יונתן קורפל
מעולם לא כתבתי במדור האמנות, ובכל זאת ברצוני הפעם לשתף אתכם בחוויה טרייה בתחום זה, מימי חג הסוכות. בערב החג השני לפני הצהריים הגענו רעייתי ואני למוזיאון לאומנות ישראלית ברמת גן. בעבר הרבינו לבקר שם, ראינו אז כמעט כל תערוכה, ואחרי היעדרות בת שנים אחדות החלטנו לראות מה חדש במוסד תרבות זה.
אתר האינטרנט של המקום לא היה ידידותי מספיק, אבל יגענו ומצאנו כי בערב החג, חרף העובדה שמדובר ביום א' שבו בדרך כלל המוזיאון סגור, המקום יהיה פתוח לארבע שעות. שמחים וטובי לב שמנו פעמינו למקום.
כרגיל וכמקובל היו כאן כמה תערוכות במקביל. תערוכה מעניינת של רוני סומק, המרבה להציג במקום, שעוסקת בפרשנויות לדיוקנאות משוררים ומנסה לקשר בין ציור לשירה; תערוכתה של הציירת נורה סטנשו, שיצירותיה משלבות אלמנטים אופייניים מארץ הולדתה רומניה, שאליהם היא קשורה גם כאן ועתה; תערוכה לא שגרתית שכוללת ציורי ילדות של אמנים ישראלים, ולצדם לתזכורת יצירות שלהם מתקופת בשלותם; תערוכה של אמנים צעירים, מעשה חשוב ולא שגרתי של פתיחת דלתות ומתן הזדמנות לאמנים בראשית דרכם. אף אחת מהתערוכות אינה משהו שידובר בו רבות במדיה, ואף אחת מהן אינה כזו שתזכה לפרסום בין-לאומי. עם זאת מדובר בהחלט בתערוכות שכדאי לבקר בהן וליהנות. אולם לא על כך באתי לספר הפעם.
אני מבקש להתמקד לא במה שהיה תלוי על הקירות, אלא במי ש(לא) התנועע במסדרונות. שהינו במקום כשעה. משך כל הזמן הזה הגיע למוזיאון מבקר אחד נוסף, שנכנס אחרינו ויצא הרבה לפנינו. שעה קלה אחרי לכתנו המוזיאון נסגר. מצאתי עדות לביקור של זוג אחד נוסף טרם הגיענו. מוזיאונים מטבעם אינם מקומות הומים, והמוזיאון ברמת גן אינו שונה בהקשר זה, אולם יש גבול עד להיכן יכול המצב להתדרדר. דממה מעיקה ביותר, מבישה ברמה שטרם נתקלתי בה עד כה, ליוותה אותי משך כל הביקור. עובד נבוך בודד קיבל את פנינו בכניסה, גבה את התשלום והפעיל במיוחד לכבודנו את סרט הווידיאו ששובץ באחת התערוכות.
כעת יבואו ההסברים על כך שמדובר בערב חג. יהיו גם מי שיתלו את השיממון בעובדה שבדך כלל המוסד סגור בימי א'. תירוץ זה איננו קביל מראש. התמונה ברורה. הארץ הייתה מלאה באותה העת באין ספור אזרחים בחופשה, רבים מהם מלווים בילדיהם, שרק חיפשו מה לעשות אחרי שבעה ימים שבהם מיצו כל אפשרות, ולו גם שולית. די היה לעבור בקניון רמת גן, מהלך כמה מאות מטרים משם, ולראות את אלפי האנשים, משפחות משפחות, שמשוטטים שם.
בעת הביקור במוזיאון, שקיים כבר שלושים שנים כמעט, בעיר שאיננה מהדלות במקומותינו, ושמבט בוחן בתוכו מעיד כי אין הוא סובל מעודף תקציבים, חשתי שידור עוצמתי של עניות משני סוגים. ראשית עניות הרוח של כולנו. ברור שמשחקי כדורגל וברים ופרגיות על האש (שגם אני מחשיבם) מושכים יותר קהל מאמנות פלסטית. כך זה בכל העולם. אולם הפרופורציה כאן מתחילה להיות בלתי אפשרית. והדלות השנייה, שלעניות דעתי חמורה עוד יותר, היא זו של רמת הניהול המקומית. מהדיווחים במדיה אפשר ללמוד כי פרנסי העיר רמת גן עסוקים זה מכבר בנושאים בוערים יותר. אולם לנו אסור לוותר, מי שמקבל את משכורתו מידי התושבים, עליו האחריות. יש כאן ניהול על גרוע ללא כל ספק.
לכל תגובה של העירייה או של כל גורם אחר תינתן במה כמובן, כדי שהגולשים יקבלו תמונה שלמה יותר.
גם בימים רגילים מעט מאד.
אכן הנוער של היום בלווית ההורים , מחפשים בעיקר אקשן אתגרי.
אנחנו כמשפחה , משתדלים להראות את ישראל היפה , דרך הרגליים , במסלולים יפהפיים בארץ , בשילוב של מוזיאונים , שחלקם מושקעים יותר , חלקם פחות.
כמובן שלא מדלגים על גם על פעילויות לילדים ,
אבל אף פעם לא על חשבון של חינוך ואהבת הארץ.
מוזיאון הטבע ירושלים ומוזיאון המדע חיפה , מאכזבים ודרושים השקעה.
לעומת זאת מוזאון המדע בירושלים ובאר שבע , נותנים תמורה מלאה.
אבל בדרך כלל קצת יותר ממה שתיארת…..
אבל בהרבה מאמרים הוא מאד חיובי
אופנועים, אופניים וביציאה מחלקים שוקולד המקום היה מלא עד אפס מקום
לא מת לגמרי אבל כמעט
עצוב
אנחנו ביקרנו במהלך אוגוסט במוזיאון המדע בחיפה, בשנה שעברה במהלך חופשת חנוכה במוזיאון ארצות המקרא בירושלים, טיול משפחתי עם הילדים, בשני המקרים המוזיאונים היו הומי אדם, הפעילויות היו מעניינות, המוזיאון חשף את הילדים וגם אותנו לדברים חדשים ועורר סקרנות רבה. אני חולקת עליך גם תרבות ברמה גבוהה יותר מפרגיות ומשחק כדורגל מעניינים אותנו. אולי יש צורך להתאים תכנים לבילוי משפחתי בחגים בהם הילדים בחופשה…
המוזיאון לא רלוונטי והקהל מmcיע ברגליים. אינני תושב רמת גן ולכן המוזיאון לא מושתת על מיסי הארנונה שאני משלם, אבל נראה לי כי תושבי רמת גן צריכים להגיע אליו עם לפידים ולהפסיק את בזבוז הכסף. או שיחליפו את ההנהלה או שיסגרו אותו.
גם אני ביקרתי במוזיאון רמת גן מספר פעמים וההתרשמות שלי הייתה זהה למה שנכתב בכתבה.