JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin
  • ראשי » 
  • אמנות
  •  » אפשרויות הצבע האין-סופיות של באולינג

אפשרויות הצבע האין-סופיות של באולינג

התערוכה Mappa Mundi ב-Hause der Kunst במינכן

אפשרויות הצבע האין-סופיות של באולינג יצירה של באולינג צילום: יונתן קורפל
אוקטובר 15
19:30 2017

תערוכת יחיד מקפת לאמן הבריטי פרנק באולינג (Frank Bowling), בן 81 כיום, נערכת בימים אלה ב"האוס דר קונץ" במינכן, והיא סוקרת את יצירתו המופלאה בששת העשורים האחרונים. התערוכה, ששמה "מאפה מונדי" – ציורי מפה – מציגה בהרחבה את ההישג האמנותי המדהים של באולינג: ציורים מונומנטאליים ייחודיים שלא נראו מעולם בקנה מידה גדול כל כך, ולצדן יצירות אחרות של הצייר הבריטי הוותיק. כולם גם יחד יוצרים מפה אמתית, מפה מתפתחת של עולמותיו הפנימיים, האישיים והפיזיים של האמן, המפלסים את דרכו מפיגורציה להפשטה.

באולינג נולד בברטיקה (Bartica) בגיאנה הבריטית (British Guiana) ב-1934. ב-1953, בהיותו בן 19, היגרה משפחתו ללונדון. בתקופה זו, לאחר מלחמת העולם השנייה, חוותה העיר הגירה גדולה של האוכלוסייה הדוברת אנגלית מאיי הודו המערבית ומהאיים הקריביים.

אף על פי שהתעניין בכתיבה ותכנן להיות סופר, בסופו של דבר למד ציור בבית הספר סלייד קולג' באוניברסיטת לונדון וכן באקדמיה המלכותית לאמנות, וב-1962 סיים את לימודיו עם מדליית כסף לציור, לצד דיוויד הוקני, שזכה במדליית זהב. ב-1966 עבר מלונדון לניו יורק בעידודו של ידידו לארי ריבס, אמן פופ אמריקני. שם פגש את אמני המופשט האקספרסיוניסטי האמריקני (אמני אסכולת ניו יורק) – והם השפיעו עליו מאוד – וכן מגוון רחב של אמנים הפועלים על פי עקרונות אסתטיים ופורמליסטיים שונים. הדיונים העזים סביב הצורה ותהליכי היצירה, הייצוג וההפשטה, ערערו את תפיסת הציור המוקדמת שגיבש בלונדון, שהתמקדה בעבודות פיגורטיביות שנקודת מוצאן הייתה הסבל האנושי ונושאים חברתיים ופוליטיים, בהשראת רמברנט וגויה.

"בצעירותי נטיתי להסתכל על הצד הטרגי של ההתנהגות האנושית בניסיון לשקף זאת בעבודותיי. אבל בהדרגה כשהעמקתי יותר בעבודת הציור, הבנתי שהמרכיבים העיקריים בציורים אלו הם הצבע והגיאומטריה"; "וכך מצאתי שזה המקום שבו הרגשתי הכי נוח, ואני כבר הולך לאורך המסלול הזה מאז", אמר לא אחת בראיונות שונים.

המעבר לניו יורק באמצע שנות הששים הניב שילוב מעניין בין נושאים חברתיים, תרבותיים ואישיים שעניינו אותו לבין החתירה שלו ליצור אמנות מופשטת, תהליך שהיה כרוך בניסויים רבים, ניסויים אינטנסיביים במרקם פני השטח והצבע. בתקופה זו התפתחה הסדרה הגדולה של היצירות הידועה בשם "ציורי מפה". ציורים אלה הם בחלקם תגובה לחיפוש אחר רעיונות חדשים, צורה ונושא במרחב הפוליטי המורכב של הזהות החברתית והאמנותית. כאשר הוצגו לראשונה בשנות השישים המאוחרות נחוגו בהרחבה ציורי המפה העצומים של פרנק באולינג על צבעם התוסס והאפיון העדין של משטחי הצבע הנרחבים. עבודות אלה, כמו רבות מיצירותיו, מתבססות על עיקרון המיפוי והקרטוגרפיה במטרה ליצור מעין גיאוגרפיה מנטלית, הנרקמת בין דימוייו האישיים לבין הדימויים ההיסטוריים הקשורים לחייו.

כיצד נוצרו "ציורי המפה" של באולינג, רובם ככולם באקריליק ובעירובי מדיה, שנעשו בניו יורק וסימנו רגע מעבר, רגע של שינוי?

