JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

היה או לא היה?

תערוכתו של הירושי סוגימוטו במוזיאון תל אביב

היה או לא היה? הירושי סוגימוטו במפגש עיתונאים
דצמבר 13
19:30 2018

תערוכת צילום מרהיבה ביופיה של הצלם היפני העכשווי והמחונן הירושי סוגימוטו (Hiroshi Sugimoto) נפתחה לאחרונה במוזיאון תל אביב.

במפגש העיתונאים עם האמן טרם פתיחת התערוכה במוזיאון התגלה איש נעים הליכות, בעל חוש הומור מדהים, שדיבר בלהט רב על עבודותיו ולא חסך בהסברים על דרכי עבודתו, בסיפורים על אנקדוטות מעניינות תוך כדי עבודת הצילום ובהשקפותיו על מהות הצילום מבחינתו. סוגימוטו נחשב כיום לאחד האמנים המובילים והמחדשים ביותר בתחום הצילום וזוהי תערוכת היחיד הראשונה שלו בישראל.

בתערוכה 34 תצלומים גדולים בגוונים שחורים, לבנים ואפורים, והם מתווים את דרכו האמנותית האינטנסיבית של אמן מרגש זה מאז שנות השבעים של המאה הקודמת ועד היום. לסדרות החשובות נוכחות בולטת בתערוכה: "דיורמות" (1974), "תיאטראות" (1978), "נופי-ים" (1980), "דיוקנאות" (2002) ו"אדריכלות" (1997). את התערוכה אצרה רז סמירה, והחלל שלה מעוצב כמעין מניפה עם קירות צרים מתעגלים ותאורה מיוחדת המשרה אווירה מדטטיבית כלשהי.

סוגימוטו נולד בטוקיו ב-1948. ב-1970, לאחר שסיים תואר ראשון בסוציולוגיה ובפוליטיקה באוניברסיטת סנט פול בטוקיו, נסע ללוס אנג'לס, קליפורניה, שם סיים ב-1972 תואר ראשון בצילום במרכז לאמנות ולעיצוב. המעבר לניו יורק התרחש ב-1974 והיא הפכה מרכזית בחייו לא פחות מטוקיו.

העניין שלו באמנות התחיל מוקדם עוד יותר. קריאתו בכתביו של אנדרה ברטון הובילה אותו לגילוי הסוריאליזם ולקשר לפילוסופיה של מרסל דושאן והדאדא. עיקר עבודתו של סוגימוטו הוא הרעיון שהצילום הוא מכונת זמן. שיטה לשימור של זיכרון וזמן. נושא זה מספק את העיקרון המגדיר את הסדרות המתמשכות שלו, והוא בא לידי ביטוי באמצעות האיכות המהותית של צילום חשיפה ארוך שהוא משתמש בו. כך הוא מספק תובנות – כיצד המדיום יכול לטשטש וגם לשנות את המציאות.

הוא מתבונן בעין של פסל, צייר, אדריכל ופילוסוף באובייקטים שהוא מצלם ומשתמש במצלמתו במספר עצום של דרכים ליצור דימויים שנראים כאילו הם מעבירים את מהותם, בין שהם אדריכליים, פיסוליים, ציוריים או דימויים של עולם הטבע. התוצר הסופי של צילומיו הוא מעשה אמנות כשלעצמו.

סוגימוטו מציב ערך יוצא דופן של אמנות בהפקת התצלומים. הוא מדפיס את תצלומיו בתשומת לב קפדנית ובהבנה נלהבת של הניואנסים של הדפסת הכסף ושל הפוטנציאל לעושר טונאלי בצבעים אין-סופיים של השחורים, הלבנים והאפורים. לעיתים הצבעים יוצרים דרמה ודיכוטומיות בין בוהק הלבן לבין השחור העז מסביב, ולעיתים מטשטשים את הנוף המצולם, כמו נופי הים הנימוחים הנעלמים או המבנים האדריכליים המתפוגגים במין ערפל מסתורי הנוצר באמצעות החשיפות הארוכות.

סוגימוטו נע ונד רוב חייו בין טוקיו וניו יורק, בין יפן לארצות הברית, בין תרבות מזרח אסיה לבין תרבות המערב. הוא חי ועובד כיום בניו יורק וגם ביפן. צילומיו כביכול ריאליסטיים אבל מדובר בצילום תופעות בלתי מוחשיות או בלתי אפשריות שמערערות על הבנת הצילום כצורה אמנותית אובייקטיבית. הוא חוקר את מדיום הצילום לעומק ודולה מתוכו את האפשרויות הבלתי צפויות הגלומות בו.

