JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

יופי נשגב

תערוכתה של אגנס מרטין בטייט מודרן בלונדון

יופי נשגב אגנס מרטין, "ללא כותרת", שמן על קנבס, 1960
יולי 23
18:30 2015

תערוכה רטרוספקטיבית גדולה נפתחה לאגנס מרטין (1912–2004) בתחילת יוני 2015 במוזיאון הטייט מודרן בלונדון. מרטין, אמנית אמריקנית פורצת דרך, חיה ופעלה לצד אמני אסכולת ניו יורק בתקופת ההפשטה של שנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20. את ציוריה מתבקש לשייך למינימליזם הגיאומטרי, אף כי מרטין דחתה שיוך זה ותמיד ראתה בעבודתה המשך ופיתוח של האקספרסיוניזם המופשט האמריקני.

במרכז יצירתה של מרטין (Agnes Martin) מצוי הגריד – תבנית של רשת. הגריד שימש ככלי עזר ליצירת האמנות לאורך דורות, אבל ההופעה המובהקת ביותר שלו נוסחה במהלך שנות ה-60 וה-70 בעבודותיהם של האמנים המינימליסטיים, בעיקר האמריקנים, וביניהם אלסוורת' קלי, רוברט מנגולד, רוברט ריימן, ברייס מרדן, קרל אנדראה, דונלד ג'אד, סול לוויט, רוברט מוריס ורבים נוספים, ציירים ופסלים כאחד.

זוהי התערוכה המקיפה ביותר שנערכת ליצירתה של מרטין מאז 1994. היא חושפת ניסיונות מוקדמים ועוקבת אחר התפתחות יצירתה באופן כרונולוגי, מציוריה הביומורפיים, דרך בדי הרשת והפסים המהפנטים שלה – שהפכו סימן היכר של יצירתה – וכלה ברישומים שיצרה באחרית ימיה. התערוכה מייצגת עבודות נבחרות מכל שנות עבודתה ותובעת התייחסות לתפקידה כדמות מפתח בהפשטה האמריקנית, שיוחסה באופן מסורתי לאמנים גברים.

מרטין נולדה במקלין, ססקצ'ואן שבקנדה, למשפחת חלוצים סקוטית שהיגרה לקנדה במאה ה-19. היא עברה לארצות הברית בגיל 20 ולמדה הוראה, אמנות וחינוך לאמנות באוניברסיטת קולומביה בניו יורק וכן באוניברסיטת ניו מקסיקו באלבקרקי, בחוף המערבי של ארצות הברית. בזמן לימודיה נחשפה לפילוסופיות של מזרח אסיה – זן, בודהיזם וטאו סיני, והחלה להתעניין בתחום, לא באופן דתי אלא כקוד אתי בחיים. רק כאשר הייתה בת 30, גיל מאוחר יחסית, החליטה להפוך לאמנית ופנתה לעשייה אמנותית.

כסטודנטית ציירה נופים נטורליסטיים, דוממים ופורטרטים. אולם עם התערותה בקהילה האמנותית של ניו יורק בשנות ה-50 וה-60 נעה כלפי צורות ביומורפיות ועשתה אקספרימנטים בצורות מופשטות, תוך יצירת דיאלוג עם הקוביזם, הסוריאליזם והמופשט האקספרסיוניסטי. באותה העת הייתה מקושרת לאמנים כמו רוברט אינדיאנה, ברנט ניומן ואד ריינהרט, שחלקם חיו ויצרו בשכנות לה. כמו כן הייתה מקורבת לקבוצת אמנים שנחשבו בני הדור השני של אסכולת ניו יורק, ביניהם אלסוורת' קלי, ואמני הפרוטו פופ-ארט, ג'ספר ג'ונס ורוברט ראושנברג. אף שהושפעה מאמני המופשט האקספרסיוניסטי פיתחה לעצמה סגנון טהור, מופשט, ייחודי לה, שקירב אותה למינימליזם והפך אותה לדמות משמעותית בהפשטה האמריקנית של שנות ה-50 וה-60.

ב-1957 גילתה בטי פרסונס, סוחרת אמנות ובעלת גלריה בניו יורק, את עבודותיה של מרטין, והציגה אותן יחד עם עבודותיהם של רוברט אינדיאנה, אלסוורת' קלי, ברנט ניומן (שעזר לה להציב את עבודותיה בגלריה של בטי פרסונס) ואד ריינהרט (שאליו התייחסה כאל מנטור נערץ).

