JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

מעבר לטוב ולרוע

על הסרט הפולני החדש "אידה"

מעבר לטוב ולרוע AGATA KULESZA השחקנית הראשית בסרט "אידה" צילום: Jarosław Roland Kruk
אוגוסט 06
00:43 2014

מבקרי קולנוע ברחבי העולם מכנים את סרטו החדש (2013) של פוול פוליקווסקי (Pawel Pawlikowski) "יצירת מופת", ופסטיבל טורונטו העניק לו את פרס המבקרים הזרים להקרנה מיוחדת. לי לא נותר אלא להצטרף למקהלה ולגמור את ההלל.

פולין, 1962, שחור לבן ומיליון גוונים של אפור. אנה, חניכה צעירה במנזר, עומדת לקבל על עצמה את שבועת הנזירות. היא נשלחת על ידי אם המנזר ללודז', להיפגש עם קרובת המשפחה היחידה שיש לה, שסירבה כל השנים לאמץ אותה או אפילו לבוא לבקרה. "את יהודייה" זורקת לעברה הדודה, בעוד היא מציתה סיגריה וגבר-ללילה מתלבש ללא מילה ועוזב את דירתה. אנה, חנוטה בבגדי הנזירה, לא מגיבה. המושג לא אומר לה כלום. היא לא מבינה. אין לה במה להיאחז. "למה לא לקחת אותי אליך?" היא שואלת את דודתה, שמשיבה "כי לא יכולתי; לא רציתי; לא היה לך טוב להיות אתי". הדודה, וונדה, שופטת בערכאה נמוכה, מספרת שבתקופת המלחמה הייתה פרטיזנית ולחמה בנאצים. את בנה הפעוט השאירה בידי אחותה, אמה של אנה. ועכשיו, לבקשתה של אנה, שתיהן יוצאות לחפש את קבריהם של הוריה של אנה ובנה של הדודה.

בשחור-לבן חד, חשוף, אכזרי, כל צילום בסרט "אידה" ראוי למסגרת. כל זווית – עוצרת נשימה. כל נקודת מבט – קורעת לב. המילים מועטות, אבל אין בהן ולו מילה אחת מיותרת. מעט תנועה; אין זה סרט פעולה. זה סרט נשמה. מאופק. כואב. זועק בדממה. בלי פתוס. תקוע בגרון. לא לבלוע – ולא להקיא. כמו המציאות שעל המסך.

פולין, 1962. הרחובות ריקים. חמישית מהאוכלוסייה הושמדה במלחמה, ורבים אחרים נפלו קורבן למשטר הקומוניסטי. ההעדר זועק מן הריק ברחובות. החברה מדוכאת. אנשים קשים. חיים קשים. כולם מסוגרים, שותקים, חושדים. יודעים שאף אחד אינו צדיק. מי ששרד עשה משהו שיש להסתיר, להכחיש, להתבייש בו: רצח, בגד, גנב. אבל מי נקי וישפוט? וונדה, דודתה השופטת של אנה, מחפשת את גופותיהם של אחותה האהובה ושל בנה הקטן. מבקשת לדעת מי מן הפולנים שהסתיר אותם רצח אותם והיכן הטמין את הגופות. "אני רוצה לדעת איך הרגת אותו: בירייה? בגרזן?" אבל היא עצמה הייתה פרקליטה נודעת בשירות המדינה הקומוניסטית ושלחה "אויבי מדינה" רבים אל מותם. אז היא שותה הרבה וודקה. אוספת גברים מזדמנים למיטתה. מביטה באלבום תמונות ישן בפרצופים יהודים של פעם. מורחת לחם בחמאה ומכסה את החמאה בסוכר. מגבירה את המוסיקה.

אנה פוגשת נגן ג'ז ומתנסה בחוויות ארציות. "מה נעשה כשנקום?" היא שואלת אותו. "נקנה כלב; נגדל שלושה ילדים", הוא עונה. אנה שותקת. על סף קבלת נדרי הנזירות, היא בוחנת את המסלולים הפתוחים בפניה בפולין, 1962, שבה המציאות כולה צבועה באפור. מי ששרד – לא יכול להיות נקי. כל אחד סוחב אתו חבילה כבדה מנשוא. וכולם ביחד נושאים את האובדן הנורא, שאי אפשר להכיל. "איך קרה שאני שרדתי?" היא שואלת את הפולני המגלה לה ולדודתה מה עלה בגורל אמה של אנה ובנה של הדודה. "היית קטנטנה, בהירה, לא היה אפשר לדעת שאת יהודייה. אז השארתי אותך בפתח דלתו של הכומר", הוא עונה.

מה תבחר אנה: להצטרף אל החיים השתוקים באפור, לקול נעימת הג'ז האסקפיסטית, או להסתגר מאחורי סורג ובריח במנזר? מה נכון? מה סביר? מה זה משנה?

על המחבר / המחברת

אורית קמיר

אורית קמיר

ד"ר. חוקרת ומרצה באזורי התפר של משפט, חברה, תרבות, קולנוע ומגדר. פעילה חברתית ופמיניסטית.

2 תגובות

  1. סינימי
    סינימי אוגוסט 07 2014, 12:04
    למה אצלנו לא?

    נשמע סרט בדיוק מהסוג שאני אוהבת
    למה לא אצלנו בארץ?

    השב לתגובה
  2. אנה ישראלית
    אנה ישראלית אוגוסט 09 2014, 17:30
    ההבדל ברור

    מי שמסתכל על פולין היום רואה איך המדינה הלכה קדימה לעומת מה שאת מתארת בסרט
    כלומר המדינה הולכת שם לעתיד טוב יותר
    ואצלנו ….

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בקולנוע

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!