JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin
  • ראשי » 
  • אמנות
  •  » לתפוס את רגע הקסם בין החיים בזבל לבין האמנות

לתפוס את רגע הקסם בין החיים בזבל לבין האמנות

"ויק מוניס: תמונות מכל דבר" במוזיאון תל אביב לאמנות

לתפוס את רגע הקסם בין החיים בזבל לבין האמנות מהיצירות בתערוכה
יוני 22
13:00 2014

ויק מוניס, אמן בעל שליחות חברתית, נולד ב-1961 להורים בני מעמד הפועלים, וגדל באזור הפאבלות העניות של סאו פאולו בברזיל, אזור שאופיין בסמים, במחלות, במוות ובאלימות ברחובות. ב-1983 היגר לארצות הברית, ושם הפך לאחד האמנים הבין-לאומיים הבולטים בסצנת האמנות הניו יורקית, כשהוא חולק את זמנו בין ניו יורק לבין ריו דה ז'ניירו בברזיל.

תערוכתו של מוניס במוזיאון תל אביב מקיפה ומגוונת, והיא חושפת את יצירתו הענפה מאז שנות ה-80 של המאה העשרים ועד היום. מוניס עובד בסדרות גדולות של עבודות ובמגוון עשיר של חומרים בלתי שגרתיים, ומשמר דיאלוג מתמיד עם תולדות האמנות, עם המדע, עם עולם הפרסום, עם הצילום ועם התקשורת. בתערוכה מוצגות מרבית סדרותיו, והן תלויות בחלל המוזיאון ברצף כרונולוגי. סדרות אחדות מוכרות לשוחרי האמנות, כמו "תמונות שוקולד", "תמונות אבק", "תמונות אדמה" ו"תמונות זבל".

מוניס נחשב כיום לאמן הברזילאי המוכר והמצליח ביותר בעולם. הוא הציג תערוכות יחיד רבות במוזיאונים שונים ברחבי ארצות הברית ובעולם. הוא משתמש בחומרים של תרבות הצריכה, חומרים מתכלים וכאלה שאינם מתכלים, ביזאריים ככל שיהיו: שוקולד, סוכר, אבק, יהלומים, אדמה, חלקי פאזל, דיו, אבקות פיגמנטים צבעוניות, חוטי תיל, צמר גפן, נייר, פיסות בד, חלקי צעצועים ואשפה.

מדגם של מספר סדרות המוצגות בתערוכה פורש את הידע המעמיק של מוניס בתולדות האמנות המערבית ואת זיקתו לתרבות הברזילאית, וכן את רגישותו לעולם העוני שממנו צמח:

  • סדרת רישומים בשחור לבן שצוירו מהזיכרון (1989–1993), כולם בהשראת הספר "המיטב של לייף" (The Best of Life), ספר מאמצע המאה העשרים שאיגד צילומים שהיו חלק מהזיכרון הקולקטיבי של התרבות האמריקנית. מוניס רכש את הספר מיד עם הגיעו לארצות הברית ועבד על פיו בתחילת דרכו. הספר העניק לו תחושת בית וקשר לתרבות החדשה.

  • סדרת צילומים בשם "שווי ערך" (1993), סדרה שנוצרה בעקבות תצלומים בשם זה של אלפרד שטיגליץ, צלם אמריקאי מהמאה העשרים שחקר צורות של עננים. מוניס יצר צורות מצמר גפן והם ניתנים לקריאה כעננים, כצמר גפן או כדימויי אובייקטים מופשטים, כיד הדמיון ולפי הרגש שהם יוצרים בעיני הצופה.

  • "תמונות חוטי תיל" (1994–1995), סדרה בהשראת האמנים ז'אן קוקטו ואלכסנדר קלדר, ובה דימויים בקו רישומי ובחומר פיזי שנעשו כולם בחוטי תיל וצולמו.

