JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

צבע הזיכרון

פייר בונאר בטייט מודרן בלונדון

צבע הזיכרון פייר בונאר: הסטודיו עם המימוזה
מרץ 19
19:30 2019

אחת ההפתעות המרשימות שצפנה לנו לונדון לאחרונה היא תערוכתו הנפלאה, מלאת הקסם והאור של פייר בונאר (Pierre Bonnard, 1867–1947), הנערכת בימים אלה במוזיאון טייט מודרן בלונדון.

מדובר בתערוכה המציגה את בונאר באור חדש. בונאר, קולוריסט מדהים, נחשב לצייר האחרון שנמנה עם האמנים הפוסט אימפרסיוניסטים במעבר המאה – תקופה המכונה "בל אפוק". הוא היה פעיל בסצנת האמנות של פריז, אף שחי רוב ימיו בעיירות קטנות מחוץ לפריז, בעיקר בדרום צרפת, שם צייר בלהט רב. ציוריו אניגמטיים וטובלים לעיתים במסתורין וברוחניות. בנוסף לצבע ולאור, הוא התעניין גם במקצב, בצורה, בטקסטורה ובזיכרון וכן באפשרויות העיטוריות האין-סופיות של העולם החזותי. בדומה לחברו אנרי מאטיס, שאהב מאוד את ציוריו, בונאר השפיע עמוקות על הציור המודרני ועל דורות אמנים שבאו אחריו.

בתערוכה מוצגות כמאה מעבודותיו הגדולות ביותר, שנאספו ממוזיאונים ומאוספים פרטיים ברחבי העולם. הן משתרעות על פני 13 חללי תצוגה ומציגות את עבודתו של האמן בפרספקטיבה חדשה, וחושפות את יכולתו יוצאת הדופן ללכוד רגעים חולפים, זיכרונות ורגשות על הבד. התערוכה מאורגנת באופן כרונולוגי וחוקרת את נוכחות הזמן והזיכרון בדימויים החושניים מחייו היום-יומיים. אולם התערוכה אינה כוללת את תחילת יצירתו, אלא מתמקדת בעבודתו הבוגרת והבשלה של בונאר כאמן, בשנים 1912–1947.

במשך כארבעה עשורים, מאז הופעתו של הסגנון הייחודי של בונאר ב-1912 ועד מותו ב-1947, בונאר בנה את הנופים התוססים שלו ואת הסצנות הפנים-ביתיות האינטימיות מהזיכרון, כשלעיתים הן בעת ובעונה אחת חושניות ומלנכוליות. ציורים אלה לוכדים רגעים בזמן – הנוף הנשקף מחלון, מבט גנוב על בת זוג רוחצת באמבט או חדר ריק בסוף ארוחה.

כמה מוטיבים מרכזיים מתבלטים בתערוכה, והם מצטלבים זה בזה כל העת: מרתה דה מליני ((Marthe de Meligny, חלונות/שולחנות/ארוחות משפחתיות, עיסוק חוזר ונשנה ברגעים ביתיים שגרתיים ביותר, ציורי נוף וטבע.

מרתה דה מליני – מרתה דה מליני הייתה חברתו לחיים של בונאר במשך שלושים שנה עוד טרם נישואיהם בשנת 1925. היא הייתה המוזה שלו, מושא השראתו, אהובתו ומקור אנרגיית היצירה שלו. הוא הרבה לרשום ולצלם את מרתה בעירום בסביבה הביתית, והיא מופיעה ברבים מציוריו כשהוא מנסה ללכוד את עולמם האינטימי. חסרת גיל היא מבליחה בעבודותיו במשך כ-50 שנה. מונצחת לעד, מצוירת גם לאחר מותה כשהיא תמיד, אבל תמיד, צעירה. נכנסת ונעלמת לפרקים מציוריו. היא המשיכה לשמש נושא עיקרי שלו אף שמצב בריאותה הלך והידרדר והיא הייתה מתרחצת מדי יום ביומו בעקבות הטיפול במים שנקבע למחלותיה השונות. בונאר לוכד את האינטימיות והמלנכוליה של מערכת היחסים שלהם ב"עירום באמבט" (1936), והשימוש הניסיוני שלו בצבע מעיד על מרחק הזיכרון.

