JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

הדרקון המתעורר – אמנות בת-זמננו גם בסין

מוזיאון Today Art Museum בבייג'ין

הדרקון המתעורר – אמנות בת-זמננו גם בסין יצירתו של יואה מינג'ון צילם: יונתן קורפל
ינואר 06
19:30 2018

המבקר בסין ימצא שמוסדות האמנות הנם ברובם המכריע כאלה שעוסקים במורשת התרבותית הסינית, באמנות המסורתית בעלת השורשים העמוקים. מוזיאונים מן הסוג הזה הנם חלק מזרועות הממסד. מעטות הן הזירות בסין שבהן תוססת ומוצגת האמנות בת-זמננו. בחלק מהמקרים מדובר בריכוזי גלריות המתמחות באמנות העכשווית ואשר מצויות בערים הגדולות ממש. במקרים אחדים מדובר במוזיאונים המקדישים עצמם לזרם העדכני והבועט של האמנות.

סין, גם אחרי שנפתחה מאוד לעולם, הינה עדיין מדינה קומוניסטית. מדובר בשלטון מרכזי חזק וריכוזי, בעל אידיאולוגיה נוקשה יחסית ונכונות מוגבלת לפתיחות. מובן שמסגרת פוליטית שכזו איננה הקרקע האידיאלית להפרחת אמנות בת-זמננו ששוברת ומנפצת כל מוסכמה, מורדת במלכות ומתהדרת בבוטות ובמעורבות חברתית ופוליטית. אולם חרף הניגוד, אט אט צצים בסין גם מוסדות המתמקדים באמנות מסוג זה. אחד מהם הוא Today Art Museum, השוכן בבירת המדינה בייג'ין. ביקרתי בו לא מכבר והופתעתי לטובה.

מוסד זה, שהינו ארגון ללא מטרות רווח, מגדיר עצמו כמי שמבקש להציג, לאסוף, לעודד, להפיץ ולחקור את האמנות בת-זמננו ואף לחנך, לעודד ולהכשיר את העוסקים בה. כאן מלמדים את הדור הצעיר, נותנים משכן לאמנים מקומיים, מביאים תערוכות של אמנים מארצות אחרות מהזרם העכשווי. מבחינה פיזית מדובר בריכוז של שלושה בניינים סמוכים שאינם מופרדים מסביבתם. בשניים מהם מוצגות תערוכות, הבניין השלישי מרכז פעילות הדרכה, כולל לילדים.

המוזיאון איננו מוצף במבקרים, ורובם משתייכים לקבוצת בני הנוער והצעירים. התיירים גודשים הרבה יותר את "מוזיאוני החובה", אלה המתהדרים באמנות המקומית המסורתית, השונה כל כך מאופנת המערב, ואיננה אומרת כמעט מאומה לרוב המבקרים. מזווית הראייה שלי, מעניין לא פחות להציץ, ולו לפרק זמן מוגבל, באמנות המקומית הלא שגרתית והתוססת, דווקא במדינה הנוקשה ששולטת ומפקחת לכאורה על הכול. אין ספק שאלו הם ניצניה של פריחה גדולה שתתרחש בעתיד.

על שלוש מבין התערוכות שהוצגו במוזיאון ביום ביקורנו אני מבקשת להרחיב בכמה משפטים. תערוכות אלה מסבירות היטב את המגוון ואת רוח המקום. תערוכה אחת הציגה אופנת לבוש נשי ב-150 השנים האחרונות עד עצם הימים האלה. התערוכה נבנתה על פי תקופות ואופנות לבוש – כל תקופה מקיפה כמה עשרות שנים – בדגש על מה שהכתיב את האופנה הנשית באותו עידן. המעניין בתערוכה היה שילוב מרתק בין מעצבי אופנה מערביים ידועים, הנמנים עם השורה הראשונה של האופנאים בעולם, למעצבים סיניים ידועים לא פחות, כשבולטות ההשפעות ההדדיות והאינטראקציות ביניהם. יופי, הוד ופאר בהתגלמותם הטהורה שלא הייתה מביישת שום תערוכת אופנה במוזיאון העיצוב המהולל "ויקטוריה ואלברט" בלונדון או כל מוזיאון אמנות אחר בעולם.תערוכת בגדים בסין