ב-1958 החלה מרטין ליצור קומפוזיציות גיאומטריות שתחילה הכילו צורות פשוטות של ריבועים, מעגלים, קווים ונקודות שלעתים חזרו ונשנו על פני המצע. התפתחויות אלה נוצרו מתוך התנסויות בחומרים "רֶדי מייד" שונים, כמו מסמרים, אובייקטים גדולים מעץ ואובייקטים קטנים זרוקים שמצאה, ומהם יצרה קונסטרוקציות מורכבות בשילוב חומרי עץ ומתכת. בתחילת שנות ה-60 החלו הקומפוזיציות של מרטין לשקף את מה שלימים יאובחן ככתב ידה האמנותי: "הגריד המרובע" (The square grid), שנוצר באמצעות השמטה וויתור על אלמנטים, עד שהקומפוזיציות ביצירותיה הכילו קווים וורטיקליים והוריזונטליים בלבד. שלושה ציורי מפתח מכוננים מתקופה זו בחנו את האסתטיקה של הגריד בצבעים ובצורות שונים – "האיים" (1961), "ידידות" (1963) ו"אבן אפורה" (1963). כולם בפורמט של 183×183  ס"מ, שהיה גודל שגרתי משך שנים רבות. חוקרת האמנות לוסי ליפארד תיארה את שלוש העבודות האלה כ"דוגמאות אגדתיות של שימוש לא חוזר במדיום שחוזר על עצמו".

בשנות ה-60 החלה מרטין לשלב בעבודות הגריד הריבועיות שלה, שנעשו על גבי קנבסים, קווי גריד בגרפיט ובעיפרון צבעוני. יותר ויותר ניתן היה לראות את עבודותיה בתערוכות קבוצתיות חשובות, כולל תערוכות משפיעות כמו "העין המגיבה" במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ((MoMA ב-1965 או "הציור הסיסטמטי" במוזיאון הגוגנהיים בניו יורק ב-1966. כל זאת למרות שעבודותיה היו שונות לחלוטין מאלה של האמנים המינימליסטיים, שלעתים קרובות הושוותה אליהם באותה תקופה.

באותן שנים החלה מרטין לסבול מסכיזופרניה, אולי כתוצאה מכך שציוריה השקטים נוצרו ממאבק אישי ומאבק רוחני כאחד. ואולי מסיבה אחרת. כל זה לא ברור, אבל כתוצאה מכך, ב-1967, כשאמנותה החלה לצבור שבחים, ולאחר מות ריינהרט ומכירת כל רכושה, כולל הסטודיו שבו עבדה – מצאה עצמה נוטשת את ניו יורק ויוצאת לחפש בדידות, שלווה ושתיקה. כמעט שנתיים נסעה ברחבי ארצות הברית וקנדה עד שהתיישבה בניו מקסיקו, קליפורניה, בדומה לג'ורג'יה אוקיף, מארק רותקו ואדוארד הופר, שעשו זאת לפניה. היא בנתה בית וסטודיו ושם חיה לבד ויצרה עד יום מותה כשהיא עובדת בבידוד בהשראת נופי המדבר החשופים של ניו מקסיקו ובהשראת פילוסופיות המזרח.

עם המעבר הפסיקה לצייר ונמנעה מכך במשך כחמש שנים. ב-1972 הוזמנה לשטוטגרט שבגרמניה כדי ליצור סדרה של 30 הדפסים. חלקם הודפסו שנה לאחר מכן בעיתון פאראסול (Parasol Press) בניו יורק. הסדרה "ביום בהיר" (On a Clear Day) שיקפה את המשך התעניינותה במבנה הגריד והייתה עדות לחזרתה לציור. ההדפסים הוצגו לראשונה כמכלול במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ב-1973 בשיתוף עם המכון לאמנות עכשווית בפילדלפיה.

ב-1974 סיימה מרטין סדרת ציורים חדשה וזו הוצגה שנה אחר כך בגלריה פאס. חלקן נעשו על ידי רחיצה של צבעי הפסטל ושיקפו את העניין שלה בוואריאציות שונות של אור בצבעיה. הן צוירו במכחול רך על קנבסים מכוסים בג'סו ובאקריליק. כאשר בוחנים אותם מקרוב רואים את קווי הגרפיט ואת קווי העיפרון הצבעוני שמחלקים את שדות הצבע המעודנים שעל המצע. מרטין השתמשה בגלגלת ממתכת ובסרטי הדבקה כדי ליצור את קווי הגריד. מקרוב ניתן לראות חוסר דיוקים בעיפרון ונזילות צבע. ציוריה אלה אופיינו בממד רוחני שנבע מהשפעת תורת הטאואיזם הסינית העתיקה, השפעה שהלכה וגדלה, כאמור, מ-1967 ואילך, ומרטין העדיפה להמשיך ולהגדיר את סגנונה כאקספרסיוניזם אבסטרקטי.

בין השנים 1977 ועד 1992 השלימה קבוצת ציורים נוספת, ציורים אפורים שאת כולם כינתה "ללא כותרת". ציוריה האפורים היו המשך ישיר לעבודות העפרונות שלה מסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70. צבעי האפור נעו מהאפור הבהיר ביותר עד לכהה מאוד. עבודות אלה שיקפו התעניינות באפקטים שונים ורדוקציה באמצעים. מרטין טענה כי בציוריה "אין אובייקטים, אין חלל, אין זמן ולא שום דבר. גם לא צורות". רדוקציה זו דומה למטרתו של הזן לרוקן על מנת להגיע לנקודה שבה האפס שווה לאין-סוף. יחד עם זאת ציינה כי ציוריה "הם אור […] והם דנים בא-צורה הנובעת מתוך צורה נשברת".

