JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin
  • ראשי » 
  • כלכלה
  •  » מחדלי הרגולציה והמערכת הבנקאית (2)

מחדלי הרגולציה והמערכת הבנקאית (2)

חובותיו האבודים של אליעזר פישמן

מחדלי הרגולציה והמערכת הבנקאית (2) דוד שוורץ
מרץ 03
09:30 2018

בחלקו הראשון של המאמר טענתי כי אין צורך בוועדת חקירה פרלמנטרית שתדון בכשלי המערכת הבנקאית במתן האשראי לטייקונים. לטענתי, מניעת חובות אשראי אבודים הוא עניין פשוט שניתן ליישמו אם רק מקפידים לקיים את כל ההוראות והנהלים במערכת הבנקאית. כמו כן תיארתי את מחדלי הנהלת הבנק למסחר, הרגולטור, קרי בנק ישראל ובמיוחד המפקח על הבנקים, שאִפשרו מעילה ענקית לפי כל קנה מידה, על אחת כמה וכמה בבנק כה קטן.

בחלק זה אציג בהרחבה מקרה נוסף שמעיד על מחדלים שניתן היה למנוע בקלות, וכוונתי למקרה של אליעזר פישמן. פישמן, רואה חשבון מיומן, היה יועץ כלכלי של הסקטור ההתיישבותי, במיוחד של הקיבוצים. במשך שנים רבות נחשב ליועץ מתוחכם והגון, רבות בזכות התנהלותו בתחילת שנות השמונים, עת הקים עם יוסי ריגר (יוצא בנק הפועלים) קבוצה לניהול קרנות נאמנות בשם "פישמן-ריגר" ושתי קרנות נאמנות – "רונית" ו"ענת" (ע"ש בנותיו) שהשקיעו במניות וצברו מייד סכומי עתק. הקרנות ייצרו תשואות גבוהות "על הנייר", שכן השניים אספו מניות של חברות עם סחירות לא גבוהה כמו אתא ג', ישפרו וכו', וכשהשוק קרס, הם פדו את כספי המשקיעים בקרנות, ויצרו תחושה שניתן לסמוך עליהם. תחושה זו כנראה הובילה את המערכת הבנקאית לשורת החלטות אבסורדיות במתן אשראים לפישמן כפי שאסביר בהמשך.

לפני שאחזור לפישמן, אני מבקש להסביר את תהליך מתן אשראי ללקוח מן השורה, לא לטייקון כמו פישמן. לקוח שמבקש אשראי נשאל מיידית על ידי הבנק שתי שאלות: לאיזו מטרה האשראי; ומה מקור ההחזר, או במילים אחרות, כיצד הוא מתכוון להחזיר את האשראי. אם זהו לקוח חדש ולא מוכר בבנק, החקירה מעמיקה הרבה יותר, וכוללת בדיקת פעילות עבר בבנקים אחרים, בדיקת דפי חשבון קודמים ועוד בדיקות שהן בתחום האפור של שמירה על סודיות בנקאית והמבין יבין, במיוחד הבנקאים שמביניכם.

הריבית נקבעת על פי שלושה פרמטרים. הפרמטר הראשון שמשפיע על קביעת הריבית ללקוח שמקבל אשראי, הוא מחיר המקורות לבנק, או עלות גיוס הכסף. כיום שואף ל-0. כי המפקידים כמעט לא מקבלים ריבית על כספם שמופקד בבנק; הפרמטר השני הוא פרמיית הסיכון מהלקוח הלווה, ככל שהוא נחשב מסוכן יותר, פרמיית הסיכון עולה, כלומר הריבית עולה, מה שמייקר את ההלוואה; והפרמטר השלישי הוא העלות התפעולית של ההלוואה.

הבנקים בישראל יצרו פרמיות סיכון אבסורדיות, מדרגות שנקראות "חריגה ממסגרת האשראי" ועוד כל מיני טכניקות אחרות כדי להגיע לריבית רצחנית של כמעט 10%. מגדילות לעשות חברות כרטיסי האשראי ששייכות לגופים בנקאיים, שאף מגיעות לריבית שנתית בשיעור גבוה מ-12%. למען ההגינות יש לציין שלקוחות "טובים" ומוכרים לבנק שיש להם היסטוריה חיובית נמצאים בתחום של עד 6% ריבית שנתית ולעיתים אף לא עוברים 4%. מדובר בנגזרת של ריבית הפריים כשהמרווח שמעל הפריים הוא זה שקובע את הריבית, ומה שקובע את עלות ההלוואה האמיתית, קרי הריבית האפקטיבית, זו צורת התשלומים והקרן. מייד אסביר מדוע אני מתעכב על הטכניקה הזאת.

לקוח רגיל שמבקש אשראי, מעבר לערבות אישית שהוא נדרש לחתום, חייב להעמיד ביטחונות שבדרך כלל הם פי 1.5-5 מגובה האשראי, תלוי בסוג הביטחונות. ככל שהביטחונות טובים יותר, נתונים פחות לתנודות השוק, נזילים יותר וניתנים למימוש בקלות יותר, המכפיל יהיה נמוך יותר. למשל, כנגד חשבונות חיסכון נזילים, ונכסים על שם הלווה, הביטחונות הנדרשים יהיו הקטנים ביותר, לעומת זאת אם הביטחונות הם תיק השקעות נזיל של הלווה, והתיק כולל מניות ואופציות, או מניות עם סחירות נמוכה שהן תנודתיות יותר, תיק ההשקעות יוכל לשמש הרבה פחות כביטחון, ואז הבנק ייתן אשראי רק בגובה 20% משווי תיק ההשקעות, כי הבנק תמיד מניח הנחות פסימיות שאם יידרש מימוש לכיסוי ההלוואה, השוק בדיוק ירד חזק וכל התיק יתרסק… בהמשך תבינו את האבסורד שנובע מתיאור זה, כשמדובר בפישמן.