מצאתי לנכון לציין גם את יצירותיו של האמן הסיני העכשווי הידוע יואה מינג'ון (Yue Minjun), יליד 1962 מהעיר הסינית Daqing, המפורסם בזכות הפרצופים המחייכים בגרוטסקיות מוגזמת (ראה בתמונת הכותרת), המאפיינים כל כך את יצירותיו בציור ובפיסול, בצבעי מים ובהדפסים. הפרצופים, שלמעשה מתארים את עצמו במסגרות שונות, זכו להצלחה כבירה במערב ובסין. יואה שייך לתנועת "הריאליזם הציני", שהתפתחה בסין מאז 1989, לצד אמנים כמו פאנג ליאן וליו וויי. אולם הוא מפריך תיוג זה וטוען כי הוא "לא מתעניין במה שאנשים מכנים אותו". ציוריו מונומנטאליים וצבעוניים מאוד ומתארים את הדיוקן העצמי שלו בצחוק מטורף, ציני ומגוחך, לעיתים קרובות משוכפל או מפוצל לדמויות רבות, כשכולן נושאות את אותן הפנים, את אותו חיוך מסתורי, לסתי, הפוער פה אדיר עם אותן שיניים צחות ומושלמות. וכך גם פסליו אדירי הממדים המדברים באותה שפה אמנותית האופיינית כל כך לציוריו, עד כי לא ניתן לטעות בזהות היוצר.

יצירותיו מושפעות הן מאמנות הפופ והן מהסוריאליזם ויש הרואים בהן סוג של ביקורת חברתית ופוליטית העוסקת הן בהיסטוריה הסינית והן בקנון האמנותי. "כן זה אני", אמר באחד הראיונות עמו, וכוונתו שמדובר בדיוקנו העצמי, שבאמצעותו "אני בעצם מנסה להבין את העולם […] אין שום דבר ציני או מגוחך במה שאני עושה". הצחוק או החיוך המופיע בכל עבודותיו נעשה בהשראת ציור שראה, ציור של האמן הסיני גנג ג'אני, שבו החיוך מעוות כדי להביע את ההפך ממה שהוא מביע בדרך כלל. לדבריו של יואה החיוך לא בהכרח משדר אושר, אלא משהו אחר. אולי אשליה של אושר בחיים, שכנראה עומדת לקראת הכחדה. או מסכה שיואה עוטה על עצמו כדי לבטא תחושת חוסר אונים אמיתית. בנוסף יש בסין היסטוריה ארוכה של חיוך, שלדברי יואה קשורה לפסל בודהה המחייך. "אתה צריך להיות אופטימי ולצחוק מול המציאות". בתקופת המהפכה התרבותית נפוצו בסין כרזות בסגנון הסובייטי שהראו אנשים צוחקים, מסביר יואה. העניין שמעוררות הכרזות הללו נובע מהפער בין מה שהציגו לבין המציאות, ועבודותיו של יואה הן דרכו ליצור פרודיה על מה שעומד מאחורי הדימויים שבכרזות. אבל מכיוון שבעבודותיו מופיע דיוקנו העצמי כאלמנט מרכזי, זוהי בהכרח גם פרודיה על עצמו, מסביר יואה.

