בישראל". כולם כאחד בוחנים את תכונות הטקסטיל מזווית אישית בשילוב מהפכני של חומרים: לעתים לא קונבנציונליים, לעתים רווים חוש הומור, לעתים חתרניים. התוצאה משקפת את האופן שבו נטמעו מלאכות היד, חומרי האמנות השימושית וחומרי הפולקלור, בשפה האמנותית הקנונית העכשווית בישראל.

בשל כמות היצירות העצומה, אתעכב על שתי עבודות בלבד, עמלניות באופן מיוחד. הראשונה, שטיח הקיר המונומנטלי של סאשה סטויאנוב (ילידת 1957), "מונולוג" מ-2010 (500×204 ס"מ). הוא עשוי צמר, סיסל, משי וחוטי כותנה. מדובר בעבודה דו-ממדית, שטיח ארוג בטכניקה מסורתית, בגוונים מאופקים, מונוכרומטיים, של שחור, אפור ובז', המציגה פנים אינטימי של חדר בעבודת גריד. השטיח מתאר שלושה פריטים: וילון, כיסא ודלת מאחוריו. הווילון מכווץ, בנוי מקפלים מודגשים, ומשתרע על פני כשלושה רבעים של השטיח. חלקו הימני קשור בחוט וחושף באופן מפתיע חלל שחור מאחוריו, שכן הציפייה של המתבונן, באופן טבעי, תהיה לחדירה של אור מבחוץ. בפינה הימנית של העבודה ניצב כיסא ריק, ומאחוריו דלת או משטח מלבני באריגת ריבועים שתי וערב. הכסא והמשטח שמאחוריו עומדים באופן ורטיקלי, מנוגדים לווילון ולחלל השטיח כולו שהוא הוריזונטלי. עבודת האריגה ראויה להערכה, היא ודאי ארכה זמן רב.

כפי שמעידה האמנית, יצירתה נובעת בראש ובראשונה מצילומים. צילומי משפחה וצילומים שמצאה בשוק הפשפשים, המעובדים לרישומים ולציורים שמתוכם היא שואבת את רעיונותיה. המעניין הוא שסטויאנוב עושה הכול מאלף ועד תו. היא משתמשת בצמר כבשי אוואסי מקומי. רוחצת, שוטפת וטווה את חוטיה בפלך בטכניקה מסורתית. היא אף צובעת בעצמה את החוטים לפני שהיא אורגת אותם על הנול. זוהי עבודה המצריכה דיוק, סדר ואורך רוח. הכיסא מסמל ככל הנראה את האמנית עצמה. עצם היותו ריק, ללא דמותה הממשית, מקרין נוכחות נעדרת שלה, בדומה לציורי הכיסאות הידועים של ואן גוך ("כיסאו של וינסנט עם המקטרת שלו", 1888) ושל פול גוגן ("כיסאו של פול גוגן", 1888), שאף הם גילמו בתוכם את דיוקנותיהם העצמיים של האמנים ללא נוכחותם הפיסית. כיסאה של סטויאנוב מסמן את דמותה הנעדרת-נוכחת, שנאבקת ככל הנראה בין תחושות של ניכור ושייכות, בין היותה שם לבין היותה פה. הווילון, שקפליו מודגשים במשחקי אור וצל, מצביע על ידע רב של האמנית ברישום ובציור בסגנון קלאסי ראליסטי. הווילון, פריט טקסטיל ביתי, עוסק מטבעו בכיסוי ובחשיפה, בהסתרה ובגילוי של אור או של מציאות, פיזית או מטפיזית. כפי שמציינת תמר ליבנה (אוצרת) בהקשר לעבודתה זו של  סטויאנוב, "למרות שדימוייה זרים לחלוטין לארץ, הבחירה שלה לארוג בצמר של כבשי אוואסי בטכניקות מסורתיות הופכת את יצירתה למקומית". אינני מכירה את כלל יצירתה של אמנית מרתקת זו, ולהבנתי, ביצירה זו לפחות, מדובר בתפנים קלאסי, אוניברסלי, שאינו זר לנו כלל ועיקר.