דמותה של מרתה הערומה שרועה באמבטיה המשיכה להעסיק את בונאר הרבה לפני שסיים את הציור. קדמה לכך עבודת הכנה יסודית של האמן, שכן מעל 20 רישומים נמצאו ביומני הרישום שלו בשנים 1927–1936. הציור מתאר את מרתה טובלת באמבט. המים, הקיר והרצפה בגוונים של תכלת-ירקרק. קיר לבני הזכוכית מעל האמבט מאפשר חדירת אור צהוב לפינת הרחצה האינטימית. בגרסה זו של "עירום באמבט" ראשה של מרתה חתוך ופורץ אל מחוץ לפורמט הקנבס.

בונאר קיבל תשבחות על הציור, שמצא את דרכו בסופו של דבר למוזיאון ה"פטיט פלה" בפריז. שנתיים לאחר שסיים את "עירום באמבט" יצר בונאר גרסה אחרת ושמה "הרחצה הגדולה, עירום" (1937–1939). כאן כבר ניתן לראות במיקוד קרוב יותר את מרתה כולה, כולל ראשה, כשהיא מתענגת ונרגעת באמבט. המעניין הוא שבונאר ביקש להשאיל את ציורו מהפטיט פלה טרם עבודתו על הגרסה החדשה, אולם למרות התשבחות לציור נענה בשלילה, ונאלץ לציירה על בסיס רישומים נוספים שהתגלו ביומניו ונמצאים כיום בספרייה הלאומית של פריז. מכל מקום גרסאות נוספות מוקדמות לנושא זה של מרתה רוחצת את גופה ניתן לראות כבר ב-1925 בקומפוזיציה מורכבת חתוכה לאורך, ובה דמות אנונימית חתוכה של גבר, המבצבצת לתוך הציור. זהו ככל הנראה בונאר עצמו, שכן נראה כי ידיו אוחזות משהו – אפשר לשער שמדובר בפנקס סקיצות – שבו הוא רושם את דמותו כפי שהיא משתקפת במראה שבחדר האמבט. גרסה נוספת של מרתה באמבטיה מתארת את מרתה עם האטריבוט שלה: מרתה רוחצת וכלבה האהוב רובץ למרגלות האמבטיה ומנמנם בשלווה על שטיחון קטן.

יש לזכור שעוד ב-1900 צילמו פייר ומרתה זה את זה בעירום בגן קיץ, כשהם מדמים עצמם לאדם וחוה המודרניים. הצילומים האלה עוררו השראה לכמה מיצירותיו של בונאר. בציוריו בונאר מנסה ללכוד רגעים מזדמנים מתוך פעולותיה היום-יומיות, בקומפוזיציות מרתקות. מרתה נתפסת באמצע תנועה בחדר האמבט, פושטת בגדיה, מתרחצת, מתלבשת. שוכבת באמבט כשגופה הצף מוגדל על ידי המים. לעיתים שרועה בחדר השינה, נראית יושבת ליד שולחן שותה קפה כשכלבה האהוב לידה או יושבת ליד שולחן המטבח עם שרידי ארוחה. כך בנה בונאר חזון אידילי של חייהם המשותפים, וחזון זה נותר מרכיב מרכזי לאורך יצירתו. המעניין שבחלק גדול מהתנוחות והמחוות של מרתה בכל עיסוקיה היום-יומיים, כפי שהם ניכרים ברישומי ההכנה ובציורי השמן, בולטת העובדה שבונאר השאיל פוזות ותנוחות מהפיסול הקלאסי העתיק (כמו פסל הרמאפרודיט שוכב, המצוי במוזיאון הלובר, או פסל ברונזה יווני ושמו "ספינאריו", המתאר נער יושב ומוציא קוץ מרגלו), שעל פי תנוחותיהם תיאר את מרתה שוכבת עירומה במיטתה או יושבת על כיסא, מנסה להוריד את גרביה השחורות לפני האמבט או לגרוב אותן לאחריו.

חלונות/שולחנות – בונאר עסק רבות במבט פנים ומבט חוץ (אינטרייר/אקסטרייר), וחלונות ושולחנות שימשו אלמנטים חשובים בסצנות אלה. "אני מנסה לעשות מה שאיש לא עשה," אמר בהזדמנויות שונות, "לשחזר את החוויה שיש לאדם כשהוא נכנס לחדר: הוא רואה הכול, אך בו בזמן אינו מבחין בדבר". "ההתבוננות היא נזילה," הוא כתב, והוסיף, "ההתבוננות הזאת משתנה כל הזמן."