הוא מציע קצב אחר ופרשנות אחרת לדימוי הצילומי החושף את העולם אט אט על ידי התבוננות סבלנית מאומצת, ומזמן את הצופה להיכנס לתוך המרחב המטפורי שלו. דממה עוטפת את כל הצילומים וזהו אלמנט חשוב ביצירתו. אין בהם ייצוג של זמן ומקום. למעשה, הוא מצלם את מה שלא ניתן לייצוג חזותי – זמן, זיכרון, חלום או מחשבה.

כל הסדרות כולן המוצגות במוזיאון תל אביב מיוחדות ומרתקות ובעלות ייחוד משלהן. אני נשביתי במיוחד בקסמן של שתיים: "ים-יבשה" ו"אדריכלות". אבל אקדיש מילים אחדות לכל אחת מהסדרות.

סדרת הדיורמות – ויטרינות תלת ממדיות – החלה ב-1974, השנה שבה הגיע לניו יורק, בהשראת ביקור במוזיאון ההיסטוריה של הטבע בניו יורק. כשהוא מוקף בדיורמות המורכבות והנטורליסטיות של מוזיאון הטבע, סוגימוטו הבין שהסצנות של חיות הפרא המפוחלצות התעוררו לפתע לחיים כשהסתכל עליהם במצלמתו כשעינו האחת סגורה. אפילו היער, המרחבים, האדמה ואף בני האדם הפרה-היסטוריים שבוויטרינות נראו פתאום כביכול אותנטיים, אמיתיים ומלאי חיים, למרות היותם מלאכותיים לחלוטין.

טריק חזותי זה הוביל את סוגימוטו לחקר רעיוני מעמיק של מדיום הצילום. כאשר התמקדה מצלמתו בדיורמות המצולמות, שהכילו סצנות של חיות פרא מזויפות על סביבן המלאכותית, היא יצרה באופן אבסורדי סצנות מלכותיות, מלאות הוד, יופי והדר, של עולם הטבע שנכחד, והן חזרו לחיים ונראו כאילו צולמו בבית הגידול הטבעי שלהם, במקרה זה הטבע.

למעשה, אומר סוגימוטו, סיפור הדיורמות הוא סיפור של מחזור חיים: מוות ולידה מחדש מן החיים הימיים הפרה-היסטוריים, עד כדי התפשטות של חיים זוחלים ובעלי חיים של הרס. הזמן של כדור הארץ, ההתחדשות בטבע שבו החי והצומח משגשגים. אין ספק כי בתצלומים אלה כותב סיגומוטו מחדש את ההיסטוריה שלו על העולם. זהו מיתוס יצירה, או ליתר דיוק מיתוס בריאה של האמן, כשהתוצר הסופי של צילומי הדיורמות שצולמו במוזיאון לטבע בניו יורק מתעתע ומבלבל.

צילום שחור לבן של זאבים

הירושי סוגימוטו "זאבי אלסקה"

האם מדובר במציאות או אשליה? האם רואים משהו אמיתי או שקרי? משהו אותנטי או חיקוי המציאות? מה אמיתי ומה לא אמיתי? מה אמיתי ומה מזויף? אלה שאלות לגיטימיות שעולות בעקבות סדרת הצילומים הנפלאה הזאת.

סדרת הדיוקנאות – סדרת הדיוקנאות הנפלה שלו נוצרה שנים אחרי הדיורמות ברוח דומה של עשייה וחשיבה. הסדרה נולדה בעקבות ביקורו במוזיאון השעווה של מאדאם טוסו בלונדון, שם נחשף לפסלי בובות השעווה התלת-ממדיים המוצגים במוזיאון ומנציחים דמויות היסטוריות ופוליטיות הרואיות מן העבר. התצלומים כולם בגודל טבעי והם כולם צולמו במוזיאון מאדאם טוסו, כשהם מנציחים רגע מוקפא של דמויות שאינן מציאותיות כשלעצמן אלא הן חיקוי של המציאות. אבל למרות הכול הן נראות אמיתיות לחלוטין.

