JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

פוג'יטה – שנות העשרים הסוערות

תערוכה במוזיאון מאיול (Musee Maillol) בפריז

פוג'יטה – שנות העשרים הסוערות פוג'יטה – דיוקן עצמי צילום: יונתן קורפל
מאי 01
19:30 2018

אחת ההפתעות המרנינות ביותר שצפנה לנו לאחרונה פריז, היא תערוכה המוקדשת לאמן היפני בעל האזרחות הצרפתית לאונרד צוגהארו פוג'יטה (Leonard Tsuguharu Foujita) (1886–1968), הנערכת בימים אלה במוזיאון מאיול (Musee Maillol) של עיר האורות. מדובר בצייר היפני-צרפתי הידוע ביותר, שהשתתף באופן פעיל בסצנת האמנות הבוהמיינית של מונפרנס, בפריז, בשנות העשרים הסוערות והעליזות של המאה העשרים (1920s), ושהשנה מלאו חמישים שנה למותו.

פוג'יטה נולד בטוקיו, ביפן, למשפחת אצולה יפנית – האב שימש כרופא בדרגת גנרל בצבא הקיסרי היפני – והיה על פי מבקר האמנות אנדרי וורנוד (Andre Warnod) אחד מהציירים הידועים והאהובים ביותר שחגגו את פריז של שנות העשרים במאה העשרים. הוא בילה כעשור בהכנות לנסיעה לפריז, שבה חלם להפוך לצייר מפורסם, והחל בלימודי השפה הצרפתית עוד ביפן בהיותו נער. בהמשך למד אמנות באוניברסיטה הלאומית לאמנויות יפות בטוקיו, וסיים את לימודיו ב-1910. לצד לימודים מעשיים באמנות למד גם על ז'פוניזם ועל השפעת חיתוכי העץ היפניים שנחשפו בפני אמני האימפרסיוניזם הצרפתי עוד בשנות השישים של המאה ה-19 (1860s), עם פתיחתה של יפן למערב לאחר שהייתה סגורה ומסוגרת משך מאות בשנים. ב-1913, כשהוא בן 27 שנים, עבר לפריז, למונפרנס, ועד מהרה השתלב בחיי הבוהמה של העיר התוססת.

בתערוכה מציג פוג'יטה רישומים ועבודות בצבעי מים וגואש על נייר וכן שמנים על קנבס. יותר ממאה יצירות מרכזיות שמקורן באוספים ציבוריים ופרטיים, מוסדות ומוזיאונים ראויים לציון ויצירות של ארבעים וחמישה אוספים פרטיים ביפן, בארצות הברית ובאירופה, המדגישות את הגאונות היצירתית יוצאת הדופן של פוג'יטה ואת אופיין הייחודי של יצירותיו במונפרנס. שם התגורר לצד חבריו: זדקיין, קיסלינג, פאסקין, ואן דונגן ואמנים אוונגרדיים בולטים אחרים, כמו פבלו פיקסו, אנרי מאטיס, אמדיאו מודליאני וחיים סוטין, פרנאנד לג'ה וחואן גריי, אליהם התוודע עם הגיעו לעיר. עבודתו זוהרת וייחודית והוא הוגדר לא אחת כצייר המזרח-אסיאתי המצליח ביותר שחי ויצר במונפרנס בתחילת המאה העשרים.

לצד קשריו הענפים עם האמנים האוונגרדיים הבולטים, התיידד גם עם דמויות ססגוניות כמו הרקדנית איזדורה דאנקן – הוא אף למד אצלה ריקוד – וכן עם ג'וזפין בייקר, זמרת בדרנית ורקדנית אפרו-אמריקנית שהציגה מופעי ריקוד אקזוטיים וחושניים בתלבושות נועזות לצלילי מוזיקת ג'אז בתיאטרון שאנז אליזה בפריז. במהרה היה מעורב גם בענייני עיצוב אופנה, בגדים ועיצוב רהיטים והתחכך עם אנשי מפתח של מגזינים לאמנות, עם פטרוני אמנות, סופרים ומשוררים וכן עם בליינים מובילים של חיי הלילה ומוזיקת הג'אז בפריז.

התערוכה מתמקדת בתקופה הפריזאית הראשונה של האמן, בשנים 1913–1931, שנים פוריות מאוד ביצירתו המתארת נושאים חוזרים ונשנים שזכו לשבחים – דיוקנאות נשים, נשים שרועות עירומות, חתולים, ילדים, דומם ודיוקנאות עצמיים. אף שבתחילה לא היו לו קשרים כלשהם, כמעט מיד קצר הצלחה אמנותית בפריז והצליח למכור ציורים ולחיות מאמנותו. יש לציין כי בעת שהייתו בפריז הפך לצייר היפני היחיד בעל חשיבות בין-לאומית באותה תקופה, ובשנים אלה זכו ציוריו למחירים דומים לאלה של פיקסו.

