JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

בין מדע ואמנות ומעבר להם

פרויקט "צמחים חושבים, חושבים צמחים" "(Plan (et"

בין מדע ואמנות ומעבר להם האבנים הבוכות – סטפן טיידה
פברואר 01
19:30 2020

תערוכה חדשה, ייחודית, ושמה "(Plan (et" נפתחה בימים אלה בגלריה האוניברסיטאית ע"ש גניה ויד מישל קיקואין באוניברסיטת תל אביב. התערוכה עוסקת במבט בין-תחומי נרחב ומרתק בין מדע ואמנות, לצד דיון בינם לבין תחומים אחרים כמו עיצוב, ארכיאולוגיה, ארכיטקטורה, פילוסופיה, כלכלה, משפט, סביבה, בוטניקה, אקולוגיה ותיאטרון. כל זאת כדרך להתמודד עם בעיות האקלים הקיצוניות על פני כדור הארץ ועם הסוגיות האקולוגיות הבוערות של ימינו.

על פניו ניכר כי נעשתה כאן עבודת אוצרות מעמיקה ומאומצת. לדברי ד"ר ספי הנדלר וד"ר תמר מאיר, האוצרים הראשיים של התערוכה, כוונתה של התערוכה ליצור מודעות אקולוגית באמצעות חיבור בין חוקרים, מדענים ואמנים מהארץ ומחו"ל ויצירת דיאלוג פורה ביניהם בנושאי אקולוגיה.

בין האמנים המשתתפים בתערוכה ניתן למצוא את דיוויד ברנס ואוסטין יאנג בעבודתם המשותפת "ארץ מובטחת", 2020 (מיצב של טפט בד צבעוני, וילונות בד ומפות מצוירות מודפסות על נייר), רלי דה פריס וד"ר דפנה לנגוט בשתי עבודות: "אמריליס בלה דונה", 2015 (פסל יצוק אבן) ו"פולן", 2020 (סרט תלת-ממדי באורך 2 דקות), סטפן טיידה ב"האבנים הבוכות", 2019 (מיצב, חול, חמישה סלעים, חול ים ומים), ליאת סגל וד"ר יסמין מרוז בעבודתן ב"טרופיזם", 2020 (מיצב, אלקטרוניקה, מכניקה, בטון, ברזל, סיבי פחמן), קולקטיב אנייה "הסלון" ונועם רבינוביץ "מפות", 2010. על כולם מנצחים האוצרים הראשיים ד"ר תמר מאיר וד"ר ספי הנדלר ועוזרתם יפעת פרל, וכן אוצרת התיאטרון ד"ר שרון אהרונסון-להבי.

ברצוני להרחיב את הדיון על שלוש עבודות שעוררו בי עניין מיוחד.

"ארץ מובטחת" הם הפנים היפות והצבעוניות המקבלות פניך עם כניסתך לגלריה. זוהי עבודת טפט שנבנתה במשותף בידי שני אמנים אמריקנים, דייוויד ברנס ואוסטין יאנג. העבודה אדירה בממדיה ומשתרעת מן הרצפה ועד התקרה ואף גולשת ומתפרצת לתוך חלל הקומה השנייה מעל. היא ממוקמת מול הכניסה ומכילה צירוף של צילומי חיות, צמחים ופירות אופייניים לשכונות תל אביב. לצורך כך הגיעו האמנים לארץ מספר פעמים במהלך השנה ועבדו במקביל עם חוקרי מוזיאון הטבע באוניברסיטה, כשהם מצלמים בעדיפות ראשונה עצי פרי ופוחלצים של ציפורי טרף. עבודתם עוסקת במרחב הציבורי ההיסטורי של העיר. מיפוי עצים, פירות וציפורים אופייניים לתל אביב כמעין דיוקן של העיר, מזווית שונה ואחרת, בדומה למה שעשו בשנים האחרונות בחמישים מדינות אחרות ברחבי העולם. המחקר על עולם הצומח ועולם הציפורים בתל אביב והנצחת דיוקן ייחודי זה של תל אביב – המבוסס על מיפוי אלמנטים אלו – העלה את קרנה של העיר, שכן התברר כי בעקבות המיפוי היסודי נאלצו האמנים ליצור שמונה מפות "אוצר" שתיעדו מידע חשוב זה על העיר – יותר מבכל עיר אחרת מכל הערים הרבות שמיפו עד כה.