יש לזכור שפסלי השעווה נוצרו על ידי פַּסלים שמטרתם לשמר את הזיכרון של אותן דמויות חשובות או מעוררות עניין מן העבר. אבל מדובר בדמויות מתות ומונצחות באמצעות פסלי שעווה. סוגימוטו הוא ככל הנראה הצלם הראשון שבחן דיוקנאות בני אדם מתים מנקודת מבט זו. הוא הראשון שפנה לצלם דמויות שעווה ובחן את משמעות האקט הזה, כשמטרתו – לרדת למהות הדברים.

הדיוקנאות הבולטים בתל אביב הם יאסר ערפאת, האפיפיור, הנרי השמיני ונפוליאון, ויש בסדרת דיוקנאות זו שילוב מרתק של דמיון פואטי ואלגנטיות אצילית. סוגימוטו מספר כי את יאסר ערפת צילם פעמיים. בגרסה הראשונה הוא נשא עמו את אקדחו (1994) ובזו השנייה (1999) מופיע ערפאת ללא כלי נשקו לאחר שהוסר מפסל השעווה שלו על ידי מוזיאון מאדאם טוסו. מסיבה זו נאלץ לצלמו פעם נוספת. בובות השעווה של הנרי השמיני ונפוליאון נוצרו בהשראת הציירים הנס הולביין וז'אק לואי דוד, וכך גם תצלומיו הריאליסטיים כביכול של סוגימוטו המנציחים אותם.

בדומה לתצלומי הדיורמות, כך גם תצלומי הדיוקנאות. הכול מזויף בסדרת התצלומים של הדיוקנאות, אבל סוגימוטו סבור כי הצופים דרכם לפרש ולהאמין שמה שהם רואים הוא אמת מוחלטת. אנשים מאמינים לפייק ניוז, ומטרתו של סוגימוטו, כך על פי דבריו, הוא לגרום לאנשים להבין שהצגה אמינה של זיוף מייצרת דבר שנראה אמיתי יותר מהאמת עצמה.

סדרת התיאטראות – סדרה זו החלה ב-1978, ובמסגרתה צילם עשרות תיאטראות ישנים ובתי קולנוע ברחבי ארצות הברית כשהוקרן בהם סרט במשך שעות, עם חשיפה לכל אורכו של הסרט. כל מה שנראה לעין בתצלומים היה המסך המלבני הזוהר במרכז התיאטרון והפרטים הארכיטקטוניים שמסביב. גם סדרת התיאטראות מהווה, באופן זה או אחר, עיסוק בבדיה. סוגימוטו מסביר כי בתיאטרון הכול מזויף. אבל מבט חטוף בצילומים דיו כדי להבין שזה לא כל הסיפור. בכולם מופיע מסך לבן בוהק – תוצאה של חשיפה ארוכה שנוצרה כשסוגימוטו פתח את מצלמתו מתחילת ההקרנה של סרט הקולנוע ועד סופה. במילים אחרות סרט הקולנוע הפך למלבן לבן. אולם התיאטרון הריק, שעומד בניגוד למסך הריק לכאורה מעלה תהייה אם אנו רואים את המציאות, וכן תובנות הקשורות לזיכרון שלנו לעומת החוויה עצמה. האם אנחנו באמת זוכרים? שואל סוגימוטו.

אחד הצילומים המרכזיים בסדרה הוא תיאטרון אוהיו, שנבנה ב-1926. זהו צילום במה לבן מסנוור ומסביב לו מצע שחור המכיל קישוטים בגווני אפורים שונים וכולל שני לבבות שחוקים ווילונות מרופטים – הכול מזויף בתיאטרון אוהיו. על המסך הלבן והבוהק מוקרן סרט? האם מוקרן סרט? וכך גם תיאטרון אוקלהומה – תצלום של גינת ילדים כשברקע מסך לסרטים שנועדו לאנשים צעירים – שהוא זיכרון לסרט שראה. זיכרון. איך זוכרים?

סדרת ים-יבשה – זוהי אחת הסדרות המרגשות בתערוכה לדעתי, ויש בה נופי ים מהפנטים שנוצרו במשך יותר מארבעים שנים – בשנים 1980–2002. היא צולמה ברחבי העולם ובוחנת יחסים בין מים ושמים, ים ועננים, אור וחושך, חומר ואין חומר, קו אופק אחיד וקומפוזיציה מדויקת.