העבודה השנייה היא עבודתו של משה רואס (יליד 1981) "טבולה ראסה", יצירה מ-2013, עשויה אספלט, צריבה על פליז (220×90 ס"מ). סוג נוסף של "אריגה" מונומנטלית עמלנית, תלויה על חוטים מן התקרה, אולם הפעם באמצעים לא שגרתיים. מארג המורכב ממאות פיסות קטנות של מתכת, בגדלים זהים פחות או יותר, צרובות ומחוברות ברקמה זו לזו. המארג פרום בשני צדדיו. היריעה דומה בעיניי לאריג סרוג שמניחות נשים על כתפיהן, אולם הפעם הצעיף דוקרני. הוא אינו רך וגמיש, ואין באפשרותו לעטוף ולחבק את הגוף. רואס אורג ובו בזמן פורם ומתיר כל העת. תהליך עבודה זה של אריגה ופרימה, מזכיר לי את סיפורה של פנלופה מ"האודיסאה" (מהמיתולוגיה היוונית), שטוותה תכריכים לחמיה בימים ופרמה אותם בלילות, במטרה להבריח מחזרים לא רצויים (שאותם הסכימה לקבל לאחר סיום האריגה – וזו לא הסתיימה לעולם). פנלופה עשתה כל זאת כדי להישאר נאמנה לבעלה אודיסאוס מלך איתקה, שיצא למלחמת טרויה ונעדר עשרים שנה. פנלופה משמשת מבחינה זו סמל לאישה הנאמנה, האורגת ביום ופורמת את אריגתה בלילה, והכול כדי להימנע מלהתמסר לאחר, בהאמינה כי אודיסאוס עוד ישוב. היא סמל ודוגמה לאישה נחושה שאינה מוותרת, ומנסה להתגבר על תחושות הפחד והחרדה שלה באמצעות פעולות סיזיפיות.

עבודתו האמנותית של רואס מקבילה לזו של פנלופה מבחינה זו, אולם גם שונה ממנה. רואס עובד על פי דגם של קונסטרוקציה/דקונסטרוקציה/רקונסטרוקציה ויתכן שהמיתוס של פנלופה הוא נר לרגליו ואתגר לחיקוי. אולם בשונה מפנלופה הוא מתעסק בחומרים אחרים. אף שהוא מגיע מן הבד הרך והגמיש, רואס מתעסק ביצירה זו במתכת נוקשה, חסרת רכות וגמישות, ובוחן כל העת את גבולות התפרקותה ואת השכבות שמהן עשוי המארג. השכבות עצמן בנויות מתכת ובד וצרובות עד סף כליה. לדעת אוצרת התערוכה, התוצר הסופי הוא סוג של רקמה עדינה הדומה ל"שרידים ארכיאולוגיים או שאריות בד מקודשות… יריעה המתפקדת כשריון, כשכיית חמדה וכמפה עתיקה צופנת סוד…" לי מזכירה עבודתו של רואס פריט לבוש נשי, אריג שלעולם לא ניתן יהיה ללבוש בגלל סוג החומר שממנו הוא עשוי, ובגלל שעבודת "האריגה" החתרנית והמתריסה לא תסתיים לעולם.

לצד עבודתו זו מניח רואס עבודה נוספת, קטנה, בשם "ללא כותרת" 2013, הלחמה על עץ. העבודה בנויה מארבע פיסות עץ ארוכות וחדות, בגדלים שונים, השעונות על הקיר למרגלות העבודה "טבולה ראסה". ממבט ראשון נדמה כי מדובר בכידונים משוננים של תרבות שבטית פרימיטיביסטית עלומה שעסקה בצייד. אולם צפייה נוספת מקרוב מבליטה את העובדה שאין אלו כידונים רגילים. רואס משתעשע ומצפה את כלי הנשק הללו בציפוי של הלחמה, והתוצר הסופי נראה כמעטה של גרבי רשת נשיים שחורים המולבשים על הכידונים המשוננים. "ללא כותרת" אמורה אולי להוסיף היבט נוסף ל"טבולה ראסה", שכן היא מונחת לצידה ובצמוד לה. אולי היא מרמזת שלפנינו למעשה מגן משוריין וכידונים. "ללא כותרת" מעצימה את החידתיות ואת התעלומה הטמונים ב"טבולה ראסה", ובעיקר גורמת לנו לתהות ולחייך.

תערוכה נפלאה, מומלצת בחום לצפייה.

התערוכה מוצגת במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, ופתוחה עד 15 ביוני 2014.

על המחבר / המחברת

חנה קורפל

חנה קורפל

עורכת מדור: אומנות. תואר שני בתולדות האומנות. הציגה מיצירותיה בתערוכות יחיד וקבוצתיות בגלריות בארץ.

תגובה אחת

  1. יופי
    יופי מרץ 11 2014, 23:25
    נראה מעניין מאוד

    וכתוב מעניין מאוד

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים באמנות

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!