"האבנים הבוכות" של סטפן טיידה, אמן צרפתי שחי ויוצר בפריז, היא עבודה נוספת מסקרנת ומלאת עוצמה ומסתוריות. לדברי האוצרים טיידה מרבה לעבוד עם חומרים טבעיים כמו מים, אדמה, אבנים, קרח ועצים. בעזרתם הוא מעצב מיצבים ופסלים שמציגים בפני הצופה דברים במצב חדש. ברבות מעבודותיו תחושה של אובדן ומתח, באחרות היבטים ליריים מפתיעים.

בעבודתו כאן בגלריה יצר טיידה עולם צחיח, מדברי ויבש המכוסה בערמות חול-ים צהוב, ובתוכו שילב חמישה גושי אבן גדולים שכל אחד מהם במשקל של מעל 300 ק"ג. האבנים צהבהבות ומלאות אבק. ארבע מהן תלויות מן התקרה והאבן החמישית מונחת למטה על גבי החול. במבט קרוב יותר מתברר כי האבנים התלויות "בוכות". הן מטפטפות טיפות מים על האדמה שמתחתן, מבכות ככל הנראה את העולם הצחיח שיצר טיידה בלב הגלריה. המים המטפטפים מפסלים את אדמת החול מלמטה, שנסדקת ומתאחה לסירוגין, כל העת, בתהליך אין-סופי.

לכאורה טיידה משחק בחמש אבנים, משחק ילדים ידוע. אבל הוא לוקח את המשחק לכיוונים משלו. חשוב לו לשלב בעבודותיו גם ממד חבוי, סודי ומהפנט. נראה שזוהי דרך המאפיינת את מרב יצירותיו, שכן ברובן ואולי אף בכולן טמונה הפתעה נסתרת כלשהי. סוד שהוא עקרוני ויחד עם זאת כמעט בלתי נראה לעין. טיידה דן בשאלות הקשורות בניצול משאבים, ומביע אותן באמצעים פואטיים, חלומיים ולעיתים משחקיים. הוא עוסק בעבודותיו בכאב הכרוך בתהליך ההתייבשות המאיים על כדור הארץ יותר ויותר במהלך השנים האחרונות. זהו תהליך הרסני ומפחיד המתרחש בעולם כולו ובא לידי ביטוי בשרפות ענק אדירות ממדים, קרחונים מונומנטאליים המתמוססים למים בגלל התחממות העולם וסערות וטייפונים אדירי מים מתפרצים, הגורמים להרס סביבתי ולאובדן תדיר של חיי אדם, חיות וצמחים. יש בעבודתו זאת של טיידה ניסיון להאניש את האבנים ולהעניק להן תכונות אנושיות. האבנים המונומנטאליות שלו "רגישות" ו"מתייפחות", אולי על גורל העולם, האדם, הצומח והחי.

ראוי לציין כי האבנים הן מהרי ירושלים והחול הנו חול ים מקומי. לדברי האוצרים, המים בעבודה זו קושרים בין אבן לחול באופן פיוטי. טיידה משתמש באלמנטים סימבוליים מהטבע ומתכתב גם עם תולדות הפיסול. ההתרחשויות בעבודה הן למעלה ולמטה. צל האבנים התלויות למעלה, המשתקף על הקיר או על גבי החול, וצל האבן הנטועה בחול, המשתקף למטה. טיידה עובד על כל החיבורים ביניהם. בין האבנים הכבדות הצהבהבות לבין חול הים הצהוב וטיפות המים שזולגות ללא הפסק מהאבנים. לרגע נדמה כי זהו תהליך של הוצאת מים מהסלע, אבל זה לא כך. הרושם המתקבל הוא מדבר, אזור צחיח, וטפטוף מסתורי של מים מסלעי ירושלים התלויים. ואולי מדובר בסוג של סימון טריטוריה. מעין כנסייה מדטטיבית, מקום אניגמטי להרהור בטבע.

"טרופיזם" של האמנית ליאת סגל ושל ד"ר יסמין מרוז היא עבודת מיצב מרגשת, והמעניינת ביותר בתערוכה. סגל וד"ר מרוז יוצרות חלל עתידני של צמחים רובוטיים הנושאים עליהם חיישנים לאור, המאפשרים להם לנוע ולזוז בתגובה לאור ורוד-סגול.

