JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

הזקנה היא לא עסק

מי בכלל רוצה לראות גיבורי קולנוע זקנים?

הזקנה היא לא עסק עינת קפאח
פברואר 09
09:41 2015

הזקנה היא לא עסק (פוטוגני), ולכן אין הרבה זקנים בקולנוע הישראלי. פה ושם נמצא איזה סבא שחולק מהגיגיו ומחוכמתו או סבתא שמספרת סיפורים, אולם קשיש בתור גיבור קולנועי? כמעט שלא. מדוע? קשיי ליהוק או כי העולם שייך לצעירים? אולי גם וגם.

ברוב הסרטים נמצא אותם, את הקשישים, בתפקיד "החכם" בעל הידע התרבותי-עדתי, כמשמר התרבות, או כתוספת צבע ופולקלור. כך הסבתא הקצת לא שפויה, שתפקידה לספר על חושם לנכדיה, בסרט "לילסדה" (שמי זרחין, 1995), או המבוגרות המקוננות ללא הפסקה במרוקאית ב"שבעה" (רונית ושלומי אלקבץ, 2008), או המבוגר המסורתי שמספר סיפורים מהתנ"ך ב"קזבלן" (מנחם גולן, 1973). אלו קשישים צבעוניים, אך לא גיבורים מרכזיים בעלי פחדים ותקוות.

מראשית דרכו קידש הקולנוע הישראלי את הצעיר כגיבור, בדיוק כמו מקביליו בעולם. בראשית ימי הקולנוע הישראלי היה זה הגיבור החסון, עובד האדמה, הצבר המיתולוגי יפה התואר, שכיכב על המסך הגדול ואחריו גם על המסך קטן. דמויותיהם של צעירים וצעירות יפי תואר מבריחות אותנו מהמציאות אל עולם שכולו הבטחה להצלחה ולחיי נצח. מי בכלל רוצה לראות גיבורים זקנים? "בן שישים לזקנה" נכתב כבר בפרקי אבות, ולמרות החלק היחסי הגדול של בני השישים ומעלה באוכלוסייה, החלק היחסי שלהם על המסך הגדול – פצפון.

ובכל זאת, אותם הזקנים המופיעים על המסך בסרטים עלילתיים עדינים ומרגשים, הם חבורה חכמה ובלתי נשכחת. "הזקנה היא לא עסק…" אומרת לעצמה גיבורת הסרט הקצר "לאט יותר" (אברהם הפנר, 1967) "…תמונה כללית נאבדת ונשארים פתאום רק פרטים". סרט עטור שבחים זה מתאר את מחשבותיה של אישה מזדקנת, לאחר משבר בזוגיות רבת השנים שלה עם בעלה. הפרידה הקצרה ביניהם מאפשרת לה להרהר בבדידותה ובחרדתה מהזקנה ומהמוות. היא מיישירה מבט אל עצמה, אל המראה, אל בן זוגה, ומסכמת את חייה: "בעצם כל היום חשבתי עלינו, איפה היינו, לאן הגענו, מה בכלל היינו אחד בשביל השני… סיפרתי לעצמי את החיים שלנו שוב… לא סיפרתי לי שום דבר שאני לא ידעתי קודם".

בסרט זה מתוארת הזקנה כשעמום, כתחנה לקראת הסוף, אולם גם כיכולת לקחת אחריות ולהאמין שעוד אפשר לשנות: "אני הייתי לחה ומקומטת ובכלל לא רציתי לחיות יותר. ידעתי שאם אני לא עושה משהו דרסטי, אני גומרת תיכף ומיד במקום…" הסרט, המבוסס על סיפור של סימון דה-בובואר, מאפשר לצופה לחוות את כיליון הגוף מנקודת מבט אישית וכנה של אישה מזדקנת. הגוף, על קמטיו ועל חולשותיו, מדכא, במיוחד לאור העובדה כי לדעתה בעלה לא השתנה, ורק היא, האישה, עדיין עסוקה בשינויי הגוף. אולם ההתבוננות הכואבת הזו בעצמה מובילה אותה למסקנה שעליה להשלים עם המציאות, עם השינויים הגופניים ולבסוף גם עם בעלה. דווקא האומץ להיישיר מבט אל הזקנה הוא שמאפשר חמלה בסוף הסרט.

