JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

קרן אור תרבותית בבירה

המלצות על סרטי פסטיבל הקולנוע בירושלים

קרן אור תרבותית בבירה צילום: diel lo he.wikipedia
יולי 19
00:26 2014

אחד הקורבנות של מלחמת הקיץ הזו הוא פסטיבל הקולנוע בירושלים. טובים ככל שיהיו הסרטים, דומה שאנשים רבים מדירים רגליהם מהאולמות. אפשר להבין, אבל חבל. חבל עבור הצופים המחמיצים חוויות משמעותיות, וחבל עבור הפסטיבל, שהוא קרן אור תרבותית מרכזית בבירה. כאוהדת סרטים שרופה וכמבקרת קבועה בפסטיבל הירושלמי (כבר 31 שנה!) לא נותר אלא לעודד את המתלבטים ולהמריצם לעשות לעצמם טובה ולצאת לצפות במשהו טוב.

הייתי ממליצה כמעט על כל אחד מ-12 הסרטים שראיתי בימי הפסטיבל הראשונים. אתמקד בשניים שיוקרנו שוב ושניתן יהיה לצפות בהם לפני תום הפסטיבל.

הסרט "טימבקטו" מצית את הדמיון כבר בכותרתו, בזכות התייחסותו למקום שבאנגלית מסמל את סוף העולם. עוד לפני שקראתי את תיאור הסרט כבר הפריש דמיוני את מיצי הסקרנות וידעתי שלא אצליח לעמוד בפיתוי: סוף כל סוף אראה בעיניים איך נראה קצה הקצה.

ובכן, הוא צהוב, מדברי, ללא טיפת ירק ובתיו בנויים בוץ. נידח, עני, עלוב. בדיוק כמצופה מאי-שם בלב אפריקה השחורה. אבל כמו בכל מקום, אנשים אוהבים, שרים, מתכננים, רבים. רועה בקר שחי בפאתי העיר מחייך בשיניים לבנות כשהוא חושב על פרתו האהובה, GPS. הוא מחליט להעניק את העגלה שתיוולד לה במתנה לנער היתום אשר רועה עמו. הוא מנגן נעימה של מדבר אשר מהלכת קסם על אשתו ועל בתו. אבל הרועים, כמו שאר תושבי האזור, נתונים למרותם של בריונים חמושים אשר השתלטו על חייהם וכופים עליהם לציית לאיסלם קיצוני. אנשי הכנופיות אוסרים לנגן ולשיר. צעירים הנתפסים שרים מולקים בכיכר העיר. נשים מחויבות לא רק לכסות את ראשן, אלא גם לעטות כפפות על ידיהן; גם אם הן מוכרות דגים בשוק, והכפפות מקשות על תפקודן. גברים נדרשים ללבוש מכנסיים באורך אחיד ולהיפטר ממכנסיים ארוכים מדי. העוברים על החוקים מועמדים לדין ונענשים ללא רחם. גבר ואישה שהורשעו בניאוף נקברים בחול עד ראשיהם ונסקלים למוות. רועה הבקר, אשר גורם בשגגה למותו של שכנו הדייג שהרג את GPS, מוצא להורג. וכל מה שנותר הוא מחוות אנושיות קטנות-גדולות של חירות, אהבה והתרסה כנגד הכפייה והדיכוי. הצעירה הסופגת מלקות על שנתפסה שרה בניגוד לחוק, שבה ושרה גם כשהיא מולקית. ורועה הבקר רץ כדי להיירות ולמות בזרועותיה של אשתו האהובה, אשר מגיעה לזירת ההוצאה להורג. רגעים קטנים של חירות חסרת תקווה. טימבקטו נעשה בצרפת ומאוריטניה.

הסרט "רשע קיצוני" הוא משהו אחר לגמרי. סרט תיעודי שנעשה על ידי סטפן רוזוויצקי, המוכר בזכות סרטו הקודם "הזייפנים". בשיחה עם הקהל הסביר רוזוויצקי כי את הסרט הזה עשה עבור בנותיו, נערות אוסטריות בשנות העשרה לחייהן. מלחמת העולם השנייה רחוקה מהן אף יותר משמלחמת העולם הראשונה הייתה רחוקה מאתנו, אומר רוזוויצקי, והן לא מבינות למה הן צריכות לשמוע עליה ואיך היא קשורה לחייהן. לכן מטרת הסרט לחדד את האוניברסליות ואת האקטואליות של סוגיות מוסריות, חברתיות ואנושיות מן המלחמה ההיא. ובראש ובראשונה: איך קרה שגברים צעירים מבתים טובים, שקיבלו חינוך מוסרי נורמלי, הפכו למכונות השמדה שמדי יום ירו למוות באזרחים חסרי ישע?

