JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

לחדד את החושים במוזיאון Louisiana בקופנהגן

תערוכתה של פיפילוטי ריסט (Pipiloti Rist)

לחדד את החושים במוזיאון Louisiana בקופנהגן Pipiloti Rist Inside the Image צילום: יונתן קורפל
יולי 23
09:30 2019

קופנהגן בדנמרק איננה בראש סדר העדיפויות מבחינתי, אולם בכל פעם שאני מגיעה לעיר מקסימה זו אינני מוותרת על ביקור במוזיאון לואיזיאנה (Louisiana) לאמנות מודרנית. המוזיאון ממוקם מחוץ לעיר, במרחק כמה עשרות קילומטרים ממרכזה. אפשר להגיע בנסיעה נוחה ולא ממושכת מדי ברכבת זמינה.

כמו תמיד היו בעת הביקור במוזיאון תערוכות של אמנים ואוספים מסקנדינביה, וכן תערוכות מרחבי העולם. במאמר זה אני מבקשת להתמקד בתערוכתה של האמנית השוויצרית פיפילוטי ריסט (Pipiloti Rist), ילידת 1962, שזה מכבר קנתה לה שם עולמי כאמנית חלוצה בתחום הווידאו ארט.

ריסט היא אמנית חושנית, חושית, מרובת פורמטים. במשך שלושים השנים האחרונות בחנה בהתמדה טכנולוגיות של וידאו. היא ערערה והפכה כללים, מוסכמות ומגבלות של צבעים מתפתחים בתחום הווידאו ארט, וזכתה לשבחים בין-לאומיים כאחת האמניות המובילות בתחום האמנות החזותית של החושים. כמו כן עסקה בחקירה אינטרוספקטיבית של תמונות נעות – דימויים זזים – בעבודתה במגוון רחב של טכנולוגיות וידאו ובשימוש בגישה ציורית ופיסולית למדיום הווידאו. יצירות האמנות שלה תזזיתיות מאוד. עמוסות נושאים, תמונות, חושניות צבעונית ומוזיקה בתוך מרחבים פסיכדליים סמליים. מעין פיצוץ, עודפות ועומס יתר של אלמנטים שמעוררים הרבה עניין והתרגשות.

את העניין הרב ביצירתה אפשר לזקוף לזכות הגיוון הרב שהיא מפגינה. היא אמנית חזותית רב-תחומית ובעבודותיה מארג מרתק של וידאו, עבודות אינסטליישן, קולנוע-סרטים, מוזיקה ותמונות נעות המוצגות לעיתים כתזזיתיות. ברבות מעבודותיה היא עוסקת בדיוקנאות עצמיים. בתחילת דרכה יצרה שמונה סרטים, כל אחד בן כמה דקות, והם הכילו שינויים בצבעוניות שלהם ובמהירות הסאונד שלהם.

התערוכה "Open My Glade" ממוקמת באגף הדרומי של המוזיאון. ריסט הפכה את האגף למעין "מרחב מחיה משותף", דירה קולקטיבית, או חלל מגורים משותף, בית. התערוכה מאורגנת כרצף שאינו כרונולוגי של חללים בהשראת ההיגיון של הבית – כל חדר נושא את תפקידיו, חפציו ורוחו. המבקרים מוזמנים להיכנס פנימה לתוך עולמה של האמנית והנושאים נארגים זה לתוך זה ומשתלבים לאורך כל התצוגה.

כותרת התערוכה "פתח את הגלייד שלי" היא ניכוס מאחת היצירות האיקוניות שלה משנת 2000, ויש בה משחק פואטי של שפה, כמו רוב הכותרות של ריסט, הנושאות צליל סימבוליסטי ודאדאיסטי-סוריאליסטי.

לפיפילטי ריסט יש מערכת יחסים מיוחדת עם מוזיאון לואיזיאנה. ב-1996 היה זה המוסד הראשון שרכש את אחת מעבודותיה – "ללגום מהאוקיינוס שלי" – לאוסף שלו. מלבד עבודה זו האוסף כולל גם יצירה שלדבריה הייתה יצירת האמנות הרשמית הראשונה שלה, "אני לא הבחורה שמתגעגעת כל כך" משנת 1986. ב-2010 המבקרים יכלו לחוות את ההתקנה הגדולה "הומו ספיינס ספיינס", משנת 2005 במוזיאון, שם המבקרים יכלו להתבונן בהטלה גדולה על התקרה בשכיבה על הרצפה.

התערוכה הנוכחית הינה ההצגה המשמעותית הראשונה של יצירתה של האמנית בסקנדינביה והיא משתרעת על פני כל תקופת עבודתה, החל מיצירותיה המוקדמות בפורמט הטלוויזיה והקולנוע ועד לעבודות וידאו ומוזיקה מרחביות גדולות המלֻוות בהקרנות על תקרות המוזיאון, קירותיו ורצפותיו. התערוכה, שנוצרה עבור לואיזיאנה בשיתוף פעולה הדוק עם האמנית עצמה, מקבלת אופי של עבודת אינסטליישן מקיפה ומיוחדת באתר וממשיכה לתוך פארק המוזיאון.

