JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

רטרוספקטיבה מרגשת

דיוויד הוקני ב"טייט בריטן"

רטרוספקטיבה מרגשת צילום: יונתן קורפל
מאי 14
09:30 2017

תערוכה חדשה לדיוויד הוקני (יליד 1937, יורקשייר, בריטניה) מתקיימת בימים אלו בטייט בריטן (Tate Britain) בלונדון. מדובר ברטרוספקטיבה חסרת תקדים, המרשימה והמקיפה ביותר עד כה של יצירות האמן, הנושק לגיל 80.

התורים הארוכים והמתפתלים שנתקלנו בהם ברצוננו לקנות כרטיסים לתערוכה מאששים את מעמדו כצייר החי המפורסם והפופולארי ביותר בבריטניה. אחד האמנים הבריטיים המשפיעים ביותר במאה ה-20.

כ-250 ציורים מוצגים בתערוכה, כמעט כרונולוגית, על פני שלושה עשר חדרים, ומאפשרים צפייה בציוריו המוקדמים לצד אלו המאוחרים. רבים מהם נמצאים באוספים פרטיים ולא הוצגו בפומבי זה עשרות שנים. בין העבודות מבחר רחב של יצירותיו המפורסמות ביותר, החוגגות את הישגיו בציור (שמן, אקריליק, גרפיטי, גואש וצבעי מים), עיצוב, רישום (פחם, גרפיט, עפרונות צבעוניים), הדפס, צילום, וידאו וטכנולוגיות חדשות – אייפון ואייפאד – כל זאת משך כשישה עשורים.

בעבר הוצגה תערוכת דיוקנאות של דיוויד הוקני באקדמיה המלכותית, וכעת יש הזדמנות נדירה לראות את יצירותיו הבלתי נשכחות יחד: החל מציוריו האישיים כסטודנט בלונדון, דרך ציורים מקליפורניה שטופת השמש הכוללים דיוקנאות של אמנים, מעצבים, אופנאים, ידוענים, בעלי גלריות ודיוקנאות אישיים, טבע דומם ונופים, ציורי בריכות שחייה ומסיבות של החברה הגבוהה בלוס אנג'לס, ועד נופי יורקשייר ואף ציוריו האחרונים ממש שיצר בקליפורניה, שחלקם כלל לא נחשפו עד היום.

דיוויד הוקני (David Hockney) פרץ לתודעת הסצנה האמנותית בשנות ה-60 של המאה הקודמת, בתקופה שבה ציירי אסכולת ניו יורק – ציירי האקספרסיוניזם המופשט האמריקני – שלטו בכול, ואמנות הפופ רק החלה. הוא לקח משניהם, אבל גם קרא תיגר על המוסכמות שלהם. האמנות שלו היא אחד מציוני הדרך הגדולים של הפוסט מודרניזם. תוך שימוש בפרודיה ובהשתקפות עצמית הוא משחק עם ייצוג ואמנות. כבר בעבודותיו המוקדמות, כמו "ציור האהבה" (1960–1961), ניתן למצוא אלמנטים שמערערים את שפת האקספרסיוניזם המופשט לכיוון אוטוביוגרפיה הומו-ארוטית.

ציוריו המוקדמים כסטודנט ברויאל אקדמי בלונדון של שנות ה-60 מבטאים תשוקות נלהבות, כועסות ולפעמים נואשות הקשורות למין ולהומוסקסואליות. עבודותיו אלו, המוקדמות של הוקני, הניחו את היסודות לקריירה האמנותית שלו. רובן אוטוביוגרפיות ומתייחסות למיניות האמן. עם זאת, בגלל שההומוסקסואליות לא הייתה חוקית בבריטניה עד 1967, ההפניות אליה הן לעתים קרובות מתוחכמות. כמו בציור הפחם "מחקר עבור Dollboy" מ-1960. הציור נוצר כהכנה לאחד מציוריו המוקדמים של הוקני בשם זהה, "Dollboy". הסגנון הנאיבי והבלתי מלוטש שמאפיין ציורים אלה מושפע מהאמן הצרפתי ז'אן דובופה, שהוקני התפעל מסגנון הדימויים הילדותיים שלו. אבל כל זה קשור גם ליחסו של הוקני לזמר האהוב עליו ביותר בשנות ה-60 – קליף ריצ'רד.

הוקני מספר כי העריץ את זמר הפופ קליף ריצ'רד, ולעתים קרובות הציג אותו בעבודתו בתקופה הסטודנטיאלית שלו. כפי שהוקני העיד בהזדמנויות שונות, הכותרת "בוי בוי" או "דולבוי" היא השראה מהשיר של ריצ'רד, שבעיניו היה סקסי מאוד. הוקני נהג לגזור תצלומים של הזמר מעיתונים וממגזינים ולדחוף אותם מסביב לתא הקטן שלו בקולג' המלכותי לאמנות, בין השאר משום שאחרים נהגו להדביק תצלומי נערות בתאים שלהם ואת זאת, הוא חשב, הוא לא יעשה כי אינו יכול. כל זה היה בעיניו אטרקטיבי מאוד ואפילו חתרני במידת מה, באותה תקופה כאדם צעיר.