אחד מציורי השולחן המרשימים של בונאר הוא הציור "השולחן" (1925). בציור רואים דמות נשית עם כלב בידיה, יושבת בצד שמאל של השולחן, למעלה. בולטים מיד בציור ניגודי השחור-לבן החזקים. מפה לבנה על שולחן מלבני עמוס כל טוב. קערות מלאות באוכל ושתי צלחות אוכל לבנות ריקות. הדמות הנשית עם הכלב, לבושה עליונית בהירה, ראשה רכון כלפי מטה, ומאחוריה דלת שחורה הסוגרת וחונקת את חדר האוכל בדרמטיות, ועומדת בניגוד עז לאלמנטים הלבנים שעל השולחן: המפה הלבנה הבוהקת והפריטים הלבנים המונחים עליה. תמונה מרשימה בצבעים שיוצרים מסתוריות ומתח של מרתה, שככל הנראה מחכה לפייר כדי לאכול עמו יחדיו.

עיסוק ברגעים יום-יומיים חוזרים – בונאר חוזר ועוסק ברגעים ביתיים שגרתיים ביותר, כמו ארוחת הבוקר, מרתה עם כלבם ליד השולחן, אישה צעירה מחזיקה חתול שחור, שעת התה, ארוחת הערב, לעיתים עם המשפחה המורחבת בבית הוריו על שולחנם העגול והמנורה הייחודית שלהם שבחדר האוכל, עם אחות האמן, ילדיה וכלבו של בונאר אובו, האמבט, הכניסה לחדר, מבט מתוך פנים החדר החוצה באמצעות חלון לנוף או התפרצות הנוף דרך החלון לתוך החדר, ציור דמויות בגן הבית, ציורי דוממים, מפות, כלים, פירות ופרחים וציורי דיוקנאות אישיים חוזרים שלו. כל אלו יצרו מאגר אין-סופי של זיכרונות השזורים זה בזה ומתחדשים בכל יום, ולכן סיום ציור היה משימה כמעט בלתי אפשרית עבורו.

ציור נוף וטבע – העובדה שבונאר צייר מהזיכרון מפתיעה ללא ספק, מאחר שקל להניח שפשוט ישב בחדר האוכל וצייר את שראה. אולם בונאר התייחס לעולם בצורה שונה. הוא היה זקוק למגע רציף עם הטבע, עם מזג האוויר, עם הכפר, עם הפריחה בטבע, ויצא להליכות כמה פעמים ביום. כשטייל נהג לרשום ולשרבט איורים ורישומים וכן משפטים כדי ללכוד את השפעת האור והאוויר שבחוץ. רק בסטודיו התחיל להרכיב את הדימויים ולתת לזיכרונות להיכנס ולצאת מתהליך עבודתו. הוא ניסה לשחזר את מראות הטבע בסטודיו שלו במשך חודשים ולעיתים אפילו שנים. הוא היה עובד בו-זמנית על נושאים שונים, ובדים רבים היו תלויים זה לצד זה על קירות הסטודיו.

בעיקר הרבה לטייל ולחקור את הנוף מסביב לפריז. הוא בילה תקופות ממושכות בדרום צרפת, וציוריו היו חדורים באור העז שחווה שם. ביתה של אמו ב"לה גרנד-למפס" בדופינה שבדרום-מזרח צרפת היה חביב עליו מאוד. ב-1912 קנה בית קטן בוורנונט בנורמנדי, שאותו כינה "מא-רוולו" (הקרוואן שלי). הבית וסביבתו הפכו עד מהרה למושא ציוריו ועבודתו. ביתו בוורנונט היה מקור השראה מתמיד, ורבים מציוריו משם מראים את הקשר בין פנים וחוץ בסביבות טבעיות.

ב-1936 שרבט בונאר ביומנו את המילה "תודעה. ההלם של זיכרון ורגש". זה עשוי להסביר תופעות חוזרות בעבודותיו. שכבות הזיכרון הנתפסות בזווית המבט, ברגעים של מודעות גבוהה, ובהם רגשות וזיכרונות שאינם יכולים להיפרד זה מזה.

