JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

בין דימוי מצולם לדימוי מצויר

מרלן דומא במוזיאון הטייט מודרן בלונדון

בין דימוי מצולם לדימוי מצויר מרלן דומא – דיוקן עצמי
אפריל 20
19:01 2015

מרלן דומא, אחת הציירות המוכרות, המבטיחות והמשפיעות ביותר בשדה האמנות כיום, מציגה בימים אלה תערוכה גדולה, מקפת, ב"טייט מודרן" בלונדון. ריכוז גדול של ציורי שמן על בד וציורי דיו על נייר. כשהיא מדגישה את המציאות הפיזית של הגוף האנושי ואת הערך הפסיכולוגי שלו, דומא נוטה לצייר מצבים בשוליים הקיצוניים של מחזור החיים, תוך שימוש בדמות האדם כאמצעי לביקורת על רעיונות עכשוויים הנוגעים בנושאים של מין, גזע, חברה ופוליטיקה.

דומא נולדה ב-1953 בקייפטאון שבדרום אפריקה למשפחה דוברת אפריקנס, אך גדלה באזור כפרי מחוץ לעיר, שם ניהל אביה יקב משפחתי. האב נפטר כשהייתה בת 12, אבל לא לפני ששם לב לעניין שגילתה בתו בציור. לאחר שלמדה תואר ראשון באמנות באוניברסיטת קייפטאון קיבלה מלגת מחקר מחוץ לדרום אפריקה. ב-1976 בחרה ללמוד בהולנד באטלייה 63 בהארלם בתכנית לתואר שני באמנות, בהדרכת אמן, וכן בלימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת אמסטרדם.

יש להבין כי עזבה את דרום אפריקה בתקופה קשה. הייתה זו תקופת האפרטהייד בדרום אפריקה. עיירות בערו. הצנזורה שלטה בכול והמצב הפוליטי-חברתי היה קשה מנשוא. היא ידעה מעט מאוד על העולם באותה תקופה. הטלוויזיה הגיעה לדרום אפריקה רק ב-1976, השנה שבה יצאה ללימודים בהולנד. מאז היא חיה, יוצרת ועובדת באמסטרדם. שם גם זכתה להצלחה אמנותית גדולה כבר באמצע שנות ה-80.

עבודותיה אינטנסיביות, טעונות מבחינה פסיכולוגית וחוקרות באופן מעמיק את המצב האנושי. נושאים של מיניות, אהבה, לידה ומוות, בושה, דיכוי, התעללות בנשים ובבני אדם בכלל, חיים תחת שלטון דיכוי וכן נושאים פסיכולוגיים ופילוסופיים. לעתים קרובות יש ביצירותיה התייחסויות לתולדות האמנות, לתרבות הפופולארית ולאירועים והתרחשויות עכשוויים. אולם לעולם אין היא מציירת ישירות מתוך החיים, אלא במקום זאת בוחרת להשתמש בדימויים מצולמים המשמשים מאגר בלתי נדלה ליצירותיה.

חלקם צילומי פולארויד של אנשים קרובים אליה שנעשו על ידה, חלקם האחר תצלומי עיתונות ומגזינים וכן דימויים מהאינטרנט. ואף שאין היא מציירת ישירות מהחיים, הנה בכל זאת החיים, על כל מורכבותם, מצוירים שם על הבד. הנושאים המצוירים שאובים מעולמה האישי: בתה, אמה או דיוקנאות אישיים שלה עצמה, וכן פנים מוכרות מהעולם הציבורי: פניהם של איימי ויינהאוס, נעמי קמפבל, הנסיכה דיאנה ואפילו אוסאמה בן לאדן. התוצאות הן לעתים קרובות אינטימיות ולעתים שנויות במחלוקת, כשהיא משחקת עם דמיון הצופה, עם דעותיו הקדומות ועם הפחדים שלו.