וכך, אף שבתחילת שנות ה-60 ההומוסקסואליות עדיין הייתה עניין פלילי בבריטניה, הוקני, אז בשנות ה-20 המוקדמות לחייו, הקדיש את מרבית האנרגיה האמנותית שלו לאותו עניין מסוכן – הניסיונות לצאת מהארון. למעשה. ובכל זאת בציוריו הראשונים יצא הוקני באופן חד-משמעי בסינתזה מטרידה של דמויות ילדותיות, דימויים פאליים נועזים, אריזות צרכניות ומילים פרובוקטיביות, צעד נועז בהשוואה לנופים הידידותיים, הדוממים והדיוקנאות ששלטו בתקופתו בעשורים האחרונים.

"אני מצייר את מה שאני אוהב, מתי שאני אוהב ואיפה שאני אוהב, עם מסעות נוסטלגיים מדי פעם", אמר הוקני ב-1962, עם סיום לימודיו ברויאל אקדמי, בהיותו צעיר נלהב בעל ביטחון עצמי רב. בעוד ששיטותיו וסגנונו השתנו ללא הרף, נותרה עינו המאומנת והמיומנת נעולה על האנשים והמקומות שידע ואהב.

בשובו ממסעו הראשון לניו יורק ב-1961 יצר הוקני סדרת תחריטים גרפיים שתיארו מסע של גילוי עצמי, שבו אמן צעיר הומו נאבק במטרה למצוא את דרכו בשנות ה-60 של ניו יורק. אף שהוקני השתמש בחוויות שלו כדי ליצור את הסדרה הוא קבע: "זה לא באמת אני. אני רק משתמש בעצמי כמודל כי אני בסביבה".

מאז שנות ה-60 חלק הוקני את זמנו וחייו בין בריטניה לארצות הברית וצייר בשתי טריטוריות אלו. הוא עבר לראשונה ללוס אנג'לס ב-1964 ומאז מתגורר שם לסירוגין. ההשפעה של אמריקה על עבודתו אדירה. למעשה הוא מנהל רומן אהבה עם אמריקה. לב התערוכה הוא הפנטזיה של קליפורניה. לוס אנג'לס. הוליווד. הפנטזיה מסתכמת בשמש, מגרשי משחקים סקסיים של כוכבים חיים ותחושה עזה ש"הגיע אל הארץ המובטחת". "העיר היפה ביותר בעולם נמצאת כאן – לוס אנג'לס", כך כתב לסוחר האמנות שלו פול קאסמין ב-1963.

זיווגיו המבריקים בין גברים עירומים, שזופים וצעירים לבין בריכות שחיה ומי בריכות, כמו בציור "פיטר יוצא מבריכת ניק" (1966), הם אנטיתזה לצנע שלאחר המלחמה באנגליה שבה גדל. קליפורניה שבה התגורר משך תקופות ארוכות בחייו שינתה את צורת ראייתו. היא הייתה אטרקציה מתמשכת למרחב ברור, פתוח וגדול-ממדים ולצבעים עזים, בהירים ולא עכורים, ששיקפו את האור והשמש הזוהרת שלה.

המסע לקליפורניה היה מקור השראה גדול והוביל לסדרת נופים מסוגננים ובריכות מים ושחייה. האקלים שטוף השמש, האנשים הנינוחים יותר מאשר בניו יורק קסמו לו. הציור הגדול והבולט מבין שלושת הציורים – "A Big Splash" (1967) – מדגים את ניסיונו של הוקני לצייר בחומרים שקופים ולהנציח את הרגע החולף. שלא כמו ציורי הבריכה המוקדמים שלו, המאוכלסים בדמויות של גברים בלבד, ההתזה היא הרמז היחיד לנוכחות אדם בבריכה, והוא עצמו נוכח-נעדר.

קליפורניה אפשרה לו גם להיפטר מהסיבוך הזה של העיסוק בהומוסקסואליות. הוא עשה קפיצה מחיי הפנים הבלתי פתורים של ציוריו משנות ה-60 לגן העדן של הבריכה – מעין שחרור אישי. וכך מצא עצמו הוקני מתמקד בציורי דיוקנאות, פורטרטים של אנשים מהמילייה האמנותי-תרבותי בקליפורניה – שחלקם או רובם הפכו עם הזמן לחבריו – וכן לנופים. ציוריו בקליפורניה הם ציורים פיגורטיביים בצבעים עזים על פי רוב, והם מכילים ייצוגים של מערב אמריקה. הציור "The Bigger Splash" – "המתז הגדול יותר", המתאר מתז מים בבריכה, והציור "דשא פרוס", המתאר מתזי מים מתוך ברזים המפוזרים על משטח דשא רחב של וילה יוקרתית בקליפורניה – שניהם מ-1967 – הם שני הציורים המוכרים ביותר שלו מתקופה זו.

