JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

שמש שחורה

על התערוכה "מעבר להירושימה: שובו של המודחק"

שמש שחורה מורימורה יאסומאסה, מתנת הים, 2010. וידאו באדיבות המשרד של יושיקו אישיקי
יוני 06
19:31 2015

תערוכה חשובה של אמנים יפניים עכשוויים, בני דור ראשון, שני ושלישי למלחמת העולם השנייה, נפתחה זה מכבר בגלריה האוניברסיטאית בתל אביב. כעשרה אמנים מהבולטים והחשובים ביותר הפועלים כיום ביפן ובעולם מציגים מקבץ של שישים עבודות צילום ווידאו ארט. בין האמנים המשתתפים בתערוכה: קואיזומי מאירו, צוקאדה מאמורו, שימאדה יושיקו, בובו דה לה מדליין, מורימורה יאסומאסה, יאמאשירו צ'יקאקו, אישיאוצ'י מייאקו, האמאיה הירושי, סוזוקי נוריאו ושיטאמיצ'י מוטויוקי.

העבודות בתערוכה עוסקות בסוגיות תרבותיות ופוליטיות הנוגעות לזיכרון המלחמה ומקומו בהווה בחברה היפנית העכשווית. כל זאת כ-70 שנה מאז סיום מלחמת העולם השנייה ומלחמת אסיה-האוקיינוס השקט, ו-70 שנה לאחר הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי. היצירות מתמקדות בכאב, בייאוש, בסבל ובזיכרונות המלחמה הטראומתיים, ומתייחסות לתוצאות הנוראיות של ההרג והאובדן שספג העם היפני במהלך המלחמה, למחיקה וההרס הטוטאליים של חיים ולבושה האדירה שחשו היפנים עם התבוסה והכניעה לארצות הברית בתום המלחמה.

במאמרה "מעבר להירושימה: שובו של המודחק, זיכרון המלחמה, פרפורמטיביות ותיעוד בצילום ווידאו ארט עכשווי מיפאן" מבחינה ד"ר אילת זהר, אוצרת התערוכה, בין בני הדור הראשון, השני והשלישי ביחס לזיכרון המלחמה והשלכותיו. בעוד שהדור הראשון של יפן חווה את האירועים הטרגיים של המלחמה על בשרו ונטה לאמץ גישה של שתיקה והדחקה, הדור השני חווה זיכרונות קולקטיביים של הטראומה ועסק בנרטיב של הישרדות לצד המשפחה. כיום, הצעירים בני הדור השלישי, שלא חוו את המלחמה באופן אישי, עוסקים בתחושת אי צדק מתגברת ובתלונות על שנחשפו אך באופן חלקי ומוגבל לטראומות המלחמה. לתחושתם הם חיים בצלה של חוויה בלתי נגמרת של תבוסת יפן והם מעלים שאלות כבדות משקל המתייחסות לאחריותה הישירה של יפן למלחמה.

השתיקה סביב זיכרון המלחמה ביפן והזיכרונות המודחקים של מלחמת אסיה-האוקיינוס השקט החליפו מקומם, במהלך העשור האחרון, במטען אדיר של שאלות הנוגעות ליחסה של החברה היפנית כיום לזיכרון המלחמה: הלאומניות, המיליטריזם, הקולוניאליזם היפני באסיה, המאבק מול ארצות הברית והאגרסיה בתקופת המלחמה, הפגיעה באוכלוסייה אזרחית ובעיקר בנשים בתקופת המלחמה. כל אלה הצמיחו מספר רב של פרויקטים ביקורתיים בניסיון ליצור זהות יפנית חדשה. כפי שמציינת זהר, פנים רבות לטראומת המלחמה ביפן. אחדות מן העבודות בתערוכה עוסקות במייצג ובפרפורמטיביות וחלקן האחר בפרויקטים של תיעוד דוקומנטרי של מקומות ושל אירועים.

הדימוי הראשון "השמש בנייגאטה" (1945) של האמאיה הירושי הוא הפותח את התערוכה. זהר, אוצרת התערוכה, מתארת באופן ממשי את הרגע שבו צולם הדימוי: ב-15 באוגוסט 1945, בדיוק בשעה 12:00 בצהריים, החל שידור הרדיו של נאום הכניעה של הקיסר היפני. האזרחים האזינו בפחד כשרבים מהם קדים אפיים ארצה. האמאיה הירושי, שבאותם ימים גר בעיר טקאדה, עמד וכיוון את מצלמתו אל עבר השמש וצילם סדרה של חמישה צילומים בודדים, וכך יצר את אחד הדימויים החזקים והמשמעותיים ביותר של התקופה שציינה עידן חדש ביפן. יפן שלאחר המלחמה.

