JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

פוסט פופ

מזרח פוגש מערב בגלריה סאצ'י בלונדון

פוסט פופ סואי ג'ינגו מגמות בחקר בגדי זורק הדיסקוס צילום: Arles Almedl Flickr
מרץ 18
10:00 2015

לפני זמן מה, בעת שהותי בלונדון, ביקרתי בתערוכת אמנות מרתקת יום טרם נעילתה. בעיניי התערוכה חשובה דיה כדי לסקרה גם אם כבר לא ניתן לבקר בה במתכונת המתוארת.

התערוכה התקיימה בגלריית סאצ'י, המצויה בבניין יפה ומזמין ברובע צ'לסי שבלונדון ומציגה אמנות נגישה ותערוכות שלרוב משמחות גם ילדים. התערוכה הנוכחית אפשרה לטייל מניו יורק (אנדי וורהול) דרך מוסקבה לבייג'יין וחזרה, והפגישה 250 יצירות אמנות של 112 אמנים מסין, מברית המועצות לשעבר, מטיוואן, מבריטניה ומארצות הברית. בסקירה מקיפה נחגגה מורשת ה'פופ ארט'. המזרח פגש את המערב ובחן מדוע בתנועות האמנות כולן של המאה ה-20 הייתה לפופ ארט השפעה חזקה כל כך על אמנים מאזורי העולם השונים, בעלי אידאולוגיות שונות מאוד, לפעמים אפילו מנוגדות.

תוך הבחנת הפופ ארט כאחת מתנועות האמנות החשובות ביותר של המאה האחרונה שיקפה התערוכה את המשיכה הבין-לאומית של התנועה ב-40 השנים האחרונות. העבודות בהשראת הפופ מהמדינות הקומוניסטיות לשעבר היו מפתיעות, אולי פחות מלוטשות, ולעתים קרובות היו מטרותיהן שונות מאוד. אבל מה שקישר בין כל העבודות הללו היו ניסיונות האמנים ללכוד דברים יום-יומיים סביבם, לשקף את אמצעי תקשורת ההמונים ואת חיי היום-יום, את טבע העולם שבו אנחנו או הם חיים ואת השימוש בדימויים ממקורות תרבות המונים, הכוללים דימויים מסחריים, חדשות ותעמולה פוליטית.

התערוכה, שבחנה את היחסים בין הפופ ארט המערבי לבין זה במזרח, סימנה רגעים מסקרנים, מטרידים ולעתים כאלו שמאופיינים בהומור ובאבסורד, באירוניה ובפרובוקציה. נדמה כי אנשים שנקרו לתערוכה יצאו ממנה בתחושה שהאמנות בימינו גדולה יותר, צבעונית יותר, רועשת יותר, משעשעת יותר ולעתים קרובות אף מעודנת פחות.

בין השמות הבולטים מקרב האמנים ניתן היה למצוא עבודות של אמנים מבריטניה, כמו גלן בראון, ג'וליאן אופי, רחל ויטארד, פול מוריסון, מארק קווין ונוספים; אמנים מארצות הברית, כמו ז'אן מישל בסקיאט, רוברט גובר, קית' הרינג, ג'ני הולצר, ג'ף קונס, שרי לוין, פול מקארתי, סינדי שרמן ואחרים; אמנים מסין: איי וייוויי, ליו ויי, פאנג ליג'ון, גו ונדה, מייקל לחו דאהונג, לואיס צ'אן ונוספים; מטיוואן: צ'אנג צונג-הסון, צ'ן יי-צ'יה, הו צ'ון-מינג ואחרים; ומברית המועצות לשעבר: אלכסנדר קוסולאפוב, אמיליה קבקוב, אלכסיי קלימה, ויטאלי קומר, אולג קוליק, בוריס אורלוב, אלכסנדר וינוגרדוב ועוד ועוד. וזוהי רשימה חלקית בלבד.

העבודות בתערוכה חולקו לשישה נושאים עיקריים: מגורים, פרסום וצרכנות, דת ואידאולוגיה, סקס וגוף, תולדות האמנות, סלבריטאים ותקשורת המונים. חלוקה זו הקלה את ההתמצאות בתערוכה ואת הבנת העבודות.

ברצוני לציין כמה עבודות בולטות שהרשימו אותי במיוחד. הראשונה היא עבודתו של האמן הסיני אי ווייוויי (Ai Weiwei) שהוצגה בנושא 'מגורים'. הפופ ארט בחן בהתמדה את הדרך ואת הסביבה שבה אנחנו חיים ואת הארטיפקטים המעצבים את הבית שלנו. מאז ומתמיד שימשה רפרזנטציה של אינטריירים ביתיים דרך לתאר את החיים הקונטמפורריים. עבודתו של אי ווייוויי שהרשימה אותי הייתה 'ספה בלבן', פסל של ספה לבנה רכה בגודל טבעי (88X90X83 ס"מ), שאותו ייצר ב-2011. לכאורה פריט בנאלי המצוי בכל סלון ביתי. אולם במבט מקרוב התגלה כי הספה, שמחקה כל קפל רך ועקבות של גוף אנושי שישב עליה עד לא מכבר, אינה עשויה בד מעוך רך ונעים כי אם שיש לבן, נוקשה, שאינו נעים כלל וכלל לישיבה עליו. מסביר האמן: "עבודתי מבטאת כיצד אנחנו מביעים את הרגשות שלנו על חיי היום-יום וכיצד אנו משתמשים בפרשנות ההיסטורית במבנים של הידע שלנו על החיים היום-יומיים של החברה החדשה שלנו".