עבור דומא קיימים שני סוגי דימויים. מזה דימויים שמקורם בצילום, שממנו היא מתחילה ליצור, ומזה הדימוי המצויר, שעמו היא מסיימת את תהליך העבודה. ואין הם זהים מבחינתה. דומא מסבירה: "אני רוצה לתת תשומת לב רבה יותר למה שהציור עושה לדימוי (המצולם), ולא רק למה שהדימוי (המצולם) עושה לציור".

דומא מרבה לצייר דיוקנאות ונושאים פוליטיים מתוך קטעי חדשות בעיתונות. חיים ומתים בעילום שם, מפורסמים ואנונימיים, בצבעים כהים מונוכרומיים או בצבעוניות מעודנת, גוף כפוף חבול, עור בעייתי, כרס תפוחה, צלעות שבורות, סנטרים מעוותים ומדולדלים, תנוחות מיניות מעולם הפורנוגרפיה, עיניים מכוסות או מודבקות בסרט דביק ופנים של נשים או של גברים שעברו מכות והתעללות. נושאיה נעים בין תינוקות ומחבלים מפלצתיים לילדים שנרצחו ולגופות בחדרי מתים.

עבודתה פיגורטיבית ונקודת המוצא לציור היא המצלמה שלה או אחד מאמצעי התקשורת. דמויותיה אינן תיאורים ישירים, אלא תיאורים מטושטשים, חסרי מיקוד, שיש בהם פריסה של כתמים. לעתים הדמויות נוטות לכיוון של הפשטה ואלגוריה. הן לעולם אינן פוטו-ריאליסטיות.

מחמת קוצר היריעה אציג כאן כמה יצירות מייצגות, שמאפשרות הצצה לעולמה המורכב של דומא. אחת העבודות שאהבתי היא דיוקן עצמי של האמנית מ-2008 – "דיוקן עצמי לעת ערב", ציור שמן על בד בגודל 90X100 ס"מ. נדמה כי דומא ציירה את עצמה כשבד הקנבס לא היה מונח על כן הציור כי אם על הרצפה. אפשרות אחרת היא שדומא צילמה את עצמה כשהיא שוכבת ואחר כך העבירה את הדימוי המצולם של עצמה, שרועה במקום כל שהוא, אל בד הקנבס. מכל מקום הצבעוניות המעודנת של הדיוקן של דומא; הטיפול המעניין בשיער ובפנים במקבץ של כתמים בהירים, שקופים ומעודנים; הטיפול בצוואר הרחב; המבט המזוגג, הלא ממוקד של עיניה; הניגוד בין חולצתה השחורה, הפנים והצוואר, שבהם שולטים גוני הוקר וצהבהב, והרקע הלבן מסביב – כל אלה מעניקים ציור תקריב מעניין של דומא. הקלואוז-אפ של דומא משדר מתח, דאגה ובלבול כל שהוא.

בשתי עבודות מעניינות נוספות דומא מביעה מסר פוליטי מורכב. לשתיהן אותו השם – "האלמנה", שתיהן מ-2013 ושתיהן שמן על בד אבל בגדלים שונים – הראשונה בגודל 60X80 ס"מ והשנייה תקריב של זו הראשונה בגודל 150X140 ס"מ. אותו צילום עיתונות שימש השראה לדומא בשתי העבודות. בשתיהן ניתן לראות את פאולין לומומבה, אשתו של פטריס לומומבה – ראש הממשלה הראשון של קונגו, שסייע בהשגת עצמאותה מבלגיה ביוני 1960 ונרצח עשרה שבועות לאחר מכן – צועדת חשופת חזה ברחובות לאופולדוויל (קינשסה כיום)  כביטוי לאבל על בעלה המת. היא מלווה בכ-100 אנשים, נשים חשופות חזה וגברים שפופי ראש אבל כולם לבושים. החזה החשוף הוא סימן לאבל, אקט מחאתי. כפי שמעידה דומא, גם סימון דה בובואר ציינה את החשיבות של התמונה הזו.