התערוכה של ריסט סובבת סביב נושאים מגוונים, למשל מין, מיניות, גוף, טכנולוגיה, חלל, מגדר וטבע. בעבודותיה וידאו הוא גם ציור, פיסול וחלל. "הווידאו הוא כמו ציור על זכוכית שזזה" ובתנועה מתמדת, אומרת פיפילוטי, כשמבטה האינטימי לתוך העולם הפנימי והחיצוני נוגע לעיתים קרובות בגוף ובמוח כמצב חושי-רגשי. לדעת פיפילוטי תפקיד האמן בחברה כיום הוא לעסוק ב"נושאים ארכיטיפים יותר… תת-מודעים… ולעזור לחדד את החושים".

לראשונה נפגשתי עם עבודתה של ריסט בבינאלה בוונציה, לפני שנים רבות. אז הרשימה אותי האמנית שנבחרה לייצג את ארצה בתערוכה זו, קודם כל ביצירת וידאו, שאז נראתה לי ארוכה למדי, ובה צולמה אישה צעירה מנפצת שמשות של מכוניות חונות עם פרח מתכת בידה. הסוף של הסרטון מעלה חיוך גדול, ומעביר מסר ברור. והנה אותה יצירה, "הלעולם מעל לכול" (Ever is Over All, 1997) פותחת את התערוכה ומקדמת את פניי בלואיזיאנה.

עבודת הווידאו הזאת מציגה בהילוך איטי אישה צעירה שחורת שיער, נאה, בשמלה תכולה ונעליים אדומות, הולכת לאורך רחוב, ומנפצת בעוצמה חלונות של מכוניות חונות, בחיוך שובב ובהנאה מרובה. הניפוץ הדרמתי מבוצע באמצעות פרח בודד אדום עשוי מתכת, מעין פטיש גדול, והיא מתענגת מפעולת הוונדליזם שלה ולא מפסיקה לצחוק בטירוף כלשהו. בשלב זה או אחר מתגלה החוק מאחוריה בדמות קצין משטרה, שוטר, עובדה המכניסה מתח כלשהו לסצנה. ככל שהוא מרחיב צעדיו ומתקרב, ברור יותר כי מדובר בשוטרת, שניתן היה לצפות כי תדאג לעצור אותה על מעשה אלים והרסני זה. במפתיע השוטרת שעוברת על פניה מצדיעה לה ומחזירה לה חיוך. עבודת וידאו זו המספרת סיפור מוזר הפכה עד מהרה לאחת מעבודותיה המפורסמות ביותר.

העבודה מלאה צבע ומשחק מהנה. ריסט אומרת כי "אין כל חוקיות מתי ואיפה אני שואבת את הרעיונות לעבודתי. חלקן טקטיקות הישרדות וקיום. חלקן האחר טיקים פסיכוטיים ואחרים, יש בהם חשיבה מרובה". בריאיון אחר שנתנה ציינה כי ניתן להסביר את היצירה במשפט אחד "אדם מסתובב ברחוב ומנפץ חלונות מכונית עם פרח כאילו זה הדבר הטבעי ביותר… אבל… עבודתי מעמיקה והולכת לשכבות רבות יותר וניתן למצוא בה רמות נוספות. אינטלקטואליות, רגשיות, פיזיות…"

בהזדמנות אחרת סיפרה ריסט כי יצירת הווידאו האמורה היא תגובה לעורך הראשי שלה שלא אפשר לה לעשות את מה שרצתה יותר מכול – אף שנתן אמון מלא בעשייתה. בעצם היא הרגישה צורך לנפץ את מכוניתו האישית, אך במקום זאת בחרה ליצור עבודת וידאו שאתגרה את האגרסיות שלה ואפילו שינתה את התוקפנות שלה: "זה היה הקתרזיס שלי," ציינה.

מכל מקום היצירה מייצגת אישה חופשייה וחזקה שדוחפת את גבולות המשחק להתנהגות קיצונית. חוויה מלהיבה ומדהימה שיש בה הרבה פראות. זוהי ללא ספק הצגה נמרצת של הכוח הנשי. ניפוץ המכוניות מגלם את הדרך המקסימה והמדאיגה של ריסט להיות באמצע ולהישאר רלוונטית עד היום. עד כדי כך שהזמרת ביונסה, שני עשורים לאחר מכן, ניכסה את העבודה בסרט וידאו משלה. ב-2016 היא אימצה את הרעיון ויצרה בהשפעתו סרט לאלבום שלה "לימונדה", שבו היא נראית הולכת ברחוב ומנפצת מכוניות במחבט בייסבול.