עבודה נוספת של אי וייוויי, 'אגרטלים צבעוניים', שבלטה בייחודיותה והוצגה בנושא 'תולדות האמנות', חשפה סדרה של אגרטלים סיניים משושלת האן צבועים בצבעים תעשייתיים משתנים. צביעת האגרטלים, שנעשתה בין השנים 2007 ו-2010, יצקה נופך עכשווי בכדים העתיקים, תוך דגש על דיאלוג בין חפצים מלכותיים ושימושיים מתקופות אמנות שונות. ישן וחדש, מסורתי ומודרני, גבוה ונמוך התאחדו לאחד מבלי שניתן להפריד ביניהם.

המגמה של עשיית 'אמנות על אמנות' הייתה מרכזית לאחדים מאמני הפופ המקוריים עוד משנות השבעים של המאה ה-20. נתינת פרשנות מחודשת כפי שהופיעה בכמה עבודות איקוניות שנעשו על ידי אמנים מודרניים, הייתה דרך ליצירת אינטגרציה בינם לבין ההיסטוריה של האמנות. כל האמנים בסקצייה הזו של 'תולדות האמנות' שאלו, בדרכם שלהם, מהי מקוריות אמנותית, מה אמת ומה בדיה, ובה בעת יצרו, באופן פרדוקסאלי, גוף עבודות מובחנות לחלוטין, הפועלות על פי חוקים אינדיבידואליים משלהן.

כזו הייתה עבודתו המרתקת של אמן סיני נוסף, סואי ג'ינגו (Sui Jianguo): 'מגמות בחקר בגדי זורק הדיסקוס', פסל מפיברגלאס צבוע שנעשה ב-1998 וממדיו 172X110X80 ס"מ. במקרה זה הולבש פסלו הידוע של זורק הדיסקוס היווני בחליפת מאו הנודעת. כותב האמן הסיני סואי ג'ינגו על יצירתו זו: "כפרופסור באקדמיה מרכזית לאמנות אני מתבקש ללמד פיסול ריאליסטי. כמו כן אני גם שואף לבטא את עצמי בשפה האמנותית האישית שלי. כל זה יוצר אצלי דילמה. כדי להסכים עם הגישה הריאליסטית הנחקרת באקדמיה הסינית, שאותה התחלתי ב-1997, הגעתי לכלל פתרון 'פופי'. אימצתי לעצמי צורה או אובייקט והעצמתי את הנוכחות הפיזית שלו לרמה של אובייקט טוטמי. הפוטנציאל החדש של האובייקט כצורה סימבולית גרם לצופה לקבל אותו כסמל חברתי/תרבותי והוא התמזג מידית בשדה האמנות".

קשה שלא להבחין כי סואי ג'ינגו ניכס לעצמו פסל קלאסי מהתרבות העתיקה של העולם המערבי – זורק הדיסקוס היווני, פסל משיש בגובה 155 ס"מ שנוצר במאה ה-5 לפני הספירה על ידי מירון. הפסל העתיק הציג אתלט יווני עירום שהשתתף בתחרות זריקת דיסקוס שהייתה מקובלת מאוד במשחקים האולימפיים ביוון העתיקה. הספורט ביוון בטא ערכים דתיים, חברתיים ותרבותיים של שלמות הרמונית, של איזון ושל אידאליזציה של האדם. סואי ג'ינגו ערך מסע אל תוך העבר הקלאסי של תולדות האמנות ושלף משם את הספורטאי העירום, ששיקף את ערכי החברה היוונית העתיקה. סמל היופי של הגוף המערבי המושלם הולבש בחליפתו של מאו, חליפה מכתיבת אופנה בעולם המזרח אסיאתי. וכל זה הפך ליצור כלאיים חדש שמיזג בתוכו אלמנטים מערביים קלאסיים עם אלמנטים מהתרבות הקומוניסטית הסינית. סמל יווני-סיני חוצה גבולות, זמנים, גזעים ותרבויות. וזה מה שריתק כל כך בעבודתו של סואי ג'ינגו.