תמיד לכד את הים ויצר קומפוזיציות עם קו אופק זהה בכל צילום. החזרה על הפורמט הקפדני הזה חושפת את ייחודו של כל מפגש ים ושמים, מים ואוויר, כאשר האופק לעולם אינו מופיע זהה בין הצילומים, אבל הוא תמיד קיים. התצלומים הם רומנטיים, מעורפלים, אוניברסליים, מדטטיביים, אך קפדניים לחלוטין.

תחושת הנצח בולטת במיוחד בסדרת תצלומים זו של נופי הים, והיא מהדהדת את אותו זיכרון ראשון של סוגימוטו, של התגלות הים בפניו כילד בן חמש, כאשר נסע עם הוריו לטיול משפחתי ברכבת והים התגלה לו לפתע פתאום, לראשונה, כשהרכבת יצאה מתוך מנהרה חשוכה אל תוך אור היום הבוהק. סוגימוטו טוען כי בני האדם שינו כמעט הכול בעולם. כרתו עצים, בנו בניינים, אך קו האופק של הים נותר כמעט ללא שינוי. מחשבות אלה, כולן, היו בראשו כשהחל לצלם את סדרת הים, בשנים הראשונות שלו בניו יורק.

במסגרת חקירת נופי הים ואותו זיכרון ילדות הבין סוגימוטו כי בניגוד לקרקע, קו הים הוא נצחי. אותו, מתברר, עוד לא הצלחנו להרוס. הנוף שצפה בו כילד הוא אותו נוף בדיוק שצפו בו אבות אבותיו. עבר, הווה ועתיד שמתומצתים לפרי הרומן שלו עם קו האופק.

למרות שסדרת ים-יבשה חוצה יבשות, מדינות ותרבויות רבות, ואף שצילם נופי ים שנים על גבי שנים, בשעות שונות ובעונות שנות, קו אופק תמיד חוצה את עבודות הים שלו. קו אופק מחלק את כל עבודות הצילום שלו והוא משותף לכל התצלומים כולם. תמיד. בניגוד לכך, האדמה משתנה כל הזמן ומשבשת את קו האופק המחבר והנצחי, לדעת סוגימוטו.

מה שבולט בסדרת נופי הים הוא שביום שקט קיים ממד שונה ואחר מזה הקיים ביום סוער, הזמן פועל אחרת, והתיעוד שלו מקנה לתצלומיו תחושה של נצח. סדרת נופי ים זכתה לסיקור נרחב בירחון האמנות האמריקני "ארט אין אמריקה" יחד עם סדרות קודמות ומקבילות של סוגימוטו, כמו "תיאטראות" ו"דיוקנאות", שהוצגו יחדיו בתערוכה רטרוספקטיבית במוזיאון הירשהורן בוושינגטון (2006). על פי הכתבה ב"ארט אין אמריקה", ניתן למצוא זיקות והשפעות בין "תיאטרון הנו" היפני לבין סדרת נופי ים-יבשה של סוגימוטו.

סוגימוטו הוא אמן של דקויות, כך מגדיר "ארט אין אמריקה" את האמן בכתבה שכותרתה "דיוקנאות של אור": "צופים רבים אינם רואים כמעט הבדלים בין נופי הים, אבל הם בהחלט קיימים והם נגלים לעיניים חדות […] המסורות האסתטיות של "תיאטרון נו" היפני יוצרות קהל קשוב ומיומן בהתבוננות. תנועה קטנה, כמו פתיחת מניפה או רקיעת רגל קלה, יכולה להיות בעלת עוצמה של מכת ברק […] ואכן, במוזיאון "מורי" בטוקיו (2005) נתלו נופי הים של סוגימוטו ליד במת נו, ובכך חידד סוגימוטו את ההשראה לצילומי הים שלו והצביע על מקורותיה היפניים."

סדרת אדריכלות – סדרת הארכיטקטורה של האמן התחילה ב-1997 ונוצרה בעקבות הזמנה של המוזיאון לאמנות עכשווית בלוס אנג'לס לצלם "דיוקנאות של מבנים אדריכליים" – מבנים ארכיטקטוניים אייקוניים בעולם. התערוכה הוצגה לראשונה ב-1998 בטוקיו ומשם עברה למקסיקו סיטי, לקלן שבגרמניה ולשיקגו שבארצות הברית, לפני שהגיעה ללוס אנג'לס ב-2000.