דומא מציינת שהעבודה איננה רק על התרבויות של השחור והלבן. זה סיפור על אבל, פרטי וציבורי, ועל המדיה. ואיך ניתן להתאבל כשיש כל כך הרבה אנשים מסביב. קודם יצרה דומא את הפורמט הגדול של "האלמנה" ואחר כך את הפורמט הקטן. דומא טוענת שהיא לא תכננה לעשות מחקר על קונגו. התמונה של פאולין לומומבה חשופת החזה היא שתפסה את תשומת לבה. דומא מציינת כי העובדה שהיא עצמה באה מדרום אפריקה לא עזרה לה להבין תרבויות של מדינות אפריקה האחרות. ההפך הוא הנכון. כאשר התבגרה כילדה, הלבנים בדרום אפריקה התעניינו אך ורק בתרבות האמריקנית והאירופית, כך שעל אפריקה כמעט ולא ידעה דבר. מרלן דומא 3

"הציירת", עבודת שמן אחרת מ-1994, עוסקת בבתה הלנה שנולדה ב-1989. ילדה קטנה עירומה מזדקרת בפני הצופה במבט מרתק. מפחיד משהו. ידיה צבעוניות. אחת שחורה והשנייה אדומה. אולי צבעים, אולי דם. בטנה הילדותית צבועה בתכלת. דומא מסירה כל התייחסויות למקור של הצילום האותנטי, שבו נראית בתה עומדת בתוך גינה כשהיא מכוסה בצבעים, כדי ליצור דמות זרה, מנוכרת לסובב אותה. העדר עיצוב מקיף של גוף הילדה, כשרגליה נעלמות לתוך הגוון הלבן החיוור של האדמה, גורם לדמות להופיע כמעט כמו התגלות של רוח רפאים. האם הדמות היא שקרית או ממשית? זוהי תעלומה שאין לה פתרון. כך או כך זהו ציור שמעורר חוסר שקט ואי-נוחות רבה, בעיקר כי מדובר בדיוקן של ילדה, ועוד ילדתה הפרטית.

"ממתינה (למשמעות)", ציור שמן על בד בגודל 50X70 ס"מ מ-1988, הוא ציור מסקרן נוסף, המתאר אישה שחורה שרועה על מה שנראה כמו מיטה או שולחן. המפה או המצעים הלבנים המונחים מעל מיטה/שולחן מהווים ניגוד מוחלט לגופה השחור הבוהק. גוף האישה נראה חסר חיים ונדמה כי רגלה האחת פגומה והיא מעט צולעת. הפרזנטציה יכולה להתפרש כמטפורה למצב קיצוני של פוסט-מודרניזם. כאן, כשהיא נטושה, שוכבת לה הגופה במצב אנושי קריטי. חסרת זהות, ריקה ומציעה סוג חדש של חוסר הומניזם. האם היא "מתנה" לצורך קיום אקט מיני? או שאולי זוהי גופה שחורה על בימה לבנה? או אולי מדובר באישה מוכה וחבולה? כך או כך אנו נחשפים למצב של חוסר אונים בגלל אי הוודאות.

דומא לקחה את כותרת העבודה הזו כקו מנחה בתערוכה שהציגה בקיץ 1988 ב-Kunsthalle in Kiel שבגרמניה, ויש לכך חשיבות רבה. מוטיב חשוב מאוד ביצירתה של דומא הוא עניין ההמתנה, והוא הופיע בכמה ציורים נוספים שלה בתקופה זו. מצבה של האישה אמביוולנטי. היא על מיטה/שולחן, מחכה/לא מחכה לאקט מיני, היא גופה/פגועה. האם מדובר בסחר מיני בנשים שחורות? האם מדובר בפגיעה ובהתעללות מכוונת בנשים בכלל? כל זה אינו ברור. ככל הנראה חשיבותה של עבודה זו נעוצה בעובדה שהאישה השחורה נחשפת כשהיא חסרת אונים לחלוטין בסיטואציה חידתית, מעוררת מחשבות ומטרידה.