גולת הכותרת של התערוכה הייתה, ככל הנראה, יצירתו של גו ונדה, אמן יליד שנחאי שגר כיום בארצות הברית: 'הא"ום – אדם וחלל' ,עבודה מהשנים 1999–2000 ששובצה במדור 'דת ואידיאולוגיה'. מדובר בעבודת מיצב אדירת מימדים שהורכבה מדגלים מכל רחבי העולם – לא דגלים קונבנציונליים, אלא דגלים העשויים קווצות שיער אדם שהודבקו זו לזו בדבק על גבי פיסות של יוטה בגדלים משתנים. הדגלים נתלו בחלל מרכזי בגלריה בקומה השנייה ויצרו חלל מרשים מלא הוד והדר. ניתן היה לצפות בהם מלמטה ומנקודת תצפית גבוהה יותר מתוך מרפסת גבוהה והם הקנו אווירה של קדושה ותחושה של הימצאות בסוג של מקדש, מקום דתי כל שהוא, המעורר יראה והתעלות הנפש.

עבודה נוספת, נועזת, היא עבודתו של פול מקארתי 'איש הספגטי' מ-1993, שהוצגה במדור 'סקס וגוף'. העבודה עשויה פיברגלאס, סיליקון, מתכת, בגדים ופרווה, וגודלה 254X84X57 ס"מ. זהו פסל בגודל טבעי של דמות עם ראש ארנב ופין שהתכרבל בצינור פסטה ארוך והונח על הרצפה. פנטזיה גברית שנעשתה אבסורדית. פרדוקס פאלי, שככל הנראה שידר מסר שבמשך זמן רב היה איבר המין של הארנב חסר תועלת כמו ספגטי.

הדמות הגרוטסקית של מקארתי העלתה חיוך על פני כל מי שעבר על פניה. כפי שמעיד מקארתי, השימוש בבובות ובמנקינים באמנות נעשה עוד בשנות השישים של המאה ה-20 ואולי לפני כן. במקרה שלו המנקין הופיע אחת לכמה שנים ביצירתו כשהוא קשור לגוף בדרך זו או אחרת. לא ניתן לומר מה אמתי ומה אינו אמתי בעבודותיו אלו, אולם יש בהן משהו מתריס המבטא פחד מאובדן השפיות. ועוד הוא מוסיף: "אני לא בטוח מה לזה ולכל סוג של 'אמת'. אבל זה מה שאני בוחר לחקות. או לפעול באופן חתרני".

ולסיום, עבודתו של אלכסנדר קוסולאפוב 'מלביץ – מרובע שחור', ציור שמן על קנבס מ-1987, בגודל 119.5X173 ס"מ, השייך למדור 'פרסום וצרכנות'. קוסולאפוב, אמן רוסי שעזב את רוסיה הטוטליטארית בשנות השבעים של המאה ה-20, חי ויוצר כיום בארצות הברית. היצירה מכילה הן את הכיתוב 'מלביץ' והן ציור של המרובע השחור שלו ומבטאת את הסגידה לאמן רוסי חשוב זה, שהשפיע גם על אמנים רבים במערב. קוסולאפוב מצטט את הריבוע השחור של מלביץ בתוכן ובצורה, והופך אותו לסוג של פרסומת כל שהיא.

ההסבר של קוסולאפוב בהקשר ליצירה זו מרתק. הוא משווה את עצמו לצ'רלי צ'פלין ואומר כי מצא עצמו בסיטואציה דומה לאחת הדמויות שגילם צ'פלין, כאשר עזב את ברית המועצות לאמריקה. באחד מסרטיו המפורסמים צ'פלין בורח מחבורת פושעים באזור המצוי על גבול מקסיקו-ארצות הברית. אבל הפחד להיתפס על ידי השריף האמריקני אם יחצה את הגבול לתוך ארצות הברית גורם לו לחזור למקסיקו. אומר קוסולאפוב : "עבודותיי מאופיינות באותה דואליות של זיג-זג מבחינת הצורה והתוכן… הן בנויות מעימות והתנגשות בין איקונוגראפיות מנוגדות" וסותרות זו את זו. אלו הם גם המקורות לעבודותיו כמו 'לנין – קוקה קולה' ו'מלביץ – מאלבורו'.

תערוכה נפלאה. חוויה בלתי נשכחת גם לקהל שאינו בעל ידע רב באמנות. כל זה בחינם, כמו כל התערוכות בגלריה זו, הפתוחה לקהל הרחב לאורך השנה.

התערוכה נפתחה ב-26 בנובמבר 2014 וננעלה ב-23 בפברואר 2015.

 

 

על המחבר / המחברת

חנה קורפל

חנה קורפל

עורכת מדור: אומנות. תואר שני בתולדות האומנות. הציגה מיצירותיה בתערוכות יחיד וקבוצתיות בגלריות בארץ.

2 תגובות

  1. ב.ב.
    ב.ב. מרץ 18 2015, 12:32
    איזה שקט ושלווה

    כולם מתרגשים מהבחירות ואתם בשלווה ובשקט בענייני אומנות …

    השב לתגובה
  2. אפרת
    אפרת אפריל 01 2015, 13:51
    אהבתי

    חבל שנגמר

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים באמנות

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!