ציור של הוקני

מאז הציור "The Bigger Splash", המתאר כאמור את מתז המים, תוצר של קפיצה לתוך בריכה בקליפורניה, צייר הוקני אין-ספור ציורי בריכות שחייה בוואריאציות שונות. הוא נמשך לחיי העשירים והמפורסמים בקליפורניה ואהב לתעד את חייהם הססגוניים ואת מסיבותיהם מסביב לבריכה. בכל אחד מציורי הבריכות מנסה הוקני לייצג פני שטח משתנים של המים, באמצעות שימוש בחומרים ובטכניקות שונים, כשהבריכה מסמלת מבחינתו עוצמה כלכלית, מעמד חברתי גבוה ונהנתנות.

שנות ה-70 הן שנים של דיוקנאות של אנשי בוהמה וסלבריטאים, אמנים וחברים בלוס אנג'לס. לעתים מדובר בדיוקנאות כפולים גדולים, המתוארים בתוך חללים ביתיים בליווי אטריבוטים המייצגים את שני בני הזוג (שני גברים, שתי נשים או זוג מעורב), לא אחת הם מביטים ישירות אל הצופה, מזמינים אותו פנימה אל תוך ביתם ולתוך מערכת היחסים ביניהם. נוסף להתבוננות ישירה נעזר הוקני בצילומים שלהם, שכן לא אחת ארך הציור זמן רב ולווה במחיקות ובהוספות של פרטים ושל הדמויות עצמן, ולא היה באפשרותו להושיב מולו את המודלים לזמן בלתי מוגבל.

לצד דיוקנאות צייר הוקני גם את נופי קליפורניה, את בתיו ואת המרפסות והגינות שבהם. ציורים פיגורטיביים גדולים וצבעוניים, מלאי אור, תקווה ושמש. אולם לעתים העדיף בני משפחה וביקש מהם לשבת בשבילו, למשל הוריו. שנה לפני מותו של אביו צייר הוקני את "ההורים שלי" (1977). זהו הציור הידוע ביותר של ייצוג שני הוריו, והוא דורג כציור האהוב ביותר על בני הממלכה הבריטית. ההורים מתוארים בסצנה ביתית, ישובים על כסאות בסלון, כששידה ועליה מראה וכד פרחים מפרידה ביניהם. האם יושבת פרונטאלית בידיים משולבות ופניה מביטות היישר לצופה, ואילו האב מסובב, גופו מופנה לצד שמאל והוא רכון מעל ספר אמנות, שקוע בענייניו. את אמו, לורה הוקני, הרבה לצייר, לצלם ולרשום ואף ליצור הדפסים מדמותה. בכל העבודות הללו מדגים הוקני את האיכות האנושית של הדיוקנאות תוך כדי חקירת הקשר האינטימי ביניהם.

בשנות ה-80 ניכרות השפעות של פיקסו על יצירתו. עוד ב-1960 התקיימה תערוכה של פיקסו בטייט בלונדון, והוקני – אז כאמור סטודנט לאמנות ברויאל אקדמי – ביקר בה והתרשם ממנה עמוקות. בשנות ה-80 במסגרת חיפושיו ליצור צילום שיכלול נקודות מבט שונות בזמן ובתנועה, החל הוקני לגלות עניין מחודש בקוביזם ובפעולתו של פיקסו ביצירותיו הקוביסטיות. ב-1980 צפה פעם נוספת ביצירותיו של פיקסו, בתערוכה מקפת שנערכה לפיקסו במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. הוקני, שביקר בה פעמים רבות, נחשף פעם נוספת ליצירותיו הקוביסטיות. במהלך 1982, כחלק מחקירת הקוביזם, החל הוקני ליצור קולאז'ים צילומיים בהשפעת פיקסו. הוא שילב עשרות תמונות פולארויד רצופות שצולמו מזוויות שונות, כדי ליצור תמונה שלמה של תנועות "נגררות", כמו בעבודתו "בילי + אודרי ויילדר" (1982), שבה ניתן לעקוב אחר אודרי מניעה את הסיגריה שלה לעבר פניה בעוד בילי מקרב פסל קטן לעבר עיניו. הצגה זו של נושא מנקודות מבט מרובות מדגימה את התעניינותו בתיאור עולם תלת-ממדי באמצעות צורות דו-ממדיות, ביוצרו צילומים מנקודות מבט שונות, שאותם חתך לצורות הנדסיות והרכיב מחדש.