במקביל לציורים האפורים יצרה, החל מ-1979, סדרת ציורים בת 12 חלקים ושמה "האיים". סדרה זו הורכבה מ-12 קנבסים זהים בגודלם, כולם באקריליק לבן מצויר, ועליהם עבודת גרפיט מעודנת. ניתן לראותם כעבודות השקטות, הבהירות והלבנות ביותר של מרטין, והן מבקשות להתרכז בהתבוננות לעבר הזמן. בסדרת עבודות זו איכויות החותרות לשלוות הנפש, להרהור ולהגות, והן מצביעות על התעניינותה בספיריטואליזם ובפילוסופיות המזרח הדנות בריק.

באחרית ימיה הרבתה ליצור עבודות על נייר. אולם למעשה הייתה תחילתן עוד ב-1952. העבודות על נייר היו חלק חשוב בהתנסותה במהלך שנות ה-60 המוקדמות כחלק מ"מסע לכיוון הגריד". הגריד צץ והופיע כאלמנט דומיננטי ברישום שלה ובציור שלה בו-זמנית. ככל שהתבגרה ויכולותיה הפיזיות פחתו, הקטינה מרטין את גודל ציוריה – מ-183×183  ס"מ לפורמט של 152×152 ס"מ – וכך יכלה לטפל בהם ביתר קלות. היא המשיכה ליצור בסטודיו שלה עד רגעיה האחרונים, עד מותה ב-2004 בגיל 92.

בתערוכה זו של מרטין בטייט מודרן ניתן לראות מקבץ של עבודות מונומנטאליות, גיאומטריות, המשקפות עבודה סיזיפית. היא חוזרת על מסלול ידוע ומוכתב מראש, אין-ספור פעמים, ולעולם לא אומרת נואש. העבודות עשויות בקפידה ללא רבב וכאמור מתארות רשתות גריד, שתי וערב של קווים אופקיים ואנכיים, מצוירים בעיפרון, חוזרים על עצמם באופן כפייתי וסגפני, ועליהם שדות צבע בגוני פסטל דלילים ושקופים, לעתים דהויים, חיוורים, ערפיליים. בדי רשת מופלאים, עמוקים, מדידטטיביים, למרות הרציונאליות, הסימטרייה, השליטה העצמית והדיוק שבהם נבנו. לעתים הם נראים כבדי טקסטיל. לעתים כשטיחים ארוגים, מעודנים. למרות האיפוק, סגנונה מתבסס על השכנוע העמוק שלה בכוח הרגשי ובהבעה של האמנות. "ללא מודעות ליופי, לתמימות ולאושר", כתבה מרטין, "אי אפשר ליצור יצירות אמנות […] היופי הוא חידה בחיים. אין הוא מצוי בעין, אלא במוח החושב, ובמוחנו יש מודעות לשלמות." ציוריה נזיריים וסגפניים יחסית לאלו של בני דורה. מרטין טענה כי הסתייגותה מהמינימליזם הגיאומטרי נבע מכך שהוא הצטייר בעיניה כקר ולא אישי. ואכן, לגריד העומד בבסיס ציוריה תמיד נוסף משהו רגשי מעולמה הפנימי, תוך מגע יד קל שבקלים, כשהוא מותיר רושם של צבע מרחף על גבי הבד.

במאמר לקטלוג תערוכתה של אגנס מרטין במוזיאון הוויטני בניו יורק, שנערכה בשנת 1994, כתבה אנה ס' צייב כי למרות עיסוקה בשתי וערב מרטין לא הייתה אורגת, אלא חיברה במובן מסוים את ערכי מלאכת האריגה במובנם הפשוט עם ערכי האמנות הגבוהה. מצד אחד הצופה יכול להבין את הדגם הפשוט המשובץ שלה כדגם של מגבת כותנה פשוטה. אבל במבט נוסף, ציוריה של מרטין נותנים לצופה משהו שהוא יותר ממגבת, כיוון שלא נארגו או הודפסו באופן מכני, אלא צוירו בסבלנות וביד חופשית בידי אדם שניחן בכוח ריכוז וברגישות יוצאי דופן. לא רק זאת, מרטין התנגדה לכל ניסיון לראות בעבודתה עבודה נשית, ותפסה את ציוריה כא-מיניים, א-פוליטיים וא-היסטוריים.

תערוכה מעניינת של אגנס מרטין הנמנית עם אמנים שחקרו את כוחם של הטוהר, שלמות הצורה וההפשטה, במטרה להוציא אל האור את היופי והנשגב.

התערוכה מתקיימת החל מ-3.6.15 ועד ה-11.10.15.

 

על המחבר / המחברת

חנה קורפל

חנה קורפל

עורכת מדור: אומנות. תואר שני בתולדות האומנות. הציגה מיצירותיה בתערוכות יחיד וקבוצתיות בגלריות בארץ.

אין תגובות

אין תגובות

אין תגובות כרגע. תרצה להוסיף תגובה?

כתוב תגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים באמנות

יתר המאמרים במדור