  • "בעקבות וורהול" (1994–2001) היא סדרה המגלה את התעניינותו בחומרים מתכלים שנדמים כצבע, כמו רוטב עגבניות, חמאת בוטנים וריבה, תבשיל שעועית, סירופ שוקולד וכדומה. העבודות בסדרה זו, למשל "מרילין המדממת" (2001) המציגה את דיוקנה של מרילין מונרו מרוטב עגבניות, משקפות את זיקתו לפופ ארט ולאמן אנדי וורהול מחד גיסא ואת גישתו הציורית לחומרים בני חלוף מאידך גיסא. עבודה נוספת – "תצלום פעולה, בעקבות הנס נאמות" (1997) – נוצרה מסירופ שוקולד בעקבות צילומו הידוע של נאמות שבו נראה הצייר ג'קסון פולוק עובד על אחד מציוריו בסטודיו.

  • "ציורי חול" (1995), סדרת ציורים ששורטטו על שפת הים ותועדו בצילום כעקבות חולפים. הציורים נוצרו בהשראת המשורר הברזילאי האב ז'וזה דה-אנישייטה, שהיה פטרון הספרות והמוסיקה בברזיל במאה השש עשרה וכתב את שיריו כל בוקר בחול הלח שעל שפת הים.

  • "ילדי סוכר" (1996), סדרה שנוצרה לאחר פגישה עם קבוצת ילדים מהאי סנט קיטס שבקריביים. הילדים שבו את לבו בחזותם המתוקה מלאת התקווה, בעיקר בהשוואה להוריהם, שעבדו בחוות קני סוכר בשכר זעום והבעות פניהם שידרו ייאוש, עייפות ואכזבה מהחיים. כאשר חזר לניו יורק, שכפל מוניס את צילומי הילדים ועיבד אותם בסוכר בסטודיו שלו.

  • "תולדות המצוקה" (1998) היא סדרה שנוצרה עבור הביאנלה של סאו-פאולו, עיר הולדתו, ותיעדה את התנאים העלובים שבהם חיים ברחובות הבירה כחמשת אלפים יתומים חסרי בית, שקופים לחלוטין. מוניס התיידד עם מספר ילדים, הראה להם יצירות אמנות וביקש מהם לבחור תמונה שאת תנוחת האובייקט המצויר בה ירצו לחקות. הם צולמו בתנוחות אלה, והצילומים שימשו השראה לדימויים העשויים מהאשפה הצבעונית, מהאבק ומגרגרי החול שטואטאו למחרת חגיגות הקרנבל בעיר.

  • "תמונות פסולת" (2005–2011) היא סדרה שנעשתה בעזרת תלמידי אמנות צעירים מ"המרכז המיוחד ויק מוניס", ארגון חינוכי שמוניס הקים בריו דה ז'ניירו ב-2005. הדימויים המוצגים מבוססים בין היתר על ציורים מאת בוטיצ'לי ומאת קרווג'יו. "נרקיס, בעקבות קרוואג'יו", 2005, ו"הולדת ונוס, בעקבות בוטיצ'לי", 2008, מעוררים הרהורים ומחשבות על יצירת דימויים עכשוויים מפסולת וכך יצירת משמעויות חדשות.

כל זה מביאני לגולת הכותרת של התערוכה: פרויקט חברתי של יצירת עבודות אמנות בשיתוף קבוצת "קטדורס" – מלקטי זבל, שאספו פריטים הניתנים למחזור בז'רדים גרמאשו, אחת המזבלות הגדולות ביותר בעולם , בשולי ריו דה ז'ניירו, שנסגרה ב-2012. בין השנים 2007 ו-2009 יצר מוניס עם קבוצת המלקטים במזבלה סדרת דיוקנאות אישיים שלהם במצבים אלגוריים. הדיוקנאות נוצרו מחומרי המחזור שליקטו. הפרויקט סוכם בשני אירועים חשובים – תערוכה וסרט – שנשאו שניהם שם זהה: "אמנות בזבל".