בניגוד לאמנים יפנים אחרים, שניסו ללמוד את הטכניקות המערביות כדי שיוכלו לחזור ליפן ושם להפוך לציירים, השאיפה של פוג'יטה הייתה להיות צייר מפורסם בפריז. אחת הסיבות להצלחתו של פוג'יטה בפריז הייתה נעוצה בעובדה שהוא הדגיש את לאומיותו, את אישיותו הייחודית יוצאת הדופן ואת ההיבטים של האמנות היפנית שהאמנות שלו נבעה מהם. כפי שהוא הצהיר, הוא פשוט נמנע ממה שכולם עושים, וחיפש את כתב ידו כאמן ואת השפה האמנותית הייחודית רק לו.

גישה זו מסבירה את הבחירה המוזרה שלו לאמץ לעצמו הופעה חיצונית לא שגרתית: תספורת קערה על ראשו, שפם קצרצר, משקפיי ראייה גדולים, עגולים, ועגילים באוזניו, וגם בגדים מהודרים – אלמנטים בהחלט לא שגרתיים בעולם הבוהמה באותה תקופה, שבבירור ציינו מעין קריקטורה עצמית. דמותו הקוסמו-בוהמיינית, עם העגילים העגולים והתספורת הייחודית על ראשו, הביאה לביקוש אדיר לדיוקנאות העצמיים שלו. לעיתים צייר עצמו פוג'יטה כצייר בתוספת אטריבוטים של מכחולים ופלטה בידיו, כשעל כתפו חתול. בציור אחר צייר דיוקן עצמי עם האלמנטים המסמלים אותו – הפוני, המשקפיים, השפם, כולל החתול וכולל אהובתו, ששימשה מוזה ומודל ברבים מציורי הנשים שלו. במקרים אחרים הופיעה דמותו בצילומי מסיבות עליזות דאז כשהוא מחופש לאישה, עוטה על גופו בגדים נשיים נועזים, כולל תכשיטים ואיפור, שהעלו את קרנו אף יותר.

את אהובתו הצעירה לוסי באדואד פגש פוג'יטה ב-1921. במשך עשור לאחר מכן היא שימשה עבורו מוזה, מאהבת ואישה, כשדמותה מעוררת השראה בכמה מהציורים החושניים יותר שיצר אי פעם. יחד התפרסמו השניים גם בסצנה החברתית של מונפרנס. הם ערכו מסיבות מפוארות בביתם ושמותיהם הזינו ללא הרף את הרכילות המקומית דאז.

פוג'יטה נשבה מיד ביופיה של לוסי. הגוון הלבן כשלג של עורה והקימורים המתפתלים של גופה. באחת הפעמים נזכרה כי לא אהבה את שמה הפרטי, לוסי. הצעד הראשון של פוג'יטה היה להטבילה ולשנות שמה ל"יוקי", שמשמעותה "שלג" ביפנית, והשני לבקש רשותה לציירה בעירום על מצע קנבס גדול.

ואכן, ציורי הנשים העירומות בעלות העור הלבן החלבי, המתוארות על רקע לבן מעודן, זכו לשבחים רבים והפכו עד מהרה לפופולאריים בקרב הצופים ומבקרי האמנות. פוג'יטה פיתח טכניקות ייחודיות אך לו שייצגו את עור הגוף הנשי, ולפי דיווחים מעולם לא גילה את הנוסחה לאיש. טכניקות אלו של עיבוד הגוף הנשי בציורי הנשים העירומות, הלבנות, בתערוכה זו במוזיאון מאיול, בולטות בייחוד בעידון ובזוהר שהן מקרינות.

מלבד לוסי היה החתול שלו "מייק" (טאבי ביפנית) דמות חשובה מאוד בחייו. חתול זה אומץ על ידי האמן זמן קצר לאחר הגעתו לפריז, לאחר שבא לביתו יום אחד וסירב לעזוב. החתול הפך להיות עמוד התווך של יצירותיו של פוג'יטה: לפעמים כבן לוויה, לעיתים כנושא המרכזי עצמו. פוג'טה העריץ את האינדיווידואליות של החתולים ואת היותם בלתי צפויים ובלתי ניתנים להגדרה, תכונות שאותן ייחס גם לנשים. לא אחת ציין כי חתולים ניתנו לגברים כדי שיוכלו ללמוד מהם את דרכיהן המסתוריות של נשים.