הסרט "לאט יותר" שייך לתנועה קולנועית שהתפתחה בארץ בסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת וכונתה "הרגישות החדשה". סרטים אלו הדגישו מערכות יחסים וחיי יום-יום, וניסו להשתחרר מהקולנוע הציוני וההרואי של שנות ה-50 ולהידמות לקולנוע האירופי. ובעוד רוב הבימאים בארץ המשיכו לייצר סרטים העוסקים בכלל, בקולקטיב, בלאומיות ובסכסוך, הגיחו גם סרטים אישיים, כגון "התימהוני" (דן וולמן, 1970) ו"פלוך" (דן וולמן וחנוך לוין, 1972), העוסקים לא רק בזקנה, אלא גם בדמויות תלושות, השונות מדמות הצבר המיתולוגי.

התימהוני הוא סיפורו של צעיר המעדיף לבלות את ימיו ואת לילותיו ברחיצת זקנים בבית אבות בצפת. הוא מעביר את זמנו בציור פניה וגופה של רחל, ישישה בת שמונים הממלאת את עולמו. אולם כאשר מגיעה למקום צעירה יפת תואר, הוא מעדיף כמובן את נעוריה ורחל נפגעת. הזמן עובר והצעירה עוזבת, והוא מוצא את עצמו שוב בדלתה של רחל הישישה. התימהוני הוא אדם רגיש, פחות גברי, לא מתחבר לבני גילו ובודד. רגישות זו מאפשרת לו לראות את מה שמעבר לזקנה ולגוף הקמל, אולם הוא נתפס כתימהוני ולא נורמאלי. כזה הוא גם פלוך, היוצא למסע לאחר מות בני משפחתו. הוא עוזב את אשתו הזקנה בחיפוש אחר צעירה חזקה שתהיה לו לאישה ותוליד לו בן במקום בנו שנהרג. הסרט הוא קומדיה צינית על התפוררות הגוף, על בדידותו של המבוגר המנסה לחיות מחדש אולם המציאות משליכה אותו אל תהום אפסות קיומו.

המפגש בין הזקנה לנעורים מעורר חמלה כלפי הזקנים ומציב קונפליקט חד, שכן במראה המשתקפת, מי רוצה להיות זקן? בתחרות הקבועה בין הזקנה לנעורים בקולנוע, הנעורים הם שמנצחים בדרך כלל,כי הם טומנים בחובם את ההבטחה לחיי נצח. אולם לא כל הסרטים מציגים את הגיל המבוגר כחסר תקווה, יש גם כאלה המציעים נחמה בדמות ניסיונות להתחדש גם בשלב הזה של אחרית החיים.

מרבית גיבורי הסרט "אסקימוסים בגליל" (בימוי יונתן פז, תסריט יהושע סובול, 2006) הם זקנים, בדומה לסרט "לאט יותר". אולם אם גיבורת "לאט יותר" שינתה את נקודת מבטה על המציאות, גיבורי "אסקימוסים בגליל" מנסים לשנות את המציאות עצמה. גיבורי הסרט הם דיירי בית אבות בקיבוץ מבודד במרומי הגליל, שמגלים לתדהמתם כי הקיבוץ ננטש על ידי כל תושביו והוכרז כפושט רגל, והם נותרו לבדם עם המטפל הסיני שלהם. מאחר שהם רגילים שיטפלו בהם, תגובתם הראשונית היא דיכאון וייאוש עמוק. אולם במהרה הם מתעשתים ומחליטים להקים מחדש את הקיבוץ, באותו להט נעורים שנשתמר בהם מאז הקימו את הקיבוץ לראשונה. או אז מופקעת מהם זקנתם, והם הופכים להיות חבורת אנשים בעלי רגשות, אהבות ואף בעלי אינטריגות ישנות שצצות מהבוידעם. בעיני הצופים הם חדלים להיות דמויות הישובות בחוסר מעש בכיסאות גלגלים, ונעשים אנשים בעלי אופי, רצון ומטרה. עם זאת חזונם תלוש מהמציאות: כאשר מגיע הקבלן שקנה את הקיבוץ, הם מנסים למקש את הכביש בעזרת נשק שהיה מוחבא בסליק עוד מימי הבריטים; מותו הפתאומי של אחד מהם קוטע את התנגדותם והם מבינים כי אין בכוחה של חבורת הקשישים לנצח את המציאות. הסרט הוא דרמה מרירה-מתוקה על הזקנה, מצד אחד הם מגוחכים בניסיונותיהם, ומצד שני הם מוצאים מטרה חדשה בחייהם, הגורמת להם לשוב ולהרגיש אנשים בעלי משמעות.