ב"חדר אוכל משקיף לגינה" (1930) רואים חדר (חדר ארוחת הבוקר) שהאלמנט הדומיננטי בו הוא חלון שדרכו משתקף נוף מוריק. השולחן בחדר בוהק באור לבן. על השולחן מפוזרים חפצים בצבעים עזים, ביניהם ספל תה באדום בוהק וקופסת טורקיז. כתמי אור צהובים ולבנים מפזזים יחד. בצד ימין מונח חפץ לא מזוהה. העולם מתפרץ פנימה מבעד החלון. "אני מאמין שכשאתה צעיר," כתב בונאר, "העולם בחוץ סוחף אותך, ממלא אותך בהתלהבות. לאחר מכן זו הממלכה הביתית, הצורך לבטא רגשות. על הצייר לבחור באחת מן הנקודות האלה כנקודת מוצא."

דמות אישה מוסווית מופיעה בגרסה אחרת של "בחדר אוכל משקיף לגינה" מ-1934–1935. זהו ציור בשכבות דקות, אור שמימי שמגיע מעולם אחר. כשמתרחקים דמות האישה נעלמת, מוסווית כמו רבות מרוחות הרפאים של בונאר. כשמתקרבים מבחינים בה ולא נוכל להסיט את מבטנו ממנה. נדמה שהיא מביטה ישירות בעינינו רגע לפני שהיא חומקת מהחדר ומחוץ לשדה הראייה שלנו.

ציורים רבים של בונאר, בייחוד מהתקופה המוקדמת, מציגים דווקא דמויות מודגשות עם נוכחות ברורה. מה שמשותף לכל ציוריו, המוקדמים והמאוחרים, הוא שהדמויות מתגשמות בצבע או נעלמות אל תוך הצבע. דמויות מוסוות לעיתים בצורה דומה בצבעי רקע, או כמעט בלתי ניתנות להפרדה מהרקע, כמו הדמות שמזדחלת בערמומיות ב"סטודיו עם מימוזה" (1939–1946), שעליו ארחיב בהמשך. דמויות אלה מסוות עצמן כמו זיקית באמצעות צבעי החפצים והתפאורה שמקיפים אותן.

בונאר אמר שהוא מנסה להראות מה שאדם רואה כשהוא נכנס לפתע לחדר, איך הדמויות האלה, שלעיתים כה קרובות, נסתרות מעינינו – הן מה שהוא עצמו לא ראה כשנכנס לראשונה אל החדר והן הדבר האחרון שאנו מבחינים בו כשאנחנו מתבוננים בציורים לראשונה.

בונאר כתב על המחיר והתגמול של ההתבוננות בציוריו. עבורו ההתבוננות הייתה מקום שבו רגש, זיכרון ומסתורין נפגשים. הדברים הגשמיים שראה וצייר ללא הרף – החפצים על השולחן, הנופים מחוץ לחלון – הם שתפסו את תשומת ליבו ומהם הרכיב את הסטים שלו ואת האביזרים. השחקנים שנכנסים ויוצאים מהסטים שלו, לעומת זאת, נגזרים מתוך חלומותיו וזיכרונותיו. הדרך שבה תפס את ההתבוננות נובעת מניסיון עשיר ומדיאלוג נלהב עם העולם המוחשי, אך בלתי ניתן לניתוק ממחשבה, זיכרון, רגש ואפילו התעוררות מיסטית ותשוקות חושניות. הוא ניסח מחדש את עולם החפצים. ביקש מעצמו ומהצופים לראות יותר, להרגיש יותר ולזכור יותר.

ב"המפה המשובצת" (1939), נראה זרם סמוי של דברים שאבדו לנו – של חיים שאינם עוד. אנו רואים את הצל הירוק-חום משמאל שמרמז על נוכחות בלתי נראית אי-שם מעבר לשולי הציור, נשענת על השולחן. ההכרה הזו מבליחה לרגע, ומתעמעמת כשאנו מוסיפים להביט. זוהי כניסה המשמשת כדרך ליציאה.

