JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

אח יא ראב

50 שנה לסאלח שבתי

אח יא ראב חיים טופול כסאלח שבתי דיוקן עצמי commons.wikimedia.org
אוקטובר 21
10:13 2014

הסרט 'סלאח שבתי' חוגג יובל לצאתו ומדובר בחגיגה אמתית. לא רק לסרט עצמו, אלא לקולנוע הישראלי כולו. לא מעט מבקרי קולנוע ופרשנים רואים בסלאח את תחילתו של הקולנוע הישראלי האמתי, ואני מסכים איתם. היו לפניו סרטים אחרים – אפילו לפני קום המדינה. אבל הסרט הזה של אפרים קישון היה הראשון שכונן יחסי אמון ואהבה בין הקהל הישראלי ובין הקולנוע שלו. במספרים, מדובר בשיעורים בלתי נתפסים. כמיליון איש צפו בסלאח, במדינה שאוכלוסייתה לא הגיעה לשלושה מיליון תושבים. הישג מדהים בקנה מידה עולמי.

מעבר לכישרון הגדול של היוצרים ושל השחקנים ולסיפור עצמו כמובן, היה בסלאח מעין קוד גנטי שהתווה את הדרך עבור מרבית הסרטים הישראליים המצליחים שבאו בעקבותיו. קודם כול – קומדיה. הישראלים אוהבים לצחוק בבית הקולנוע. וככל שהם צוחקים יותר, כך גוברת תחושתם שקיבלו תמורה מלאה לכספם. כך ב'גבעת חלפון', ב'חגיגה בסנוקר', ב'חולה אהבה משיכון ג", ב'זוהי סדום' ובשוברי קופות אחרים.

אבל לא די בכך כדי להפוך את הסרט למשמעותי באמת. לשם כך הקומדיה צריכה להתבסס על מצע דרמטי שמדבר לישראלים רבים. במרבית המקרים מדובר בעימות העדתי, שסלאח שבתי היה החלוץ בהצגתו על המסך. אפשר לאהוב או לתעב את הדרך שבה הוא עשה זאת, אבל זה לא משנה את העובדה שקישון קלע בול בבחירת אותו מצע. לא פלא שהיו לו אין-ספור יורשים בעניין, בעיקר בז'אנר סרטי הבורקס. ואגב, קישון היה מומחה גדול באיתור מצעים כאלה. לא במקרה הוא עבד, קודם כול, כבעל טור בעיתון. בסרטיו הבאים 'ארבינקא' ו'תעלת בלאומילך' הוא יצק קומדיה על בסיס המתח הדרמטי שבין הממסד המושחת והבירוקרטיה החונקת ובין הפרט החלש והתמים.

והיה בו, בסלאח שבתי, רכיב נוסף שהפך לפריט חובה בשלאגרים קולנועיים ישראליים – המשפחה. חתיכת משפחה, במקרה של סלאח. סאגות משפחתיות, מ'משפחת צנעני', דרך 'לילסדה' ועד ל'איים אבודים', תמיד התקבלו פה בברכה. קישון ידע לארוג את כל הרכיבים האלה לכדי הצלחה קופתית מטורפת.

ואולי זה הגורם הנוסף, והחשוב מכולם, בעבודתו. האיש רצה להצליח, להגיע לכמה שיותר צופים. הוא לא עשה זאת באמצעות הנמכת ההומור, נהפוך הוא. וגם לא דרך ויתור על יומרות קולנועיות – בסלאח יש סצינות בלתי נשכחות גם בהיבט הזה. אבל קישון רצה לתקשר, לדבר עם הצופים שלו בגובה העיניים. והצופים הרגישו בזה.

היום זה נשמע כמעט מובן מאליו. ברור שהוא שאף להצליח. אבל בעשורים שהגיעו אחרי סלאח, הבון טון הקולנועי בישראל היה כמעט הפוך. לעשות 'אמנות', גם על חשבון אהדת הקהל. לבטא את 'האמת שלך', גם אם זה יפגע מסחרית בסרט. צפייה מחודשת בסלאח שבתי מלמדת עד כמה בעייתית הייתה גישה זו, כי סלאח הוא סרט אישי לגמרי של אפרים קישון, המהגר מהונגריה שמעולם לא הרגיש מחובר לישראל כמו שהרגישו הצברים. לא פלא שהצהיר כי "סלאח הוא אני". אבל הוא גם הוכיח שאין סתירה בין אמירה, כנות ואומץ, לבין בידור המשמח את הקהל. הסרטים הישראליים שנעשים כאן מאז תחילת שנות האלפיים חזרו, סוף סוף, אל המשוואה הקישונית הזאת. וזאת הסיבה המרכזית להצלחתם.

על המחבר / המחברת

שי להב

שי להב

עורך מדור: במה. עיתונאי תרבות, מבקר מוזיקה, מחזאי, תסריטאי ועורך.

תגובה אחת

  1. בתיה
    בתיה אוקטובר 22 2014, 10:23
    איפה הימים ההם

    היוצרים, השחקנים, ובעיקר האוירה

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בקולנוע

יתר המאמרים במדור