JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

מה קורה?

תערוכת אביב בגלריה הלאומית של דנמרק (SMK)

מה קורה? פול ג'ארנס "כדור בגדים"
ספטמבר 03
19:30 2015

לאחרונה הזדמן לי לעבור בקופנהגן שעות ספורות לפני חזרתי ארצה, וניצלתי את הזמן המועט שעמד לרשותי לבקר בתערוכה "מה קורה?" (?What's Happening) בגלריה הלאומית לאמנות מודרנית של דנמרק (SMK). בתערוכה מעניינת ומפתיעה זו, שבינתיים ננעלה, הציגו אמנים דניים לצד אמנים מחוץ לדנמרק מגוון רחב של מעל 800 עבודות, ובהן ציורים, פסלים, עבודות קולאז', צילומים, סרטים, תיעוד אירועים, עבודות וידאו, מיצבים ואובייקטים. האמנים הדנים הבולטים בתערוכה, כמו ברוגר רקס, ביורן נורגארד, ליין אדלר פטרסן, אורסולה רויטר כריסטיאנסן, זאט רקס, פר קירקבי, קריסטן ג'וסטסן, קירקבי בריג'יט ופול ג'ארמאס, הציגו עבודותיהם לצד אנדי וורהול, מרתה רוסלר, מרינה אברמוביץ, רוברט מוריס, קרולי שיינמן, ואלי אקספורט ורבים אחרים, אמניות נשים לצד אמנים גברים, וכל העבודות מעלות את השאלה מה קרה לאמנות בעשר השנים בין 1965 ל-1975.

התערוכה ביקשה להראות שהאמנות משנות ה-70 נראית כהמשך ישיר של האמנות האוונגרדית ששלטה בסצינה החל משנות ה-60. אמנים דנים יצרו אז עבודות אקספרימנטאליות באופן דומה לאמנים מחוץ לדנמרק, תוך שימוש בצורות הבעה מינימליסטיות וסדרתיות, שימוש ישיר בגוף האמן כמדיום אמנותי, שימוש בטכנולוגיה ובאמצעי המדיה החדשים ושימוש בדימויים הלקוחים מהתרבות הפופולארית.

יש להבין כי שנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים היו שנים תוססות בשדה האמנות ובעולם. התוצאות המחרידות של מלחמת העולם השנייה, ההפגנות הסוערות כנגד מלחמת וייטנאם, כיבוש החלל, מחאות הסטודנטים בכל העולם, ההפגנות הנלהבות למען זכויות נשים ושחורים ותופעת ילדי הפרחים של שנות ה-70 שקראו לאהבה ושלום עולמיים, הצמיחו בד בבד את אמנות הפופ ארט, אמנות הנשים, המינימליזם והאמנות המושגית, לצד אמנות הגוף, ההפנינג'ס והצילום, שהפכו לחלק אינטגרלי של האמנות.

תערוכות יצאו מהמוזיאונים המלוטשים והוצגו בחללים ניסיוניים אלטרנטיביים, לעתים ברחוב, כשהן מתערבבות עם התרבות הפופולארית, חיי היום-יום, האופנה, השחרור המיני והתנועה הפמיניסטית של הנשים החדשות. תפקיד האמן השתנה. רוח האינדיבידואליזם שנשבה הסבה את התמקדות האמן לעצמו ולגופו. גוף האמן הפך למדיום אמנותי ולכלי אמנותי חשוב ביצירת האמנות, וביטא את רצון האמן להביע התרסה כנגד הממסד וניפוץ הקיים, ניפוץ הערכים הבורגניים ומחאה כנגד תפקידי המגדר המסורתיים שרווחו באותה תקופה. מצד שני, נוצרו תהליכי עבודה משותפים חדשים, התארגנויות קולקטיביות חדשות של אמנים, גברים או נשים, לצורך יצירת עבודות אמנות גדולות ממדים.