יואה למד ציור, פיסול ותחריט בשנות השמונים של המאה הקודמת. בהיותו עד למשטר המגביל שטבח באנשים בכיכר טיין-אן-מן, החל להשתמש באמנותו כדי להבין את השינויים החברתיים המתרחשים בסין בעשורים הבאים. הוא עובד כיום בבייג'ין, אך ניתן למצוא את עבודותיו גם באוספים של המוזיאון לאמנות בדנוור, המוזיאון לאמנות מודרנית בסן פרנסיסקו ועוד, והוא מרבה להציג בתערוכות באסיה, באירופה ובארצות הברית. בתערוכה הנדונה ניתן לראות ציור שלו בתוך מוזיאון Today Art Museum ופסל סביבתי אדיר מחוץ למוזיאון, המשמשים שניהם כאחד מדגם מייצג לעבודתו האמנותית המקורית כל כך המבוססת על הדיוקן האישי הצוחק שלו, על כל משמעויותיו.

ולבסוף, תערוכתה של האמנית הדרום קוראנית סובין פארק (Sobin Park), שהציגה כאן את תערוכתה המדהימה "במרדף אחר דרקון המזל", המורכבת ממקבץ של עבודות מונומנטאליות בשחור ולבן ולעיתים אדום על גבי נייר. בעיקר רישומי עפרונות ופחם, שבבסיסם התכתבות עם ציורי הקליגרפיה והתחריט הסיניים המסורתיים. התמזל מזלנו וביום שביקרנו במוזיאון שהתה האמנית באחד מחללי תערוכתה ויצרה יצירה גדולת ממדים על גבי אחד הקירות, כשהיא מטפסת כל העת על סולם אדיר שעמד בחלל ומציירת לנוכח המבקרים בתערוכה, שיכלו לצפות בה ובעשייתה בהופעה חיה. זנבות העפרונות והפחם בהם השתמשה נותרו מושלכים למרגלות יצירתה. מעת לעת ירדה מן הסולם ויצרה דיאלוג עם קהל המבקרים הסקרן.

הנושא בכל יצירותיה בתערוכה הוא סיפור דרמטי על אהבה נצחית בין "דרקון" ו"אישה צעירה", על כל המשתמע מכך. הסיפור עמוס ביטויים מופשטים ומטאפוריים לא בהכרח מובנים. רישומי העיפרון והפחם דינמיים וקצביים ונעים בין קשיחות לרכות, בין אנרגיה גברית לנשית, בין יופי לכיעור, בין חוויה ארוטית חושנית ומרגשת לבין חוויה המעוררת תחושות פלצות, אימה, סכנה ופחד ואפילו מוות. עור הדרקון הקשקשי מתנגש בעוצמה עם העדינות הנשית. לעיתים מחבק ומלטף, לעיתים מנסה לחנוק ולטרוף. דיסוננס של שני קצוות.רישום של סובין

יש בעבודותיה של פארק ניסיון מעניין ליצור חוויה ויזואלית מרתקת המתכתבת עם המיתולוגיה האסיאתית מזה ועם הפמיניזם העכשווי מזה. פארק מספרת לנו סיפור מותח על מפלצת נוראית, אהבה ויחסים מן המיתוסים המסורתיים וביטויים המלא. כל זאת בחומרים צנועים ביותר ובקנה מידה גדול. האמנות שלה אניגמטית וככל הנראה משקפת דור חדש של אמניות נשים אסיאתיות בעידן הנוכחי.

על המחבר / המחברת

חנה קורפל

חנה קורפל

עורכת מדור: אומנות. תואר שני בתולדות האומנות. הציגה מיצירותיה בתערוכות יחיד וקבוצתיות בגלריות בארץ.

2 תגובות

  1. אבינעם חרמש
    אבינעם חרמש ינואר 07 2018, 16:29
    כל היצירות שהבאתם ממש מעניינות

    נראה מוסיאון מגוון ומעניין

    השב לתגובה
  2. פ.
    פ. ינואר 09 2018, 11:48
    התמונה ממש מדהימה

    כעת אני מבין שהוא צוחק על המשטר ועל העם ועל עצמו וזה מתאים גם לי כאן

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

שדות חובה מסומנים *

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים באמנות

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!