הצילום מתאר שמש שהיא מטונימיה לפצצת אטום, הפועלת ככור גרעיני קורן ומסנוור. רגע של אנטי-צילום ואנטי-ראייה. אור השמש חסר הצורה בתוך השמיים האפלים מתפקד כהיפוך, כנגטיב של הדגל היפני. דימוי של יפן וקיסרה בהיפוך. צילום זה המוצב בכניסה לתערוכה הוא מעין אמצעי המקשר לזיכרון המלחמה של האמאיה. לי, מכל מקום, הזכיר הצילום של האמאיה סוג של דימוי סוריאליסטי המאופיין ב"אינפורם" (inform) – אי-צורה, מושג שטבע ג'ורג' בטאיי, איש רוח והוגה דעות סוריאליסטי, בכתביו. הצילום של האמאיה דן במפגש בין שני אלמנטים שלכאורה מנוגדים זה לזה לגמרי. מזה אלמנט השמש, שהוא אלמנט קוסמי, גלקטי, שמימי, אלוהי; ומזה אלמנט של פצצת אטום, מתפוצצת ושורפת, הורסת ומכלה כל אשר בדרכה, היוצרת מצב של מציאות קטסטרופאלית. שני רבדים אלה של אור שהחיבור ביניהם הוא בין הקוסמי לארצי, בין השמימי-רוחני לבין החומרי שהוא מעשה ידי אדם. שני רבדים של אור המצויים בקונסטלציה של חושך, אפלה, שיש בה קשיי זיהוי וראייה, סכנה ומוות. האומן מתאר עולם שבו המוכר (השמש) הופך לבלתי מוכר ומצמרר, שבו כל האמור לענג, מתגלה גם כרוחש איום ופחד.

יאסומאסה מורימורה יליד אוסקה (1951) משתייך לדור האמנים היפניים שלאחר המלחמה. בצילום מטופל ושמו "רקוויאם: מבקרים בלתי צפויים/1945" (2007) חוזר מורימורה על אסטרטגיה של ניכוס וביקורתיות כפי שעשה בסדרות קודמות שלו – "דיוקן עצמי, ההיסטוריה של האמנות" (1985–1998) ו"דיוקן עצמי, שחקניות קולנוע" (1993–1999). באותן סדרות בנה מורימורה מחדש דימויים הלקוחים מתולדות האמנות המערבית, מההיסטוריה של הקולנוע ההוליוודי ומהקולנוע היפני. חלק גדול מעבודותיו אלה אופיינו בתהליך של חציית גבולות מגדר, גזע וזהות מינית והיו כרוכות ב"חיקוי" ו"התחפשות" שבהם האמן שימש מודל של עצמו.

ב"מבקרים בלתי צפויים" מורימורה מנכס לעצמו תצלום היסטורי, אייקוני, המתעד את כניעת יפן ואת הכיבוש האמריקני בטקס הכניעה שנערך בין הקיסר הירוהיטו והגנרל מק'ארתור. התצלום המקורי מציג סיטואציה היסטורית שבה הקיסר הירוהיטו עומד מתוח ומבוהל ליד הגנרל, שניצב אדיש משהו, בפגישתם בשגרירות ארצות הברית בטוקיו לאחר כניעת יפן. מורימורה מנכס את התצלום המקורי ומעמידו מחדש בחנות התה של הוריו באוסאקה, כשהוא ממלא את שני התפקידים שבתצלום, הן זה של הקיסר והן זה של הגנרל. גם בעבודה זו, בדומה לסדרות המוקדמות, מורימורה משמש הן כאמן והן כמודל. הוא משבץ את עצמו פנימה לתוך הצילום ההיסטורי ומשתיל את גופו שלו ואת פניו לתוך שתי הדמויות הנדונות, ומביים את הסיטואציה החדשה באמצעות פרפורמיות של הגוף, תלבושות, פאות, אביזרים ואיפור, וכן מניפולציות של מחשב. כל זאת תוך הבאת הדימוי הציבורי המוחצן אל תוך המרחב הביתי, הפרטי, האישי שלו.