את "המקלחת" ואת "בדרך אל החתולים" ביים חורחה גורביץ. הוא בחר לעסוק בזקנה כי זהו השלב שבו החיים עומדים להיגמר, ולכן זהו השלב המעניין ביותר בחיים. הדבר בא לידי ביטוי מובהק בסרטיו אלו שכן גם אם גיבורי הסרטים הם אנשים מבוגרים, הרי אלו סרטים העוסקים בחיים.

בסרט "המקלחת" (תסריט דני הורביץ, 1997) אנו מתוודעים למערכת יחסים מנוכרת בין אב בן 70 המאושפז בבית החולים, לבין בנו בן ה-45. הבן נאלץ לקחת את אביו הביתה ליום אחד ולרחוץ אותו שם, בגלל מצב ההיגיינה במקלחות בית החולים. סצנת השיא היא כמובן הסצנה במקלחת. לא פשוט לבן לראות במערומי אביו, על אחת כמה וכמה כאשר מערכת היחסים ביניהם רעועה. החרדה מפני המוות משתקפת במבטי הבן אל גופו הזקן של האב, אולם חרדה זו מתחלפת ברגעי החסד הנוצרים ביניהם בזמן המקלחת. ההתערטלות מאפשרת לאב ולבן להזדקק זה לזה ולפתוח חסימה שהעיבה על יחסיהם. גדולתו של יוסי ידין ז"ל, שזה לו סרטו האחרון, היא במוכנות שלו לחשוף את גופו הקמל לעיני כול. הצופה הממוצע, שמורגל בצילומי נעורים חטובים, משתתק נוכח המבט האינטימי במוות המתקרב. בסרט זה הצופה נחשף לתחושות ההשפלה והבדידות שחווה האב בבית החולים, ולמבוכתו של הבן מכך. מבחינה זו, שני הגיבורים עוברים תהליך מניכור לחמלה, ואיתם גם הצופה. אף פעם לא מאוחר לשקם מערכות יחסים, גם אם המרחק הפיזי והנפשי בין הגיבורים גדול.

בסרטו הארוך של גורביץ, "בדרך אל החתולים" (עפ"י ספרו של יהושע קנז, תסריט יואב כ"ץ, 2009), הגיבורים הם הקשישים עצמם, ללא גיבור שהוא המתווך הצעיר עבור הצופה. יולנדה מוסקוביץ' (ריטה זוהר המצוינת, שזכתה בפרס על משחקה בפסטיבל הקולנוע שנערך אשתקד בירושלים, כמו גם על משחקה ב"אהבתה האחרונה של לורה אדלר" בבימויו של אברהם הפנר מ-1990) היא מורה לצרפתית אלגנטית ויפה שיצאה לגמלאות. לילה אחד, בניסיון להשתיק את יללות האהבה של חתולי השכונה, היא נופלת במדרגות ושוברת את עצם הירך. היא מתעוררת במחלקה הגריאטרית בבית חולים שיקומי, ומוצאת את עצמה ללא פרטיות, מוקפת קשישים חולים, במסדרונות לא אסתטיים שחרדת המוות שוכנת בהם תדיר. יולנדה האסתטית חשה שמקומה אינו שם, בין הזקנים החולים, אולם עליה לקבל את הדין ולהישאר שם זמן רב לצורך שיקום הרגל.

בית החולים, עולם מצומצם ומלא פחדים, הופך למקום מלא תקווה המייצג עולם ומלואו. מתוך הדכדוך יולנדה מגלה בעצמה כוחות חדשים. היא חוברת לאלגרה, שכנתה לחדר, ומתעמתת עם מנהלת המחלקה. כוחות אלו מאפשרים לה גם להיפתח לשאול, כדורגלן עבר מזדקן ומלא חיים, שדוהר ללא הרף בכסא הגלגלים. שאול מצליח לעורר בה רגשות ששכחה מזמן, בעוד הוא עצמו מחביא בתוכו כאב גדול ומסתיר בעיות שתייה חריפות בעזרת אופטימיות אין-סופית.

יולנדה הופכת לאישה מאוהבת. היא מחליפה את בגדיה, מתלבשת יפה ומרבה לחייך. הצופה, שרגיל לחוות אהבה דרך צעירים, מוצא עצמו מתרגש עבור שני הזקנים האלה, שתהליך החיזור ביניהם מלא רוך ואהבה. כשמגיע זמנה של יולנדה לשוב לביתה, היא מגלה את הבדידות שבבית. ואז, בערב פסח, שאול מופיע על מפתן ביתה ושניהם טועמים טעמה של אהבה מאוחרת, גם אם לזמן קצר. סרט זה משכיח לרגע את עטיפת הגוף המזדקן, ומאפשר לצופים לחזור ולראות בזקנים דמויות עגולות, מלאות תקווה, הנמצאות במקום שיום אחד כולנו נגיע אליו.