כפי שמעיד מוניס, התחלת הפרויקט הייתה במפגש המרתק עם "כמה מהאנשים הכי מדהימים בעולם, שחיים בתנאים האיומים ביותר שראיתי מעודי" – המלקטים. לכולם סיפורים אישיים טרגיים שבעקבותיהם נאלצו לעבוד באתר הזבל, חלקם מגיל צעיר מאוד. מדובר באנשים שהמזל לא האיר להם פנים והם העדיפו עבודה זו על פני עיסוק בזנות או בסמים. מוניס מספר כי ביקש לעזור לאנשים הללו, מפני שכל העת העסיקה אותו המחשבה שהוא עצמו יכול היה להיות אחד מהם. שנים התביישו אנשים אלה לספר שהם עובדים לקיומם במזבלה. בעקבות הפרויקט קיבלו חייהם תפנית ומשמעות חדשה, וחל בהם שינוי גדול שהצמיח רצון להשתנות. כולם כאחד התקדמו בחייהם כתוצאה מהשתתפותם בפרויקט החברתי, וכל אחד מהם גם קיבל מתנה ממוניס – העתק מוקטן של היצירה שבה נטל חלק, ששוויו הכספי רב.

התערוכה "אמנות בזבל" התקיימה במוזיאון לאמנות מודרנית בריו דה ז'ניירו ב-2009, וצפו בה למעלה ממיליון איש. שיאו של הפרויקט היה הסרט הדוקומנטרי המרגש שנשא גם הוא את השם "אמנות בזבל". הסרט הופק ב-2010 בבימויה של לוסי ווקר, והוא תיעד את תהליכי העבודה על היצירות המרתקות. הסרט הוצג ברחבי העולם וזכה להדים חיוביים רבים. הוא הוצג בעבר גם בארץ, וניתן לצפות בו במלואו באחד מחללי התערוכה במוזיאון.

שיטת העבודה של מוניס מבוססת תמיד על בניית הקומפוזיציה הרצויה ועל בחירת החומרים המתאימים למימוש הדימוי המרכזי. פרויקט "אמנות בזבל" החל בבחירת דימויים מן החיים – דיוקנאות של חברי קבוצת הקטדורס – ובתיעודם באמצעות מצלמתו של מוניס. בהמשך השתיל מוניס את הדיוקנאות לתוך דימויים ידועים מתולדות האמנות. ניכוסם לווה בבחירה של חומרים יוצאי דופן – חומרי מחזור מזדמנים מהמזבלה, שהם חומרים עודפים ושאריות של תרבות הצריכה. הקסם שנוצר מתוך ההסטה של הדימויים המוכרים של יצירות המופת הנשגבות והחד פעמיות של ה"אולד מאסטרס", אל תוך החומרים הנחותים והמתכלים שבהם השתמש, יצר משמעויות חדשות בעבודות. התוצר הסופי של תהליך זה הוא סדרת צילומים מודפסים העוסקים בפער שבין המציאות והייצוג, בין האמת והבדיה, בין המקור והשעתוק ובין הגבוה והנמוך באמנות. כמו כן מעלה תהליך הפרויקט הרהורים בדבר האפשרות של יצירת שינוי בחיי בני אדם באמצעות פרויקטים חברתיים בתחום האמנות.

תערוכה מעניינת ושווה ביקור משפחתי במוזיאון תל אביב לאמנות. התערוכה פתוחה עד ה-2 באוגוסט 2014.

על המחבר / המחברת

חנה קורפל

חנה קורפל

עורכת מדור: אומנות. תואר שני בתולדות האומנות. הציגה מיצירותיה בתערוכות יחיד וקבוצתיות בגלריות בארץ.

אין תגובות

אין תגובות

אין תגובות כרגע. תרצה להוסיף תגובה?

כתוב תגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים באמנות

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!