היצירה של מורימורה מכילה ישות אחת של מורימורה המציג שתי דמויות שונות של מורימורה, כשהוא משחק בתפקידים הראשיים והמשניים, כולם כאחד. הוא משכפל ומכפיל את דמותו כמספר התפקידים המופיעים ביצירה לפי הצורך. צילומיו מבוימים ויוצרים מעשה אריגה בין אלמנטים מזרחיים ומערביים, כשהם חוצים חלוקות של מין, מגדר, גזע, לאומיות ותרבות.

מעבר לעיסוקו של מורימורה בניכוס ובטיפול בצילום היסטורי זה, הוא עוסק ב"אני" של עצמו, בדיוקנו האישי, תוך שימוש בגופו שלו. הוא חודר ונכנס עם גופו שלו, עם פניו או עם חלקים מגופו אל גופו של מישהו אחר (הקיסר והגנרל) או שהוא מסווה עצמו כמישהו אחר. דרך הדמויות המתחלפות והזהויות המשתנות האמן חושף עצמו למבט של המצלמה ולעינו של הצופה כשהוא מציג "אני" רבים ומשתנים. גישתו הומוריסטית ומלאת חן, אף שהיא משקפת את הסיטואציה ההיסטורית הכואבת.

הסדרה המרשימה ביותר לטעמי היא סדרת "הירושימה" (2008–2014) של אישיאוצ'י מייאקו, שבה מציגה האמנית סדרת צילומי בגדים ואביזרים נלווים של ניצולי ההפצצה בהירושימה שנתרמו לארכיון מוזיאון השלום בהירושימה. מדובר בשבעה תצלומים מונומנטאליים, שמשום מה לא הונחו ברצף אלא פוצלו לכמה חדרים, ובהם הניחה אישיאוצ'י שאריות בגדים דקים ושחוקים שצבעיהם מונוכרומיים, מפוייחים והגזרות שלהם בלתי מזוהות ולא שלמות, על גבי תיבות מוארות. כך נוצר מראה מדהים של פרטי ביגוד נשיים ערטילאיים, מרחפים, אווריריים, שקופים ומעבירי אור. הדימוי שנוצר הוא של חומריות חסרת גשמיות שנמסה, ובתוכה ריק והתאדות של גוף אורגני שאיננו עוד. אולי רוחות רפאים. אולי העלאה באוב של רוחות בעלי בגדים שאינם עוד. דימויי שאריות הבגדים מייצגים דימויי מוות ואובדן, ומרמזים על אסון קולוסאלי כמו פצצת אטום. העבודות הללו חזקות ועוצמתיות במיוחד, שכן מדובר בתיעוד ישיר של בגדים אמתיים שעברו תהליך של הרס, קריעה, קרינה וכמעט השמדה, ואנו מודעים לעובדה שנשאו אותם אנשים חיים, בשר ודם, שככל הנראה ניצלו אך אפשר שלא.

בין הדימויים הנוספים המופיעים בתערוכה מצויים דימויי הקרב העקוב מדם של איוו ג'ימה (מורימורה), ההיסטוריה הידועה לשמצה של האירועים ב"קרב אוקינאווה" (יאמאשירו), העיסוק בדימוי ההירואי של טייסי הקמיקאזה בעבר ובהווה (קואיזומי), חיילים יפניים שהתחבאו ביערות הטרופיים במשך כשלושה עשורים לאחר תום המלחמה (צוקאדה וסוזוקי), הכיבוש האמריקני (שימאדה ובובו), הנושא הכאוב של "נשות נוחות" – זנות ושעבוד מיני, ניצול ופגיעה בנשים בתקופת המלחמה (שימאדה ובובו), הפגנות כנגד חוזה ההגנה בין יפן וארצות הברית ב-1960 (האמאיה) ועוד ועוד.

תערוכה מורכבת החושפת את מיטב אמני יפן העכשוויים העוסקים בצילום ובווידאו. מומלצת מאוד לצפייה.

פתוחה מה- 24.4.15 ועד ה- 14.8.15 בגלריה האוניברסיטאית בתל אביב.

על המחבר / המחברת

חנה קורפל

חנה קורפל

עורכת מדור: אומנות. תואר שני בתולדות האומנות. הציגה מיצירותיה בתערוכות יחיד וקבוצתיות בגלריות בארץ.

2 תגובות

  1. אילת זהר
    אילת זהר יוני 07 2015, 23:29
    ביקורת ראויה!

    תודה, חנה.

    השב לתגובה
  2. ל.
    ל. יוני 09 2015, 11:10
    גלריה שלא כל כך מכירים

    אבל חלק מהתערוכות שם מיוחדות

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים באמנות

יתר המאמרים במדור