JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

כך זכינו באהדת העולם

הישגי הקולנוע הישראלי מותנים בהכפשת ישראל

כך זכינו באהדת העולם ד"ר גדעון שניר
יוני 19
19:30 2018

בימים אלה זכה הסרט "ביקור התזמורת" לפרסים רבים בארצות הברית, וכך יאה לו. אך כשמדובר באירופה, המצב שונה מעט – לא בכמות הפרסים אלא במניעים הפוליטיים שמאחוריהם. ב-24 במרץ 2018 התקיים ריאיון בגלי צה"ל עם מנהל קרן הקולנוע הישראלי כתריאל שחורי, ובו דנו במקומו של הקולנוע הישראלי בארץ ובעולם תוך השתבחות בהישגיו כאן ובמיוחד שם, הישגים שלא היו בעבר ומתבטאים בכמות הסרטים המופקים, בשיעור הצפייה, בשיתופי פעולה עם גורמי קולנוע בין-לאומיים ובזכיות בפרסים לרוב.

במיוחד משך את תשומת לבי תיאורו של שחורי על הקשיים הרבים שעמדו בפני הקולנוע הישראלי בעשורים האחרונים בניסיון לסדוק את ההתנגדות, האירופית בעיקר, לקבל את הקולנוע הישראלי בשל שיקולים פוליטיים, אנטי-ישראליים מן הסתם. ישראל מתהדרת בהיותה "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", וכנראה היה צריך להוכיח לעולם שיש בישראל חופש אמנותי ראוי להערכה באמצעות סרטים כמו לבנון, ואלס עם באשיר, ג'נין ג'נין, פוקסטרוט ודומיהם. סרטים אלה מאופיינים בהצגה חד-צדדית, לעיתים מעוותת, של הסכסוך הערבי-ישראלי. נוצר הרושם שסרט המציג, חס ושלום, את הבעיה באופן אובייקטיבי – אין לו כל סיכוי לעבור את משוכת ההתנגדות לישראל.

אובייקטיביות ואיזון אינם נתונים למשמעת החופש האמנותי, הנתפס לאחרונה כמסווה להבעת דעות פוליטיות. ההסתתרות המזויפת מאחורי סיסמה זו, הממומנת בכספי הציבור, היא בעייתית. אם יש מישהו המאמין שקובעי הפרסים באירופה בוחנים את הסרטים הישראליים רק על פי איכותם הקולנועית, מבלי לבחון לפרטים את המסרים הפוליטיים החבויים בהם – הרי הוא זורה חול בעינינו, אם לא גרוע מכך. למשל הסרט "פוקסטרוט" – אף שהוא סרט איכותי, ספק אם היה עובר אלמלא הציג את צה"ל באופן שהציגוֹ, שלא לדבר על הניסיון לפסול אותו, שרק שיפר את הרייטינג שלו.

גם מי שאוהב את יצירת הסרטים הישראליים אינו יכול להתחמק מהתחושה שאת הדחף הפנימי של אנשי הקולנוע הישראלי לזכות בהכרה בין-לאומית ניתן היה לספק רק באמצעות הפקת סרטים ביקורתיים המכוונים נגד ישראל והצגת צה"ל כעוסק בשיטתיות בפשעים נגד האנושות, הכול כדי לרצות את דעת הקהל האירופי המוטה מאוד. טיעון זה מחזק את הביקורת המופנית כלפי אנשי הקולנוע הישראלי, שנראה שמוכנים למכור את מדינת ישראל תמורת תהילת אולמות קאן, השמורה רק להפקות סרטים המכפישים את ישראל. אישית אינני מכיר אף לא סרט ישראלי אחד המציג את הבעיה באופן שונה, שזכה בפרס כלשהו באירופה.

יש להודות שהמאמץ נשא פרי. מפיקים, במאים ושחקנים ישראלים מקבלים היום מקום של כבוד בפסטיבלי הקולנוע השונים, שבהם ישראל מושמצת ומוכפשת בהתאם לכללי התקינות הפוליטית האירופיים. יש לנו בעיה. ראוי שאנשי הקולנוע הישראלי יעשו חשבון נפש מוסרי אמיתי עם עצמם ויחד איתנו, אנו ציבור מממני הקולנוע הזה, ויחשבו אם הם ראויים לכך.

ההישג הוא אכן של הקולנוע הישראלי. אך האם מדינת ישראל, המממנת אותו, זוכה גם היא? האם יש מישהו בעולם המתפעל מהפתיחות והנכונות הישראלית להלקאה עצמית סיזיפית זו? תמהני.

על המחבר / המחברת

Avatar

גדעון שניר

ד"ר. מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".

3 תגובות

  1. די עם הרגישות
    די עם הרגישות יוני 19 2018, 21:59
    כשלא זוכים בפרסים זה בגלל אנטישמיות

    כשזוכים שותקים

    השב לתגובה
  2. גדעון שניר
    גדעון שניר יוני 20 2018, 12:11
    לא רוצה לממן את

    ברור שאנחנו מדברים על שני דברים שונים. אני לא דברתי על אנטישמיות מבחוץ, אלא על ההתנהגות והתרפסות הישראלית מבפנים. מה ישראלים מסוימים מוכנים לעשות כדי לזכות בפרס, עד כדי מכירת נשמתם. ואני לא רוצה לממן את זה..

    השב לתגובה
  3. שולה א.
    שולה א. יוני 20 2018, 12:33
    אני חושב שאנחנו סובלים מהרגשת נחיתות

    הרבה אנשים בהרבה מקומות אוהבים את הישראלים.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בקולנוע

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!