עבודותיה בלואיזיאנה עמוסות בצבעים ובמראות חושניים ומבליטות את התמקדותה בחקר האמנות החזותית של החושים בתמונות נעות. עבודות וידאו ועבודות אינסטליישן מתערבבות אלה באלה. באמנות שלה המצלמה היא גם העין וגם תחושת המגע, ודימויים חיצוניים ופנימיים מתמזגים בחללים פסיכדליים הנעים בין שעשועים חושניים, עבור בשנונים וחופשיים ועד להפיכתם למעמקים קיומיים מדכאים יותר. חלק מהעבודות ניתנות לצפייה גם כשמשתרעים על כורסאות, מזרונים, ספות, או ממש על שטיחים או רצפות, שכן עבודות וידאו מוקרנות גם על תקרות, רצפות וקירות בו-זמנית, נוסף למרחב המחיה המשותף שיצרה, העמוס בצבעים, דימויים ולעיתים חזיונות חושניים.

כזו היא העבודה "תצוגת נוף יער פיקסל" (2016) או "בתוך הדימוי" (Inside the Image). עבודה צבעונית, חושנית, מרהיבה ביופיה, וכך גם הרעיון המרכזי שלה. יש משהו חווייתי ביצירה זו, שבה הצופה מוצא עצמו מטייל בתוך חלל גדול עמוס לעייפה בחוטים המשתלשלים מן התקרה ועליהם תלויות צורות אורגניות בגדלים ובצבעים שונים, בנורות לד צבעוניות ובטקסטורות שונות, כשברקע נשמעת מוזיקה. הצופה נע בתוך היצירה עצמה, מהופנט כולו מעומס האלמנטים התלויים והמרחפים, כשהוא מוקף גם בהקרנות של דימויים על הקירות, הרצפות והתקרות. התחושה המציפה אותו בחלל זה שגודלו כ-200 מטרים היא ש"מרוב עצים לא רואים את היער".

בולטת כאן העובדה של פירוק הדימוי הכולל לפיקסלים. כל אור בחדר הזה הוא פיקסל בודד שמועצם בתוך תמונת וידאו תלת-ממדית גדולה מאוד, ורק כשמסתכלים ממרחק גדול ניתן אולי לראות את המכלול הבנוי כולו מפיקסלים. המטיילים במרחב הזה רואים וחשים רק את הנקודות של יער-הפיקסלים ולא את מכלול היער.

ריסט משחקת לפעמים עם קנה המידה, לפעמים עם התמונה כולה, ולפעמים גם בנו. היא עושה לנו רדוקציה ואנחנו מוקטנים לאלמנטים מיקרוסקופיים. מרוב פיקסלים לא רואים את המכלול. הפיקסלים האינדיבידואליים הם אורגניים בצורתם, כמו פרגמנטים של תאים או פרגמנטים של גוף או של טבע. בסופו של דבר הופך החדר החשוך, המואר קלות על ידי אורות כדוריים התלויים על מחרוזות, למעין מבוך מיסטי של סלעי חלל מהבהבים.

ריסט אומרת על "יער הפיקסל" כי האסטרטגיות שלה משתנות מעבודה לעבודה. "אני מאמינה ששינוי אסטרטגיה טוב למוח. העבודה שלי היא מערבולת בין ידע טכני ומימוש מיסתורי כמו מוזיקה, צבעים וההתנועעות שלה, שיכולים לשחק ישירות לתוך התת-מודע… אני תמיד מחפשת את הלא ידוע לכן אני מתאמנת הרבה בניסויים וטעיות…"

טכנולוגיה אורגנית של "ג'ונגל של דחפים", פעימות אלקטרוניות ונירולוגיות יוצרות תחושה כאוטית מזה וקסומה מזה. ליער הזה יש אלמנטים מבריקים ואנחנו חשים שאנו מטיילים במעין גן קסום, יפה ומפחיד, אך בו-זמנית אנחנו הולכים לאיבוד מבלי שאנחנו מצליחים לראות את מכלול התמונה של הפיקסלים, אולי רמז למצב הכאוטי של האדם הבודד בחברה המודרנית?

אמנית מרתקת, מהפנטת ויוצאת דופן. חובה לראות למי שמזדמן לקופנהגן.

התערוכה תתקיים עד 22.9.19

על המחבר / המחברת

חנה קורפל

חנה קורפל

עורכת מדור: אומנות. תואר שני בתולדות האומנות. הציגה מיצירותיה בתערוכות יחיד וקבוצתיות בגלריות בארץ.

5 תגובות

  1. דנה חרמש
    דנה חרמש יולי 23 2019, 13:03
    מדהים

    מאמר מקצועי ותמונה ממחישה. עושה חשק לראות את האמנית הזאת.

    השב לתגובה
  2. רעות הנדל
    רעות הנדל יולי 25 2019, 06:38
    ההסבר והתמונה ממחישים היטב

    את היצירה

    השב לתגובה
  3. יונה ט.
    יונה ט. יולי 25 2019, 23:03
    ככה כותבים מאמר על אמנות

    כל הכבוד

    השב לתגובה
  4. גדעון שניר
    גדעון שניר יולי 28 2019, 08:16
    לביקור הבא

    תודה. נזכור לקראת הביקור הבא שם

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים באמנות

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!