סגנון נוסף של ציורים אופייניים לדומא היא יצירת מקבץ גדול של פורטרטים קטנים התופסים פיסת קיר משמעותית כדי להעצים את הרעיון. לעתים המקבץ מכיל עירוב בין נשים וגברים שהמשותף לכולם סוג של התעללות פיזית הניכרת בפניהם. עין טרוטה, אף זב דם, צלקת על הלחי ועוד ועוד. ולעתים סוג אחר של רישומים, כמו "רישומים שחורים" מ-1991–1992. זהו מקבץ מרשים של 112 רישומי דיו על נייר בגודל כולל של 279X333 ס"מ המתאר רישומי דיו של אנשים שחורים שונים, הנגזרים מצילומים קולוניאליסטיים ישנים של אפריקנים שצולמו על ידי אירופים בתחילת המאה ה-20. המעניין ברישומיה אלה של דומא שהיא מתייחסת לבני האדם השחורים באופן אינדיבידואלי ולא כגוש מונוליטי, כמו שהם מופיעים בצילומים הקולוניאליסטיים שנעשו בעבר.

עליי לציין כי התערוכה הנוכחית במוזיאון הטייט מודרן היא התערוכה החשובה ביותר של עבודותיה שנערכה אי פעם באירופה. היא כוללת עבודות מהמוקדמות עד האחרונות, החדשות ביותר שלה, כולל עבודות על נייר. התערוכה בנויה באופן כרונולוגי ונותנת מבט מעמיק על כל יצירתה מאז שנות ה-70 של המאה הקודמת ועד היום. היא כוללת טקסטים שנכתבו על ידי האמנית, המציעים הקשר ויוצרים חלל לקריאות מרובות של יצירתה. כותרת התערוכה לקוחה מציור קטן של דומא מ-1993 ושמו The Image as Burden. זהו ציור קטן ממדים של דמות אחת הנושאת דמות אחרת על זרועותיה. כמו ברבים מציוריה של דומא בחירת הכותרת משפיעה עמוקות על העבודה המאופיינת לעיתים קרובות בסוג של אניגמטיות.

תערוכה רטרוספקטיבית זו אורגנה על ידי מוזיאון הטייט מודרן בשיתוף פעולה עם מוזיאון הסטאדליק באמסטרדם ועם קרן ריכן יילר בבאזל. היא הוצגה לראשונה בסטאדליק (מה-6 בספטמבר 2014 ועד ה-4 בינואר 2015), עברה למוזיאון הטייט מודרן (מ-5 בפברואר 2015 ועד 10 במאי 2015) ומשם תנדוד ותוצג בקרן רייכן יילר בבאזל.

אמנית מרתקת. תערוכה מרשימה ומומלצת ביותר לצפייה למי שמזדמן לאחד ממקומות התצוגה שנותרו, לונדון או באזל. לי אישית הייתה זו חוויה מיוחדת במינה, שכן זו הפעם הראשונה שנחשפתי לאמנית חשובה זו וליצירתה הייחודית.

על המחבר / המחברת

חנה קורפל

חנה קורפל

עורכת מדור: אומנות. תואר שני בתולדות האומנות. הציגה מיצירותיה בתערוכות יחיד וקבוצתיות בגלריות בארץ.

4 תגובות

  1. א.
    א. אפריל 21 2015, 11:10
    אומנית מרתקת

    כתבה מעניינת

    השב לתגובה
  2. ליהי
    ליהי אפריל 25 2015, 14:04
    המאמר הכי מעניין שקראתי על דומא

    .

    השב לתגובה
  3. שרית
    שרית אפריל 30 2015, 12:10
    לא שמעתי עליה

    כעת אני יודעת וזה מענין ומסקרן…..

    השב לתגובה
  4. ט.
    ט. ספטמבר 13 2015, 12:01
    מעניין להשכלה הכללית על הציור

    תודה!

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים באמנות

יתר המאמרים במדור