אמניות נשים יצרו עימותים עם רשויות ונורמות מקובלות במטרה ליצור נקודות מבט חדשות, ביקורתיות, שאותן העלו על סדר היום. האישי הפך לפוליטי והפוליטי לאישי. הפרטי, הלא מדובר והסודי – הכול הפך לנחשב. כל דבר הפך להיות בשימושה של האמנות: תקשורת ההמונים, התרבות הפופולארית, הייצור ההמוני, הפרסום, הטלוויזיה, סרטים, עיתונות, מגזינים, קולנוע, ספרי קומיקס ופורנוגרפיה. כתוצאה מכל אלה נוצר טשטוש גבולות בין אמנות "גבוהה" לאמנות "נמוכה". התרבות הפופולארית הפכה ל-in והאמנות הגבוהה ל-out.

אציין כמה עבודות מפתח שהרשימו אותי במיוחד מתוך מגוון העבודות האדיר. העבודה הראשונה היא "כדור בגדים" מ-1962, פסל רך של פול ג'ארנס. הפסל מורכב מבגדים משומשים, "רדי מייד'ס", המלופפים זה מסביב לזה כשחבל עוטף אותם לכדי כדור גדול. פסל קלאסי עשוי על פי רוב מחומרים נצחיים כמו שיש או ברונזה. אולם כאן האמן יצר סוג חדש של פסל, מחומרים יום-יומיים מתכלים. קל מאד להתחבר לבגדים המשומשים, שחוברו יחדיו בפשטות באמצעות החבל.

הקונספט בעבודה זו הוא של פסל המשמש מרחב בפני עצמו. פסל מסוג אחר המבטא חומריות חדשה, רגישות עצומה וחיבור מעניין בין אופנה ובין זיכרונות אישיים של בני אדם אינדיבידואליים, זיכרונות שעוררו הבגדים שמהם החליטו להיפרד. השימוש בבדים ובחבלים לבניית הפסל קורץ במידה זו או אחרת גם לאמנות הפמיניסטית שהחלה דרכה בשנים אלה, וכן לשבירת מוסכמות בבניית פסלים, שכאן רומזים גם על פעילות ומשחק של האדם בטבע בחומרים בסיסיים.

עבודה מרשימה אחרת הייתה "קולנוע מגע" מ-1968, סרט פעולה באורך 1:08 דקות שנוצר בידי האמנית האוסטרית ואלי אקספורט. הסרט מתעד את האמנית כשהיא "לובשת" קופסת סינמה קטנה מכוסה בווילונות על גבי הטורסו העירום שלה, במקום בגדים קונבנציונליים. קופסת הפעולה הזו של הסרט "משש וטעם" נישאה על גופה של אקספורט בעשר ערים אירופיות שונות בשנים 1968–1971. קופסה זו, שגם כונתה קופסת "דחוף וגע" (push and touch) – דחוף ידיים לקופסה וגע בשדיים – הזמינה את האנשים להניח את ידיהם מעבר לווילונות ולחוש את הגוף העליון הנשי המסתתר מתחת לקופסה, לגעת בו ולמשש אותו בגלוי, במרחב פומבי, לעיני כול, ולא באקט אינטימי בחלל ביתי, כפי שהיה צפוי. אין ספק כי מדובר בפעולה פמיניסטית אקטיבית שביקשה לצאת כנגד הפרשנות השכיחה המתארת נשים כסובייקטים פסיביים בקולנוע ובתקשורת.

עבודה נוספת ייחודית הייתה סרט שאורכו 40 שניות והוא תיעוד מיצג נועז ופרובוקטיבי של זוג אמנים, ליין אדלר פטרסון וביורן נורגארד, שהכיל סימבולים נוצריים וצולם בידי אמן שלישי, ג'ון דוידסן. ב-29 במאי 1969, בשעה 15:30 בדיוק, באירוע פעולה (action) סנסציוני בשם "ישו הנשית II", התהלכה לה אישה עירומה לחלוטין ובידה צלב לבן דמוי פיגיון ברחבת הכניסה לאולם הבורסה בקופנהגן. היא הופיעה בדמותו של ישו (למרות היותה אישה ובעירום), כשהיא מתעמתת עם הקפיטליזם הגברי ועם הנורמות השולטות בטקסי המזבח הקדוש.