כפי שבאולינג מספר, הוא נתקל לראשונה במוטיב המפות "כמעט במקרה" כשגר במלון צ'לסי בניו יורק, כאשר הניח בד קנבס מוכתם בצבע נזיל על הרצפה, נשכב על הבד כשגופו טובל בצבע, והתחיל להכתיב את מה שייווצר על הבד על פי תנועות גופו. ניתן לומר כי "הלך עם גופו" בעקבות הצללים שהטיל אור החלון הצבעוני על הבד. ככל שהתמקד בצבע, המשיך לעקוב אחר מעבר האור על פני החדר, עד שהצבע הנזיל יצר בריכת צבע בצורת ראש על גבי הקנבס. בהתחלה נראה היה שזוהי קריקטורה של ראשו של הגנרל דה גול, אבל ככל שהצבע התייצב הוא דמה יותר למפת דרום אמריקה, שמיד עוררה בבאולינג קונוטציה למפה של גיאנה מולדתו, שאותה למד לצייר בילדותו בשיעורי החינוך בבית הספר.

מפות דרום אמריקה התאחדו לעתים עם אלו של אפריקה או אוסטרליה נוסף לגיאנה, כשהן חושפות אמן במצב של אי ודאות, המנסה לעצב זהות אישית חדשה בנסיבות של עקירה והגירה. ברדיפתו אחר הפורמליזם המודרניסטי וחתירתו לעבר ההפשטה, מצא עידוד אצל המבקר קלמנט גרינברג, ואף זכה לראשונה בתערוכת יחיד פורצת דרך ב-1971 בוויטני בניו יורק, שבמרכזה ציורי המפות, שאז היו חדשים וכרגע מהווים את מרכז הבימה ב"מאפה מונדי" ב"האוס דר קונץ".

עם זאת, גיאנה שבה ומופיעה בקביעות בעבודותיו גם באופן אחר. זה בא לידי ביטוי בשימוש מרובה בצבעים אדום, צהוב וירוק – צבעי דגל המדינה – וגם בזיכרונות הילדות שלו מגיאנה ש"כמעט לא נמחקו". התמונה החוזרת ונשנית של החנות של אמו, חנות הוואריאציות של באולינג, והנופים שמעוררים זיכרונות לשטחי הביצה הנרחבים של גיאנה – מעידים על כך שציוריו הם מאגרים בלתי נדלים של דימויים וזיכרונות עבר מארץ מכורתו.

הנושא המרכזי של באולינג מאז שנות השבעים, כפי שהוא מאשר – הוא הצבע. "צבע וצבע, צבע וצבע". אמנם עבודותיו המוקדמות בניו יורק מוקדשות לרותקו וניומן, לפחות על פי שמותיהן, ומהוות מחווה לשדות הצבע האטמוספריים שלהם ולמוטיב ה-zip, אך הצורה החופשית הבטוחה יותר שלו עצמו הייתה – שפיכת הצבע ישירות על בדיו הזוויתיים, כך שהצבע הנשפך התאסף בתחתית. באולינג מעיד על עצמו כי מעולם לא הפסיק להזרים את הצבע בעבודותיו. זהו תהליך עבודה שאימץ לעצמו וברגע ש"אדם מקבל תהליך הוא מנסה לדחוף אותו" כל העת, ואין סוף לניסיונותיו למצוא דרכים חדשות בשימוש בצבע. גם כיום הוא עדיין עסוק בחיפוש אחר דרכים חדשות לשימוש בצבע – עם מברשות, מכחולים, סכינים, שפיכה, נזילה – ואף שהוא ממשיך לעבוד על הקיר ועל הרצפה, השולחן הוא שהפך למרכז. הוא מסתובב סביבו ולא מפסיק ומרכיב ההפתעה, כפי שהוא מעיד על עצמו, "משתלט על הגופניות שלי… [ו]אני מרגיש טוב".

בראיון על חייו ועבודתו הוא מוסיף: "מה שלמדנו מהדור הראשון (של האקספרסיוניסטים המופשטים) היה החופש ליישם את הצבע בכל דרך שתרצה: לשפוך אותו, לטפטף אותו […] זה היה מרגש למדי. להרגיש שאתה יכול לעשות את העבודה, ולעשות עבודה ממש עשירה, ובדרך כלל […] לטוב ביותר שנעשה עם צבע באמצעות שפיכה, טפטוף […] כל העניין היה פתוח".

בהזדמנות אחרת נזכר באולינג: "הייתי מעורב עד צוואר עם כל האנשים האלה, בייחוד עם ניומן […] הוא הפך את הצורה של מארק רותקו על צִדה, היה צריך אישור לעבור את ניומן. זה היה כמו [לעבור] קיר, אז חשבתי, המשטחים המזוגגים שלי לא התנפחו כמו של רותקו. השמש שלי נראתה כמו סוג של ערפל – החום שאתה מקבל בגיאנה באמצע היום. השמש חמה כל כך עד שהמים מתנדפים, מתרוממים ואינם נשארים […] אתה מקבל מעין ערפל חום כמעט בלתי חדיר, אם אתה יוצא החוצה, אתה צריך להיכנס למים. הרגשתי את הדברים האלה על התמונות האלה [שלי]".