מוצאם של היוצרים בקולנוע הישראלי משפיע לעתים על יחסם לגיבוריהם, בעיקר בשאלות הקשורות למוצא עדתי, לנטיות פוליטיות או ליהדות. אולם נראה כי רגישותם של הבימאים בארצנו גורמת להם להתרחק מהנושאים המרכזיים בתרבות הישראלית, ולדון באנושיותם של הגיבורים בחוויותיהם האישיות. כך למשל בסרט "מועדון בית הקברות" (טלי שמש, 2005), סרט תיעודי שהוקרן תקופה ארוכה בבתי הקולנוע (סרטים תיעודיים רבים נעשו על הקשישים בישראל, אולם בדרך כלל הם היו סרטי טלוויזיה). הסרט עוקב אחרי קבוצה של מבוגרים המגיעים להר הרצל בוקר אחד בשבוע עם צידניות וכסאות מתקפלים. שם, בצלו של עץ אורן, הם דנים בעניינים שברומו של עולם.

במשך חמש שנים תיעדה טלי שמש את סבתה ואת דודתה, חברות הקבוצה הזו שמכנה את עצמה "האקדמיה של הר הרצל". למעלה מעשרים שנה הם קוראים שר שירים, מתווכחים על היסטוריה ודנים בעתידו של העם היהודי. דודתה של הבימאית מתנגדת נחרצות לשם הסרט, ומדגישה כי הם "אקדמיה" ולא "מועדון בית קברות". בסצנה זו, הפותחת את הסרט, מרחף המוות סביב. יש לו תפקיד מרכזי בעברן של הדמויות, מרבית חברי המועדון הם ניצולי שואה, וכמובן בהווה שלהן. נקודת המבט של הנכדה הצעירה מזכירה לצופים כי חברי האקדמיה הם קשישים. אולם בשונה ממנה, נראה כי הדמויות, ובעיקר סבתה ודודתה של הבימאית, מלאות להט ותשוקה לחיים. רק כאשר חברי הקבוצה פוגשים במוות, ומספר המשתתפים הולך ומתמעט, מתעוררות מריבות ישנות והדמויות נאלצות להתמודד עם סודות ועם חשבונות לא פתורים מן העבר. במעקב אחרי המריבות והאהבות הם צומחים כבני אדם, ולא כ"זקנים".

בסקירה זו מניתי כמה זקנים שהם בעלי משמעות בסרטים רגישים שלא הפכו לשוברי קופות. אף שהם בעלי הניסיון המצטבר וחוכמת החיים בעולמנו, למרבה הצער הם מצרך נדיר על המסך. העולם שייך לצעירים? מסתבר, עדיין, והזקנה היא כנראה לא עסק…

 

על המחבר / המחברת

עינת קאפח

עינת קאפח

תסריטאית, בימאית, ומרצה לקולנוע בקהילות שונות בארץ ובעולם. אחראית קשרי חוץ בבי"ס לקולנוע "מעלה" בי"ם. ביימה את הסרטים "בת יפתח" ו"הירושות שלי".

3 תגובות

  1. קשיש
    קשיש פברואר 09 2015, 16:47
    אני לא כל כך מבין בקולנוע

    אבל בקשישות אני מבין, אני פשוט מכיר את זה מעצמי.
    קראתי ואני מסכים איתך.
    זה מבטא את היחס לאנשים מבוגרים במדינה כמו שלנו.

    השב לתגובה
  2. דיתי
    דיתי פברואר 12 2015, 13:52
    דוקא בחו"ל בסרטים הזקנים מככבים

    כל השחקנים שהיו מפורסמים בזמנו, כאשר הם מזדקנים ממשיכים לשבץ וללהק אותם בתפקידים בולטים בסרטים רבים

    השב לתגובה
  3. צביה גולן
    צביה גולן פברואר 12 2015, 15:02
    אני רק שאלה... (::::

    בן כמה ריצ'ארד גיר?…
    זקן או לא, הוא מצטלם נפלא. כמוהו גם רוברט רדפורד…ואולם, לדאבון הלב, את צודקת, כמובן, בכל מילה. העולם המצטלם טוב הוא הצעיר, הרזה, אולי גם העשיר. מסקנה: עצוב מאד

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בקולנוע

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!