באמצעות הצילום חזר הוקני לציור ולמוטיבים ונושאים שהעסיקו אותו בציור עוד קודם לכן: דיוקנאות, נופים ודומם. בשנות ה-80 וה-90 התמקדו ציוריו בחוויית ההתבוננות. החלל שלאחר עבודותיו הקוביסטיות שיצר בתקופה זו הוחל על נופים ועל סצנות פנים של ביתו החדש בהוליווד. "יוקשייר מן", ציורים המתארים את האזור הכפרי של מחוז ביתו, שאותם פנה לצייר ב-2000 עד 2006, נוצרו בצבעים מרהיבים המשקפים אהבת חיים, דמיון והומניות. ב-2007 חזר הוקני למקום הולדתו יורקשייר באנגליה ויצר סדרת ציורי נוף גדולים, שהגדול שבהם הוא "עצים גדולים יותר?". בדומה לקולאז'י הצילומים משנות ה-80, הציור מורכב מחמישים בדים שחוברו יחדיו כדי ליצור תמונה אחת גדולה. כולם מצוירים באוויר הפתוח בדומה לציירי הנוף האימפרסיוניסטים במאה ה-19. כל פעם הוא עובד על קטע אחד של העבודה, כשהוא משתמש בצילום דיגיטלי כדי ליצור פסיפס מחשב של התמונה המלאה. שילוב זה בין שיטות מסורתיות וחדשניות יאפיין אותו מאותו זמן ועד ימינו אלה.

נסיעותיו למצרים ולמזרח אסיה הובילו להשפעות יפניות ומצריות בעבודותיו: קומפוזיציות שטוחות ואלכסוניות בעלות צבעוניות פלקטית, אהבה לטבע, עיסוק בחילופי העונות, התחדשות הטבע, ארבע עונות השנה, מחזוריות החיים – כל אלו באים לידי ביטוי משמעותי בעבודותיו בתערוכה ובעיקר באלו האחרונות. ולא לחינם אומר אנדרו וילסון, אוצר התערוכה, על יצירתו: "הוקני הוא כוח של טבע. כאמן הוא מעורר רגשות גדולים". ואכן מדובר בתערוכה מרגשת מאוד, המספקת הנאה צרופה לצופים.

לסיכום, הוקני בן ה-79 כיום עדיין מצייר יום יום, ולאחרונה אמר שהוא בתקופה הפורייה ביותר שלו. מכיוון שמאז ומתמיד תיעד את המקומות ואת האנשים סביבו, יצירותיו פועלות כמעט כמו יומן חיים.

הוקני חושב על משמעות האמנות ועבודותיו מבוססות על ידע מעמיק של האמנות המערבית. הוא צופה גדול ומשקיף גדול, האומר לנו הרבה על הדרך שבה אנו חיים. הוא מצייר מתוך חוויות של התבוננות מעמיקה בסובב אותו. האובססיה העיקרית שלו היא לאתגר את הייצוג כשהוא שואל: כיצד אנו רואים את העולם וכיצד ניתן לתפוס את עולם הזמן והמרחב בשני ממדים?

ההתלהבות של הוקני, תאוות החיים שלו והתעניינותו בכל דבר משתקפים בציוריו: ציורי יחסים בין אנשים, לעתים בני זוג, הנאות פשוטות כמו כוס יין, ישיבה על כוס תה או על סיגריה, ציור דרך כפרית שקטה, דיוקנאות בני משפחה חברים ודיוקנאות עצמיים, מקלחת, ידידות, חיי העיר, חיי הכפר, ציורי סלבריטאים, מסיבות הבוהמה בניו יורק ובלוס אנג'לס, העלווה השופעת של הרי הוליווד, תפיסת היופי של היום-יום בעיקר באמצעות מגוון רחב של תצוגות שונות של חלון, הנופים המתגלגלים של יורקשייר שבה נולד – כל אלו מצוירים בצבעים ראשוניים חזקים ומכל מסעותיו חוזר הוקני כאייקון לאומי אהוב.

ממליצה מאוד לכל מי שרק יכול לבקר בתערוכה מרגשת זו, המאורגנת על ידי הטייט בריטן בשיתוף פעולה עם מרכז פומפידו בפריז ועם מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, ונערכת בחסות קרן משפחת בלווטניק. התערוכה מתאימה לכולם וננעלת ב-29 במאי 2017.

על המחבר / המחברת

חנה קורפל

חנה קורפל

עורכת מדור: אומנות. תואר שני בתולדות האומנות. הציגה מיצירותיה בתערוכות יחיד וקבוצתיות בגלריות בארץ.

תגובה אחת

  1. חדווה
    חדווה מאי 14 2017, 16:56
    מאמרים טובים באומנות

    גם למי שמקצוען וגם לסתם קוראים. וזה מה שמיוחד.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים באמנות

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!