כל האירוע נמשך רק כמה דקות, לפני ששני האמנים נמלטו במונית בדיוק כפי שבאו, אבל השפעת האירוע הנועז והמהפכני הפכה אותו לחשוב וציינה את התפקיד החדש של האמנות בעידן החדש – ביקורת חברתית. במקרה זה ביקורת כנגד הכנסייה והחברה תוך שבירת גבולות מגדר. ניפוץ המגדר של ישו באופן מתריס והפיכתו מזכר לנקבה היווה את גולת הכותרת של העבודה הזו, לצד הביקורת על החברה ועל הכנסייה.

ביורן נורגארד, בניסיונו להסביר את "ישו הנשית II", טען כי העבודה נבעה מתוך ההתייחסות אל הגוף (figure), שהייתה אחד הדברים הטבעיים ביותר בקרב הצעירים באותה תקופה, בין שהיו "היפיס" (hippies), אנטי מלחמתיים או ילדי פרחים. ועוד הוסיף נורגארד: אנשי התנועה האוונגרדית החדשה דאז עסקו במציאת אידאלים שונים בקשר לשאלה שהעסיקה אותם: מה פירוש להיות אדם? כל התכונות שישו ייצג באותה תקופה נחשבו מאז ומתמיד כתכונות "נשיות", טען נורגארד: עדינות, אהבה, פתיחות וטיפול בילדים, לכן אך טבעי היה לכנות מיצג זה מ-1969 בשם "ישו הנשית", או "ישו ממין נקבה" או "הגירוש מהמקדש", ולבחור באישה שתגלם את תפקיד ישו. האמנית נעה בעירום לאורך בורסת העסקים, מן הקצה המרוחק של האולם לכיוון הכניסה הראשית. האירוע שצולם ותועד התייחס גם לסיפור מהברית החדשה על ישו שדחף את מלווי הכספים מהכנסייה, וקיבל כאן מסגור מחדש של אותו המעשה כביקורת על המציאות הקונטמפוררית דאז – סוף שנות ה-60.

שתי יצירות חזקות ופמיניסטיות של האמנית קריסטן ג'וסטסן – פיסול ושמו "נסיבות" וצילום ושמו "ארוחת הצהריים" – היוו אף הן את אחד השיאים בתערוכה. ב"נסיבות" מ-1969 הציגה ג'וסטסן סדרה של ארבעה פסלי טורסו בהריון, שנוצרו בצורת תבליט. הם נתלו על הקיר ברצף, זה אחר זה, בגובה זהה. מדובר בארבע יציקות מאפוקסי בשילוב פרחים מפלסטיק, כולן באותו הנושא, ואולם כל תבליט שונה מהצמוד לו.

ב"נסיבות" השתמשה האמנית בגופה האישי כדי להעביר דימוי פוליטי והיסטורי חדש של האישה. גופה שבהריון מופיע בארבעה מצבים שונים. בחירת המילה "נסיבות" הייתה חשובה. שלא כמו המילים "בהריון" ו"עם ילד", המצביעות על רבייה טבעית, הקונספט של "נסיבות" שם את ההריון בתוך קונטקסט תרבותי שבו הגוף הוא סובייקט למיקוח ולהתדיינות. לי אישית הייתה תחושה שסדרת היציקות הזו דמתה לסידור מוצרים בסופרמרקט, והתריסה כנגד העיסוק בגוף האישה כחפץ.

גלריה לאומית דנמרק

אולם הצילום הנועז והציני ביותר של ג'וסטסן היה "ארוחת הצהריים" (lunch) מ- 1975/2009. צילום של אישה עירומה היושבת כשגבה לצופה וידיה מורמות, בתוך עגלת סופרמרקט, בפארק יפהפה ירקרק ופסטורלי, על רקע עצים ושבילים. הכול נראה ריאליסטי מאוד ובו בזמן סוריאליסטי מאוד. המיניות המוחצנת של העירום הנשי בפרהסיה, בתוך עגלת הסופר, בגינה – כל אלה יצרו מתח בלתי ניתן להסבר.

