JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

"שבועיים של דמעות"

טרייסי אמין בגלריה "הקובייה הלבנה" בלונדון

"שבועיים של דמעות" טרייסי אמין – דיוקנאות עצמיים צילום: יונתן קורפל
אפריל 15
19:30 2019

בגלריה "הקובייה הלבנה ברמונדזי" (White Cube Bermondsey) מוצגת בתקופה האחרונה תערוכת יחיד חדשה של טרייסי אמין (Tracey Amin), אמנית בריטית עכשווית, שנויה במחלוקת אך מוערכת.

התערוכה, המשתרעת על פני כל חללי הגלריה הגדולה מאוד, מציגה את העבודות האחרונות של אמין במגוון טכניקות: פסלי ברונזה עצומים, עבודות טקסט ניאון, ציורי אקריליק על קנבסים, רישומים על נייר, עבודות וידאו, צילומים באייפון האישי שלה ואפילו סרט. כל העבודות מתמקדות בטראומות, חוויות אישיות וזיכרונות של האמנית, ומביעות קשת רחבה של רגשות: צער, געגועים, אובדן ומוות, כעס, חרדה, פחד וגם אהבה.

מיד בכניסה לגלריה מתמודד הצופה עם 50 צילומי דיוקנאות עצמיים ענקיים של אמין עצמה, שצילמה באמצעות האייפון שלה. הצילומים מתמקדים בפניה בלבד והם מתעדים אותה סובלת בהבעות קורעות לב. מעין צילומי דיוקן עצמיים, אישיים, שהם בדיוק ההפך מסלפי. סדרה מתמשכת זו שנקראת בפשטות "נדודי שינה" (insomnia), מצביעה על שעות ארוכות של חוסר שינה ונדודי לילה. בגודלם ובמספרם הרב הצילומים מפוצצים את חדר הגלריה, לוכדים את העינויים, את הבדידות ואת הייאוש של שעות ערות מתמשכות. למי שאינו מכיר את האמנית צילומי הטלפון הנייד האלה נראים דרמטיים ופתטיים כל כך עד כי אפשר לחשוב כי היא עצמה חלתה "במחלה הנוראה ההיא" והגיעה שעתה להיפרד מן העולם. (ראו תמונת הכותרת).

אבל אט אט הולכת התמונה ומתבהרת. מתברר כי אי אפשר להפריד בין האמנות של אמין, גופה, רגשותיה, חייה האמיתיים וזיכרונותיה. הם כולם נולדים ומצויים בתוך האמנות שלה. מספרים על פרקים מכאיבים בחייה – אמין כילדה, אמין כאישה, אמין כאמנית, אמין כמאהבת – שבהם חוותה ילדות קשה והתעללויות, אונס בנעוריה ובבגרותה, הפלות, בעיקר זו שחוותה בשנות התשעים, משום שחששה להביא ילד לעולמה הלא יציב, ובעקבות החלטתה זו לעבור הפלה נטש אותה אהוב חייה לעד (כל זאת על פי עדותה בסרט המוצג בתערוכה). שיא האירועים הטרגיים בא לידי ביטוי באובדן אמה ב-2016, אירוע שאך בקושי הצליחה להתאושש ממנו.

בחדר אחר ניצב פסל מונומנטאלי מברונזה של אמה – גוף נשי אקספרסיבי אדיר ממדים, שרוע וממלא את החדר. הדמות הנשית שוכבת על הרצפה בתנוחת עובר, כואבת ומתייסרת. בחדר אחר פסל ברונזה נוסף של אמה, הפעם על ברכיה. וכמו זה הקודם אף פסל זה הוא מעל כפליים מגודל אדם. אקספרסיבי, אישי, כאוב ופרובוקטיבי.

בלב התערוכה נמצא "חדר האפר" ובו עבודות העוסקות במצבי שכול ואבל, כשהטראומה רודפת את קירות הגלריה. בחדר שולטות תמונות של ארון המתים ובו שרידיה של האם. רישומי דיוקן עצמי הלוכדים את אמין חלשה ובקושי מסוגלת לשאת את הארון, מאירים את עבודת הווידאו המתמקדת בתיבת העץ המכילה את הקופסה של אפר אמה. אמין כינתה את אובדן האם ב-2016 "לילה של דמעות", ונוסף לסרט הווידאו מציגה סדרת ציורים: "ביי ביי אימא" ו"אני הייתי צעירה מכדי לשאת את האפר", "יכולתי להרגיש אותך", "התפללתי", "את התמדת לשמור עליי", "האם את יכולה לשמוע אותי", "אמא", "שלום נוסף", "אני שולחת נשיקות והן חוזרות אליי" ועוד ועוד. מספר חומרי זיהוי של חומר ארכיוני בחדר האפר מאירים עוד יותר את מסמכי הווידוי כפי שהם מצויים בציורים האקספרסיביים התלויים על קירות החדר בליווי מילים עליהם.