השאלה אינה חדשה, וכמוה גם התשובות. ועם זאת – שאלות מעטות מצליחות להטריד, לרתק ולהפחיד יותר מזו. כי בתהייה "איך זה יכול היה לקרות" שלובות שאלות נוספות רבות: האם זה יוכל לקרות שוב? למה דווקא לגרמנים? האם ייתכן שזה יקרה לנו? האם זה יכול היה לקרות לי?

ייחודו של הסרט הוא התמקדותו במכתבים שכתבו חיילי פלוגות המוות במהלך המלחמה. תחילה אנו שומעים קטעי מכתבים שנכתבו לפני תחילת הטבח באזרחים. אחר כך כשנודע לחיילים שהם עומדים להישלח לבצע את המשימה. אחר כך מכתבים שנכתבו מיד לפני תחילת המשימה ומיד לאחר תחילתה. ולבסוף – במהלך השנים שבהן ירו החיילים למוות בשני מיליון יהודי מערב אוקראינה. קטעי המכתבים מעוטרים בפניהם של גברים צעירים לובשי מדים ומשובצים בראשים מדברים: פסיכולוגים והיסטוריונים. הרבה פיסות מידע היסטורי, ממצאים של מחקרים על נפש האדם, תובנות, הגיגים. פסיפס המצליח לשמור על מתח ועניין ולעורר מחשבה בלתי פוסקת.

מבין הנקודות הרבות שמעלה הסרט אגע באחת. אנו רגילים לחשוב שמי שביצעו זוועות נגד האנושות חיו במעין פיצול אישיות: חלק מהם היה ד"ר ג'קיל המגדל ילדים ומנשק לאישה, וחלק אחר היה מיסטר הייד אשר פוגע, משפיל והורג אנשים מתוך דה-הומניזציה מוחלטת. "רשע קיצוני" מציע הסתכלות אחרת. לשיטתו, לא מדובר בפיצול, אלא דווקא באריגה יחדיו של חלקי החיים השונים – אלה הנורמליים ואלה המזוויעים. הגברים הצעירים המשיכו לשמור על שגרת נורמליות דומה בכול לזו שקיימו תמיד: הם צחצחו שיניים, הקפידו על נימוסי שולחן, הסתרקו, דיברו בנימוס. השגרה אפשרה להם להרגיש נורמליים – הכול בסדר, כמו קודם, כמו אצל כולם. בתוך מציאות זו גם מעשים שלא נעשו קודם, כמו ירי בשורות של אזרחים לתוך שוחות, נצבעו בצבעי הנורמליות. אם צחצוח השיניים, ההסתרקות והנימוס הם נורמליים – אז גם שאר חלקי היום חייבים להיות כאלה. מה גם שכולם מסביב עושים אותו דבר, ואף אחד לא אומר שזה לא בסדר. במילים פשוטות: כשאנשים מצליחים לשמור על דימוי עצמי של "עסקים כרגיל", הם יכולים לשלב בחיי השגרה שלהם זוועות שלא ייאמנו ולהמשיך להרגיש שהכול בסדר. בני האדם הם יצורים סתגלנים, מזכירים הראשים המדברים, בנסיבות הנכונות הם מתרגלים לכל דבר. וכולנו קונפורמיים; זו דרכנו לשרוד. לא רק גרמנים. לא רק ב-1942.

על המחבר / המחברת

אורית קמיר

אורית קמיר

ד"ר. חוקרת ומרצה באזורי התפר של משפט, חברה, תרבות, קולנוע ומגדר. פעילה חברתית ופמיניסטית.

תגובה אחת

  1. אמירה
    אמירה יולי 21 2014, 11:20
    דוקא כשהתותחים רועמים אסור לוותר על

    מפעלי תרבות ואנושיות. אם לא ללכת לסרטים לפחות לדבר עליהם

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בקולנוע

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!