בסדרה זו מתעד סוגימוטו בפירוט את העיצוב האדריכלי ואת תולדות האדריכלות המודרנית. המבנים מעורפלים, כל בניין מוצג בנפרד מסביבתו. מבודד, מעורפל כבתוך חלום. מראה הבניינים רך, מטושטש, ומביע את תמצית מהות הבניין. מעין דימוי מתפוגג ונעלם בזיכרון. סדרת האדריכלות עדיין לא מוצתה והוא ממשיך לעבוד עליה, כמו גם על נופי הים שלו.

לסיכום, סוגימוטו הוא צלם יפני-אמריקני פורץ דרך, שיוצר תצלומים בפורמטים גדולים ומציע לוח אין-סופי של עושר טונאלי בגוונים של שחור, אפור ולבן. רבים מתצלומיו, כולל אלו המוצגים בתערוכה במוזיאון תל אביב, הפכו למאגר הדימויים הפופולארי של אמנות הצילום. האמן מספק תובנה כיצד המדיום יכול גם לטשטש ולשנות את המציאות. בהשפעת התיאוריה הדאדאיסטית והסוריאליסטית נושאיו הם דיורמה, ים, תיאטרון, דיוקן, מבנים אדריכליים, והם מציירים סצינות מסתוריות ומעניינות של נושאים מקומיים. "הצילום הוא כמו אובייקט שנמצא (סוג של "רדי מייד" צילומי) […] צלם לעולם לא עושה נושא ממש […] הצלמים […] הם גונבים את הדימוי מהעולם," כך אמר לא אחת. "הצילום הוא מערכת של זיכרונות מצולמים. זה זמן מתוכנת במובן מסוים, כדי לשמר את הזיכרון, כדי לשמר את הזמן."

והמשמעותי ביותר – רבים מצילומיו הפכו לא רק למאגר דימויים פופולארי של תרבות אמנות הצילום, אלא הם גם מקיימים דיאלוג מתמשך עם תולדות הצילום כמו גם עם הימים הראשונים של הצילום, עם האיכות המדיטטיבית של האמנות היפנית ועם האמנות המערבית והתרבות המערבית.

סוגימוטו מטשטש את גבולות האמת ומתעתע בצופה. אין גבולות. אין חוקים. ואין אמינות בפעולת התיעוד. התערוכה היא עולם נעלם, איטי, עמוק, רוחני. עולם שנמוג לאיטו מהזמן הזה. הצילום של היום הוא כבר לא פעולה של תיעוד אמין…

הוא צלם איכותי וחשוב, שזכה לאורך השנים בפרסים חשובים רבים, הציג בתערוכות יחיד רבות, כולל תערוכות רבות ביפן ותערוכות קבוצתיות במוזיאוני אמנות חשובים ומרכזיים בצפון אמריקה, אירופה ואסיה. ועוד ידו נטויה.

בתקופת הסלפי המהיר הזמין לכולם, מאתגר להתבונן בתצלומים בפורמטים האדירים של סוגימוטו וללמוד מהשיטות המסורתיות של צילום במצלמות איכותיות, פיתוח בחדרי חושך והדפסה איכותית של צילומים שנוצרו בטכניקות אישיות, הכוללות בין היתר חשיפות ארוכות למשך שעות.

הצפייה בצילומיו יוצאי הדופן היא חוויה חד-פעמית. לרוץ לראות יחד עם הילדים.

אוצרת: רז סמירה.

נעילת התערוכה ב-8 ביוני 2019.

על המחבר / המחברת

חנה קורפל

חנה קורפל

עורכת מדור: אומנות. תואר שני בתולדות האומנות. הציגה מיצירותיה בתערוכות יחיד וקבוצתיות בגלריות בארץ.

4 תגובות

  1. רינה שחורי
    רינה שחורי דצמבר 13 2018, 20:54
    עשית לי חשק

    נעשה מאמץ ונלך

    השב לתגובה
  2. חגית
    חגית דצמבר 15 2018, 12:34
    מוזיאון תל אביב מביא יותר ויותר תערוכות על

    לרוץ מהר

    השב לתגובה
  3. רותי שניידר
    רותי שניידר דצמבר 17 2018, 11:56
    אכן תערוכה מעניינת

    למרות שצילום זה לא דוקא תחום האמנות המועדף עלי.

    השב לתגובה
  4. ע.
    ע. דצמבר 18 2018, 11:39
    האמנים היפניים בני זמננו

    כמו גם הסינים והקוראנים – מרתקים

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים באמנות

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!