מדובר בסצנה סוריאליסטית המורכבת ממקבץ של כ-20 "צמחים" רובוטיים, גבוהים מגובה אדם. כולם זהים לחלוטין זה לזה, עומדים על מעין פרסה ויוצרים שדה אורגני מרהיב, מתמשך. שדה ההופך אותנו קטנים יותר. אנחנו מסתכלים מלמטה כלפי מעלה על הצמחים הענקיים, שלעיתים זזים זה כלפי זה ולעיתים מתרחקים זה מזה בתנועות ריקוד קלילות. אף שהם עומדים בנפרד, בניכור כלשהו, הם מתחברים, לא אחת, במעין "נשיקה" או סוג של "חיבוק" – מחווה שהיא אנושית במובהק, הנוצרת בזכות תגובתם לגירוי האור. לכל צמח יש חיישנים שבאמצעותם הוא יודע לקרוא את נתוני הסביבה, לעבד את המידע ולמצוא אסטרטגיות על פי צרכיו. הגירוי שנוצר יוצר את התנועה אצל צמחים רובוטיים אלה, לדברי ד"ר מרוז. ולא רק זאת, הצמחים מאופיינים בתכונות אנושיות. הם "מרגישים", "מתנועעים", למרות היותם רובוטים. לדברי סגל העבודה "טרופיזם" עוסקת במוגבלות האנושית ובחוסר היכולת שלנו כבני אדם לתפוס את התנועה של הצמחים. אין זה אומר שהם אינם זזים ואינם מתקשרים. בנוסף יש מסר חשוב לכולנו. לדעתה, יש דמיון רב בין עולם הטכנולוגיה והמדע לבין עולם האמנות. ובדומה לאמנות, גם במדע יש אסתטיקה.

לסיכום, מדובר בתערוכה מעוררת מחשבה המעלה שאלות רבות בדבר הקשר בין טבע, מדע ואמנות. עם זאת היא מעוררת אי נוחות וסימני שאלה: האם אכן ניתן לייחס לצמחים תכונות של יצורים אנושיים, תבוניים, תרבותיים, חברתיים, שיוצרים תקשורת בינם לבין עצמם וביניהם לבין העולם סביבם? אני התקשיתי למצוא מענה לשאלה. ככל הנראה יש כאן רבדים רבים יותר, עמוקים ומורכבים הרבה יותר, ויש צורך להמשיך ליצור ולהיחשף לתערוכות נוספות בנושאים כגון אלו. ימים יגידו באשר לכך.

והערה חשובה לסיום. מרבית העבודות נוצרו עבור חלל הגלריה ורובן מתפתחות ואף צומחות במהלך חודשי התצוגה, כמו הצגת התיאטרון "חלום ליל קיץ" מאת ויליאם שייקספיר (מהמאה ה-16) שתוצג במהלך החודשים הבאים. ההצגה רלוונטית לתקופתנו ולאחד מהרעיונות המרכזים של התערוכה, שכן היא דנה בכאוס האקולוגי שבני האדם נמצאים בו, ובאחריות שיש לאדם על גורלו ועל גורל העולם שבו הוא חי.

תערוכה מומלצת לצפייה ולהתחבטות, פתוחה עד ה-30.6.2020

על המחבר / המחברת

חנה קורפל

חנה קורפל

עורכת מדור: אומנות. תואר שני בתולדות האומנות. הציגה מיצירותיה בתערוכות יחיד וקבוצתיות בגלריות בארץ.

4 תגובות

  1. ד.
    ד. פברואר 02 2020, 10:57
    סקירה מעניינת

    תערוכה כנראה קצת אחרת
    אולי זה יביא אותי לבקר

    השב לתגובה
  2. אדי
    אדי פברואר 02 2020, 16:22
    ממש מעניין

    מעניין מאוד. נמצא זמן לבקר בתערוכה.

    השב לתגובה
  3. ניבה
    ניבה פברואר 03 2020, 11:56
    תודה על המאמר

    ועל העדכון לגבי התערוכה

    השב לתגובה
  4. רות וינברג
    רות וינברג פברואר 06 2020, 12:07
    האבנים המרחפות מרשימות מאוד

    במיוחד שהן כנראה גדולות מאוד

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים באמנות

יתר המאמרים במדור