האסתטיקה האמנותית של פוג'יטה נבעה בראש ובראשונה, ללא ספק, מהכשרתו האמנותית כצייר ביפן, והיא אשר זיכתה אותו בהערכתם הרבה של "אמני בית הספר" בפריז. נוסף להשפעות היפניות ביצירותיו, אין ספק שמרכיבים אחרים בציוריו נבעו מרגישותו למגמות המערביות האמנותיות ששלטו בפריז בתקופתו. ב-1914, כשהקוביזם עדיין היה פופולארי בפריז, הוא צייר יצירות קוביסטיות. מאוחר יותר, ציורים כמו "ילדה עם פרח" ו"שתי נשים" (1918) מתארים דמויות נשיות מאורכות ומסוגננות, המזכירות את הנשים בציוריו השטוחים של מודליאני.

פוג'יטה היה חלק מהתנועות המודרניסטיות הגדולות אך מעולם לא התנתק מגישתו הייחודית שינקה ממקורותיו היפניים ומהקלסיציזם של אמני המערב הגדולים. לעיתים קרובות הוא נתפס כאמן מגשר בין תרבויות יפן וצרפת בזכות הצגת סגנון ציור חדש ששילב ציור יפני מסורתי עם ציור אירופי מודרני. התערוכה במאיול ממחישה את כישרונו של האמן שאהב ציור ואשר כמו קודמו האמן המהולל הוקסאי צייר במיומנות רבה ציורים קליגרפיים מעודנים באמצעות שימוש בדיו יפנית שחורה – סומי – על נייר ובאמצעות שמן על מצע קנבס.

הרושם הבולט מהתבוננות בעבודותיו של פוג'יטה הוא שהצבע מילא תפקיד משני ביצירותיו בתקופה זו. העבודות בהירות ומאופיינות במעט צבע ובניגודים של לבן, אפור ושחור. הדקויות של הגואש והאקוורל מילאו את הצורות בשכבות צבע שטוח ויצרו השפעות עדינות של שקיפויות בשמנים שלו. רקע הזהב שלו העניק נופך של עידון ויוקרה.

בשנים 1931–1932 נסע פוג'יטה לאמריקה הלטינית וערך תערוכה גדולה של עבודותיו בבואנוס איירס. במהלך מלחמת העולם השנייה חזר ליפן ושם שימש אמן מלחמה עבור ממשלת יפן, החלטה שזכתה לביקורת מצד עמיתיו הפציפיסטיים בקהילת האמנים היפניים, שהאשימו אותו בשימוש באמנותו כדי לקדם את הפעולות המיליטריסטיות של יפן. עם מוניטין פגומים ביפן, ארץ מולדתו, הוא נסע לארצות הברית ב-1949, ואחר כך חזר לצרפת ב-1950 – ושם נשאר עד סוף ימיו. הוא הפך לאזרח צרפתי ב-1955. באחרית ימיו התנצר והרבה לצייר נושאים נוצריים.

התערוכה במאיול עוקבת אחר סיפורו הייחודי המתפתח של פוג'יטה במונפרנס כשהוא חי בין שתי תרבויות, בין שתי ערים, פריז וטוקיו, בשנות העשרים עד שנות השלושים של המאה העשרים, מראשיתו ביפן דרך הקריירה שתוביל אותו ליצירת דמותו זו, שהיא ייחודית כל כך בהקשר הפריזאי של שנות העשרים התוססות, הרדיקליות והמוטרפות. התערוכה משקפת את דרכו של פוג'יטה החוצֶה את הזרמים המודרניסטיים העיקריים ובד בבד מכבד את שורשיו היפניים ואת הקלסיציזם של המאסטרים המערביים הגדולים. עבודותיו קוראות לחבריו האמנים מעוררי ההשראה לדיאלוג מעשיר ולמדידת מקוריותם של האמנים המקובצים תחת השם "בית הספר של פריז", שלימים כונה "אסכולת פריז". ציוריו משקפים באופן בולט אסתטיקה אמנותית חדשה הן לצרפת והן ליפן.

התערוכה המרשימה והמומלצת לצפייה הזאת תוצג במוזיאון מאיול בפריז עד יולי 2018 ואחר כך תנדוד ליפן.

 

על המחבר / המחברת

חנה קורפל

חנה קורפל

עורכת מדור: אומנות. תואר שני בתולדות האומנות. הציגה מיצירותיה בתערוכות יחיד וקבוצתיות בגלריות בארץ.

3 תגובות

  1. רננה
    רננה מאי 02 2018, 12:43
    מאוד מעניין

    מעולם לא שמעתי עליו. נקרא.

    השב לתגובה
  2. נגה
    נגה מאי 03 2018, 16:48
    מאמרי התרבות שלכם טובים

    רציניים אבל לא טוחנים.

    השב לתגובה
  3. עודד פלדמן
    עודד פלדמן מאי 06 2018, 14:17
    הסבר מעניין

    בגובה העיניים

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

שדות חובה מסומנים *

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים באמנות

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!