הדחף המתמשך של באולינג להמציא מחדש את הציור הוביל אותו להתנסות בהליכים משוכללים אף יותר, כמו תפירה, הכתמה, זריקת צבע, גלגול צבע, זילוף ורחצה של מצע הציור, לצד שפיכת הצבע והטפטוף. הבדים הצבעוניים העשירים מופיעים לעתים קרובות בשילוב מרקמים עבים לעומת דקיקים ושקופים המעלימים את האובייקט, ולפעמים עם אובייקטים מוטמעים. כולם תוצר של רעיונות מובנים מראש. "הכול בנוי, אני יודע מה אני עושה", הוא אומר – וההתערבויות הן אקראיות.

עבודותיו המאוחרות, במיוחד אלו משנות השמונים והתשעים, הם תוצר של תהליכים וטכניקות מורכבים אפילו יותר. עולים מתוכם עומק ובוהק ייחודיים כתוצאה משימוש בפיגמנטים מתכתיים, גירים בצבעי ניאון וג'ל אקרילי. ציורי ענק של התמזה שנעשו בסטודיו שלו מול נוף התמזה בלונדון, בסוף שנות השמונים, מרמזים על מחווה למסורת הנוף האנגלי ולציירים האנגלים, כמו קונסטבל ואחרים.

כותרות עבודותיו חמקמקות ופואטיות. חלקן מזכירות את הרעיון של מקום או נזכרות ברגעים אישיים, ואילו אחרות פשוט משועשעות. בעבר דיבר באולינג על כך שהכותרות שלו מתפקדות כמו יומן, המעורר בו זיכרונות ומסייע לו להילחם בשכחה.

לצד המגוון הרחב של הציורים בתערוכה אפשר למצוא שירי פרוזה, חיבור ביוגרפי, כתבים שנאספו, כולל התכתבויותיו של האמן, והם מציעים סקירה מעמיקה של המסע שערך באולינג מביתו בגיאנה ללונדון ולניו יורק.

לסיכום, פרנק באולינג הוא קולוריסט מובהק, אחד האמנים החשובים והמקוריים ביותר של האקספרסיוניזם המופשט ושדות הצבע של סצינת האמנות הבריטית. אמן בריטי שזוכה להכרה אמנותית גדולה בשנים האחרונות, לקראת העשור השמיני לחייו, ומרבה להציג באירופה ובארצות הברית במוזיאונים חשובים לאמנות מודרנית ובגלריות חשובות.

אף שהוא דמות חלוצה, ההכרה בו כאמן חשוב הייתה, לאורך כל הקריירה האמנותית שלו, אטית למדי. עם זאת, חשוב לזכור כי באולינג הוא האמן השחור החי הראשון שעבודותיו נאספו על ידי ה"טייט מודרן" והאקדמיה המלכותית בלונדון. חשוב גם להדגיש כי באולינג דחה מאז ומתמיד, עוד מאז תקופת סיום לימודי האמנות שלו בלונדון, את הרעיון של "אמנות שחורה", כי חשב שהיא מ"דרגה שנייה". הוא גם התנגד לקשר של אמנים שחורים לפרימיטיביזם ולרצון להציגו ככזה. תמיד הדגיש כי הוא מודרניסט וכי הוא רואה את החוויה השחורה קשורה באופן בלתי נמנע למודרניות. מסיבה זו אף התנגד להשתתף בתערוכות על טהרת אמנים שחורים.

אוקוואי אניוויזר, מנהל ה"האוס דר קונץ", שאצר את התערוכה יחד עם אנה שניידר, אומר כי לוח הצבעים של באולינג נע בין צבעים בהירים עד מושתקים וכי עבודותיו מאופיינות לעתים קרובות במשטחים וולקניים. "מרגע היווצרותם ועד היום, הדימויים של באולינג לא איבדו את כוחם הפיזי המדהים ואת הדרמה החזותית שלהם".

ובאשר לי, אני אישית הוקסמתי לחלוטין מהעבודות הליריות יותר והמעודנות יותר של ציורי המפה של באולינג. מצאתי שהן מפגינות סוג של יופי פנימי, רוחני, נשגב, ומשקפות משחק יפהפה של שכבות צבע ערפִּליות, מעומעמות, שקופות, המזכירות ריקוד צעיפים צבעוניים אווריריים, שלעתים מכסות את המונח ומעלימות אותו כמעט לגמרי.

מציעה לרוץ ולראות למי שמזדמן למינכן עד ה-7 בינואר 2018.

על המחבר / המחברת

חנה קורפל

חנה קורפל

עורכת מדור: אומנות. תואר שני בתולדות האומנות. הציגה מיצירותיה בתערוכות יחיד וקבוצתיות בגלריות בארץ.

3 תגובות

  1. ע.
    ע. אוקטובר 16 2017, 04:12
    מאמרים פוקחי עיניים

    על תערוכות מדהימות
    שאפשר רק לחלום או עליהן
    תודה

    השב לתגובה
  2. גלית
    גלית אוקטובר 18 2017, 13:06
    מופשט על בסיס מפות גיאוגרפיות

    רעיון מדליק

    השב לתגובה
  3. יונתן טל.
    יונתן טל. נובמבר 06 2017, 04:36
    יופי.

    מדהים ומקסים,תודה.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים באמנות

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!