התפוקה של אמין אדירה ונדמה כי העבודות הרבות חוזרות על עצמן. אבל כשמתבוננים בכל עבודה בנפרד קשה שלא לחוש כיצד הדברים חודרים. התערוכה היא דיוקן מעולה של אובדן, קבלה והישרדות. אפשר לשנוא אותה, אך קשה להתעלם מהשפעתה.

לדעתי ההפתעה בתערוכה הם הציורים של אמין בגלריה הדרומית של ה"וויט קיוב". מדובר בציורי אקריליק המרשימים והטובים ביותר בתערוכה. לצד מעברים של צבע טהור, אלים וקווים עדינים, הם מידיים וספונטניים כמו כל דבר שהיא עושה, אבל עם עומק רב יותר, ונדמה כי זו סדרת העבודות הטובה ביותר שעשתה.

ציורי האקריליק רגישים, רוטטים ומתארים דמות נשית שוכבת על מיטה, או דיוקן. הם רומזים לדמות נוכחת/נעדרת/נעלמת בגוונים של צבעי פסטל ורדרדים, אוקרים ולבנים הזורמים בחופשיות ביד רגישה. בחלק מהציורים צבע שחור משורבט באזור הפנים, ובאחרים צבע אדום באזור המין. הציורים מלאי עוצמה בהיעדרות ובנוכחות הנרמזת שלהם. לרגע ניתן להתבלבל ולתהות: האם מדובר בציורים של האם המתה, או באמנית, שראשה מחוק בשחור ואזור מינה באדום?

ולבסוף מסכם את התערוכה סרט הקולנוע "איך זה מרגיש" (How it Feels), שנעשה ב-1996. קולנוע הוא תחום שאמין מרבה לעסוק בו מאז ומתמיד. הסרט "איך זה מרגיש" מתאר את האמנית מהלכת ברחובות לונדון ומספרת על ההפלה הראשונה שחוותה ב-1990. בסרט היא משוחחת עם פיליפ לאראט-סמית (אוצר תערוכתה בבואנוס איירס, שנערכה בסוף 2012–תחילת 2013), ומנתחת את חוויותיה האישיות הקשורות להפלות שלה. ללא ספק חוויותיה האישיות רלוונטיות לקהל נשי רחב. הסרט משתף באופן כן ומרגש את ההפלות שעשתה – ביוזמתה, ועל השפעתן על עבודתה, יצירותיה וחייה.

לסיכום, זוהי תערוכה חזקה, המספקת אשנב לעבודות ספונטניות הממחישות תקופה של נדודי שינה, אי שקט וסערה פנימית. יש כאן עוד הצצה מיוחדת לחיי האמנית, שיצירותיה אישיות ואוטוביוגרפיות. אמין נחשבת לאמנית אמיצה ופמיניסטית בזכות עבודותיה האישיות, העוסקות בגוף שלה ובנושאים אינטימיים שהם בגדר טאבו גם כיום. ואולי אין זה אלא המשך הדרך הפרובוקטיבית והמוחצנת, יוצרת ההלם, שבה דגלה מאז ומתמיד. כדאי ורצוי לצפות בתערוכה למי שעוד שיספיק. ואם לא בגלריה האמורה, יהיו בוודאי תערוכות נוספות שלה.

על המחבר / המחברת

חנה קורפל

חנה קורפל

עורכת מדור: אומנות. תואר שני בתולדות האומנות. הציגה מיצירותיה בתערוכות יחיד וקבוצתיות בגלריות בארץ.

2 תגובות

  1. נאוה פוגל
    נאוה פוגל אפריל 15 2019, 21:31
    ראיתי פעם עבודות שלה

    אמנית גדולה

    השב לתגובה
  2. ח.
    ח. אפריל 18 2019, 14:45
    אמנית קיצונית

    ומגזימה

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים באמנות

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!