JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

צלם אדם שקוף כמו אוויר

על הסרט "קולות מהבודקה"

צלם אדם שקוף כמו אוויר
יולי 09
16:07 2014

בשעת השאלות והתשובות על סרטה נשאלה לינה צ'פלין מה גרם לה לעשות סרט על ארבעה שומרים, האנשים שרואים ואינם נראים (על ידינו) בפתחי בתי ספר, חניונים, מרכזי קניות. בתשובה, היא סיפרה שבאחת הפעמים שביקרה בסופר השכונתי שלה, השומר שבכניסה הניח לה לחלוף על פניו והיא שאלה אותו מדוע אינו בודק את תיקה. השומר ענה שהוא רואה אותה כבר עשרים שנה, ויודע שהיא בוודאי גרה בסביבה. צ'פלין אמרה שתשובתו הבהירה לה שהיא לא הייתה יכולה לענות תשובה מקבילה לגביו: במשך עשרים שנה היא מעולם לא ראתה אותו ולא הייתה יודעת לזהות את פניו…

צ'פלין נשאלה כיצד בחרה, מתוך מאות מרואיינים, את ארבעת השומרים שבהם התמקדה. היא ענתה שחיפשה ומצאה אנשים שלא ויתרו; אנשים שלמרות החיים המשמימים, החדגוניים, השקופים בבודקה לא ויתרו על צלם אנוש. להבהרת דבריה התייחסה לאחד השומרים גיבורי הסרט. באחד מקטעי הראיונות הוא מספר כי בצעירותו רצה לנגן בכינור. אך הפרוטה לא הייתה מצויה, והוא לא יכול היה להרשות לעצמו לרכוש כינור. לכן לימד את עצמו לייצר כינורות, ובנה לעצמו כינור במו ידיו. עד היום הוא לא רק מנגן בכינור, אלא גם מתקן כינורות מקצועי. זה איש שלא מוותר, הדגישה צ'פלין. וכמו שלא ויתר על הנגינה בכינור, גם כשלא יכול היה לרכוש לעצמו כלי, כך הוא לא מוותר על חייו גם כשהוא קבור בבודקה בכניסה לבית הספר.

מומלץ בכל לב לצפות בסרט היפיפה "קולות מהבודקה" (ישראל, 2013). ארבעת הגיבורים האלמונים שלו יכולים ללמד אותנו איך להשביח את איכות החיים שלנו, בין אם אנחנו כרגע "על הסוס" ובין אם הושלכנו לצד הדרך. שני מוזיקאים, רופאה מנתחת לשעבר וסופר משמרים את כבודם העצמי, מבטאים אותו ומנסים אפילו לחזק אותו, אף שהם "מתייבשים" בתאים קטנים ונידחים בפתחי מוסדות. אחד מהם משחק שחמט עם ילדי בית הספר, אחת מטפחת את האזור שסביב הבודקה וגם את עצמה, אחד כותב סיפורים תוך כדי השמירה. לא זו בלבד שכל עבודה מכבדת את בעליה, אלא שמי שמצליחים לכבד את עצמם – הם אכן מכובדים, אפילו בבודקה.

בהזדמנות זו אני מבקשת לחדד את סוגיית כבודם של השומרים. לינה צ'פלין הדגישה כי ארבעת השומרים לא ויתרו והצליחו לשמר את צלם האדם. אני מציעה שהם הצליחו לשמר ואף לחזק שני סוגים של כבוד (עצמי). האחד הוא הכבוד הסגולי (dignity) – כבודו של כל אדם באשר הוא אדם; של כל יצור אנושי מתוקף שייכותו למשפחה האנושית. השני הוא הכבוד המסוים שאדם חש ודורש מסביבתו בזכות תכונותיו הייחודיות; בזכות כישוריו, כישרונותיו, יכולותיו והצלחתו במימוש הפוטנציאל הייחודי הגלום בו (respect). ארבעת השומרים מצליחים לשמר את כבודם הסגולי: הם עומדים על כך שלמרות "שקיפותם" עודם שייכים למשפחת האדם, בדיוק ככל אדם אחר. אבל כל אחד מהם מצליח גם לטפח את כבוד מחייתו: האחד כותב סיפורים קצרים, מעריך את עצמו כסופר ומצליח להשיג הכרה ציבורית בזכות כתיבתו האמנותית. האחרת מטפחת את עצמה, חשה כי היא נראית יפה, עוזרת לילדות במוסד שבו היא עובדת לחוש יפות, וכך מעניקה לעצמה ערך ייחודי וזוכה בהכרה בו מן הסובבים אותה. שומר אחר מתקן כינורות של מוזיקאים חברים ומאפשר לאשתו ללמוד – וכך זוכה בהערכה עצמית ובזו של אחרים. השומר הרביעי מופיע עם אקורדיון בפני קהלים ואף הלחין את המוזיקה לסרטה של צ'פלין.

צ'פלין אמרה שהיא מאמינה בסרטים קצרים: עד 50 דקות. "זה הרי סרט קטן", הסבירה. אבל דומה שאיש בקהל לא חשב כמוה. מחיאות הכפיים והעניין הרב העידו שהקהל שהגיע לצפות בסרט בסינמטק ירושלים סבר שזהו סרט קטן גדול.

על המחבר / המחברת

אורית קמיר

אורית קמיר

ד"ר. חוקרת ומרצה באזורי התפר של משפט, חברה, תרבות, קולנוע ומגדר. פעילה חברתית ופמיניסטית.

תגובה אחת

  1. חגית
    חגית יולי 10 2014, 11:56
    גבורה טראגית

    בבית שבו מתגוררת ביתי יש מנקה ממוצא רוסי שהיה פעם בארץ מולדתו מנהל בכיר כל יכול. לשוחח אתו זה בדיוק כמו שמתואר אצלך בכתבה. אנשים גיבורים, אבל גם שבורים מבפנים.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בקולנוע

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!