ולסיום, הציור האחרון בתערוכה, בחדר האחרון, המסכם לדעתי את עשייתו המופלאה של בונאר. במהלך מלחמת העולם השנייה חקר בונאר נושאים אחדים ובראשם נופים בסביבת מגוריו בלה קנט, כי היו מגבלות נסיעה ברחבי צרפת בתקופת המלחמה. טיולי ההליכה שעשה אפשרו לו ללכוד מראות ייחודיים של הכפר, מראות של הים התיכון ואת הרי אסטריאל. גישתו הפכה מופשטת יותר והוא העשיר יותר את הצבע בעוד שהפחית את הפרטים בציוריו. אחת מהעבודות העזות ביותר בתקופה זו היא "הסטודיו עם המימוזה" (1939–1946), ויצירה זו נועלת את התערוכה בטייט מודרן (הציור האחרון בחדר 13).

בציור מבט ייחודי בין פנים לחוץ, כשפריחת המימוזה מחוץ לבית מצוירת באינטנסיביות תוססת של צהוב ומספקת זוהר אדיר של גוון צהוב הנשקף מחוץ לחלון הסטודיו ואף חודר לתוכו. כמו תמיד, ההתבוננות בטבע כפי שנעשתה בציור זה הייתה אך נקודת התחלה. התחושה המסנוורת של אור השמש הבוהק ופריחת המימוזה בחוץ, כמו גם האור מבפנים, יוצרים שילוב מרתק של צבעים זורחים, זוהרים, המציפים את היצירה והם נובעים ממה שהוא קורא לו "הרגש הראשוני" שמשתלט על פני כל מסך הציור.

ומי זה מתגנב לו לתוך הציור מהפינה הימנית למטה? ראש אישה או גבר, עם פיסת כתף המשתרבבת לה באופן גלוי או אולי סמוי? במבט ראשון פיסת הדמות אינה בולטת כלל. רק במבט נוסף, מעמיק, ניתן להבחין בה. האם היא נכנסת לתמונה או יוצאת ממנה? אף שהדמות חתוכה (רק ראש קטוע ופיסת כתף חתוכה) ומינימליסטית, אולי היא מרכז העניין? ואולי אין היא העוקץ שביצירה? קשה שלא להתפעל מהנוף המדהים הניבט לו מתוך חלון הזכוכית השקוף של הסטודיו, אדיר בגודלו ומחולק לריבועים ומלבנים. חלון מונומנטאלי שמשתרע על פני רוב הקומפוזיציה, עד שנדמה שהוא עומד להתנפץ בכל רגע, כשהמימוזה מתפרצת פנימה לתוך פנים הסטודיו, גוררת אחריה את הנוף הנפלא המשקיף מבחוץ פנימה.

"רק עכשיו אני מתחיל להבין מה פירוש הדבר לצייר," כך צוטט בונאר בחדר מספר 13, האחרון ליד ציור המימוזה. "על כל צייר לחיות שתי תקופות חיים בחייו … האחת התקופה שבה הוא לומד ציור. והשנייה זו שבה הוא מתרגל את אמנותו".

לסיום, בונאר הוכר כאחד האמנים המיוחדים יותר מבין הציירים המובילים של המאה ה-20. התערוכה הנוכחית בטייט מודרן היא תערוכה נפלאה שאסור להחמיצה למי שמזדמן ללונדון בתקופה הקרובה, בין שהוא חובב אמנות או לא.

התערוכה פתוחה עד 6 במאי 2019. מומלץ לכל חובב אמנות.

על המחבר / המחברת

חנה קורפל

חנה קורפל

עורכת מדור: אומנות. תואר שני בתולדות האומנות. הציגה מיצירותיה בתערוכות יחיד וקבוצתיות בגלריות בארץ.

3 תגובות

  1. אילנה
    אילנה מרץ 20 2019, 12:27
    המאמרים היפים והמעמיקים של חנה

    מגוון את האתר לקוראים.

    השב לתגובה
  2. ורדה
    ורדה מרץ 24 2019, 13:00
    מעניין ומקצועי

    אמן מהליגה הכי גבוהה באמנות.

    השב לתגובה
  3. מיכל
    מיכל אוקטובר 30 2019, 12:31
    עושר משכיל בפרטים

    שפע של ידע מועבר תיאורים נפלאים כשרון כתיבה ולמידה

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים באמנות

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!