קשה להתאפק ולא לתהות: האם האישה העירומה הוכשרה "לשמש" כ"ארוחת הצהריים" של אחד הגברים העומדים לעבור בגינה? האם זו סצינה של הזמנה נועזת לקיום חופשי של יחסי מין במרחב הציבורי או שמא מדובר בסצינה של התעללות מינית, שבה האישה היא קורבן? ולמה ידיה מורמות? האם הן מזמינות או משקפות סוג של בקשה לעזרה? ולמה בכלל להציבה עירומה, מכף רגל ועד ראש, ועוד בתוך עגלת סופרמרקט? עגלת סופר מסמלת מעל הכול את עידן עולם הצרכנות במאה ה-20, חפץ שהוא רדי מייד, המיועד לאסוף מצרכים ובסופו של דבר הופך למתקן איסוף נשים עירומות. כמו בעבודותיה הקודמות כך גם כאן, ג'וסטסן השתמשה בגופה שלה כדי להעביר דימוי נשי חזק העוסק בחפצון גוף האישה. האישה בתוך עגלת סופר כחפץ או כמוצר למכירה של התרבות הפופולארית.

בדומה לאמנים רבים שהשתמשו בגופם שלהם כמדיום אמנותי, כך גם האמנית מרינה אברמוביץ, שהציגה בתערוכה זו עבודה מרשימה ושמה "האמנות חייבת להיות יפהפייה / האמנית חייבת להיות יפהפייה", מיצג שתועד בסרט באורך 13.5 דקות. זוהי עבודת וידאו מ-1975 ובה תיעדה אברמוביץ תהליך של סירוק אגרסיבי ואובססיבי של שערה במסרק ובמברשת לסירוגין, עד כדי פגיעה בקרקפת ראשה, כשהיא חוזרת מילולית, כל העת, על שם העבודה, בלופ אין-סופי.

אברמוביץ היא אחת הדמויות המובילות באמנות המיצג גם כיום. עבודתה זו נוצרה באופן מיוחד עבור תערוכה שנערכה בקופנהגן ב-1975. זהו מיצג קסום, מהפנט ואפילו פרובוקטיבי במידה מסוימת, שבו היא בוחנת גבולות פיזיים ואמוציונאליים – שלנו ושל עצמה. היא משלבת את גופה שלה וכן את ההיסטוריה האישית שלה כחומר ליבה מרכזי, בגלוי, ובחקירה בלתי נלאית בנושאים כמו חיים ומוות, כאב ויופי. לא רק שגופה שלה משמש כמדיום אמנותי, אלא עבודתה משקפת גם כיצד הגוף הפך לטריטוריה שמביעה מחאה, מערערת על מוסכמות, בדומה ליצירות של ג'וסטסן ושל אמנים רבים אחרים בתערוכה, נשים וגברים כאחד.

אין ספק כי תערוכה מרתקת זו ביקשה להציע חשיבה חדשה על תפקידה של האמנות, תוך התייחסות לתרבות, לאנונימיות ולהסטת המיקוד מהתוכן של העבודות לכיוון של יצירת הקשרים חדשים בין שפה ותמונה. התערוכה שיקפה ביקורת ואמנות ניסיונית שהפכו למשהו מרהיב, מהפכני, ולעתים קרובות פרובוקטיבי. יציאה כנגד ייצוג האישה כאובייקט של סחורות וכחפץ והכתרת האישה והגבר כנושא וכשחקנים פוליטיים בזירת האמנות. והחשוב מכל, למרות שהעבודות נוצרו לפני 50-60 שנים, בולטת הרלוונטיות שלהן גם כיום.

התערוכה התקיימה בתאריכים 26.3.15–2.8.15

על המחבר / המחברת

חנה קורפל

חנה קורפל

עורכת מדור: אומנות. תואר שני בתולדות האומנות. הציגה מיצירותיה בתערוכות יחיד וקבוצתיות בגלריות בארץ.

תגובה אחת

  1. ענתי
    ענתי נובמבר 05 2015, 13:01
    התמונה הגדולה נהדרת

    עושה את כל המאמר

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים באמנות

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!