הדבר המרגיז בכל הסיפור הזה, שסך החובות האבודים באשראים למשקי בית עומד על כ-0.4%, בשנים מסוימות היה אף פחות: כ-0.37% ובשנים קשות כ-0.43%. כלומר, זה בעצם צריך להיות הבסיס לפרמיית הסיכון לצורך קביעת מחיר האשראי, וראו זה פלא, בהנחה שעלות גיוס המקורות שואפת ל-0, העלות התפעולית כמעט 0, והריבית היא בממוצע כ-7%, הרי שרוב הריבית היא בעצם פרמיית הסיכון, פי 17 מהנדרש! נתונים אלו רלוונטיים להבנת האבסורד לנוכח כל אותם טייקונים שחובותיהם נמחקו, ובמקרה שלנו פישמן יהיה הדוגמן.

כלומר, דווקא לקוחות שהם הכי פחות "מסוכנים" – כי האשראי של משקי הבית מפוזר על פני אשראים רבים, מה שמקטין את הסיכון, לרוב יש להם הכנסות משכ"ע, רנטה וכו', וביטחונות אחרים כפי שתיארתי – הם אלו שמשלמים את הריבית הגבוהה ביותר למערכת הבנקאית, בשעה שהלווים המסוכנים ביותר – הטייקונים, שאצלם אחוז החובות האבודים גבוה בהרבה מ-0.4% (מה שמכונה "תספורת") – משלמים ריבית נמוכה בהרבה, קרובה יותר לריבית הפריים במרווח קטן ממנו, וחמור אף יותר, הם לא נדרשים להעמיד ביטחונות כמו לקוח רגיל שאין לו כושר עמידה מול מנהל הבנק כמו אותו טייקון.

במקרים רבים ההלוואה ניתנת כנגד ביטחונות שהם בשווי האשראי בעת שהוא ניתן, ורק לאחר מכן מסתבר שיש גירעון גדול באשראי והבנק אפילו לא דרש ביטחונות 1:1 שלא לדבר על 1.5-5 כמו לקוח רגיל. מזל שבנק ישראל קבע מגבלת לווה בודד עד 10% מגובה ההון העצמי של הבנק, וזאת כדי להגביל את השפעת החוב האבוד על איתנות הבנק. יש גם תקנות נוספות שלא ארחיב עליהן (מונטה קרלו 1, 2 ו-3) שנועדו לבדוק את איתנות הבנק מזוויות חשבונאיות אחרות, וזאת בעידן של נגזרים שמסכנים את הבנק לעיתים מבלי שהוא אפילו מודע לזה. (ראו מקרה ניק ליסון שהפיל את בנק ברינגס האנגלי בסינגפור בשנת 1995 בשל כתיבת אופציות).

להזכירכם, במאמר זה אני מבקש להוכיח שאין צורך בוועדות כדי למנוע מחדלי אשראי, רק לקרוא ולבצע, ולא צריך אפילו להיות מומחים למימון ברמה גבוהה.

נחזור אם כן לפישמן. בשנת 2006 ביקש פישמן מהבנקים אשראי בסכומי עתק של כמה מיליארדי ש”ח. נראה שלא שאלו אותו לשם מה ואיך הוא מתכוון לשלם, או ששאלו והעדיפו לא לשמוע כדי לא להחמיץ את מכירת האשראי בסדר גודל כזה, שכן עבור הבנק זהו רווח, הבנק "חי" ממתן אשראים. אגב, הלוואה ללקוח רשומה בספרי הבנק כהשקעה, כי ההלוואה היא השקעה שמניבה ריבית, נכון במיוחד בשנים האחרונות כשעלות הכסף 0 ואין אינפלציה. כמו שמשקיע רוכש אג"ח בשוק ההון, והתשואה לפדיון על האג"ח היא הרווח שלו אם ימתין לפדיון האג"ח בהנחה שהמנפיק את האג"ח גם ישלם… דבר שכלל אינו בטוח בשנים האחרונות.

רבותיי, נסו להיזכר בתיאור של תהליך קבלת האשראי ללקוח הפרטי, אם פישמן השקיע את כספי האשראי בספקולציה על שער הלירה הטורקית כנגד הדולר הקנדי, מבלי שהעמיד ביטחונות הולמים, זוהי הפרה גסה של הנהלים – מתן אשראי לספקולציה על צמד מטבעות, מבלי לקבל ביטחונות לפחות פי 5 מגובה האשראי, כשבפועל לא היו ביטחונות מספיקים, או במלים אחרות, היה גירעון בביטחונות. גירעון זה הלך וגדל ככל שפישמן הפסיד יותר בהימור שנטל. האבסורד זועק לשמיים על רקע העובדה שפישמן כבר היה על סף פשיטת רגל בעבר (קרנות הנאמנות "רונית" ו"ענת") ונחשב כמי שנוטל סיכונים גבוהים על כסף ממונף. מה שהכי מרגיז בסיפור הזה – כשההימור מצליח, המהמר, קרי פישמן, גורף את הרווח, אבל אם ההימור נכשל, ההפסד על המלווה, קרי הבנק. מילא אם היו ביטחונות מספקים, אם כי אף נושה לא אוהב לממש ביטחונות, לרבות הבנקים, אבל גם ביטחונות לא היו מספיק. הבנקים נתנו אם כן הלוואה למטרת הימור ללווה עם היסטוריה לא מוצלחת, לא לקחו מספיק ביטחונות וגם גבו ריבית שלא משקפת את הסיכון האמיתי כפי שהוכח בהמשך. מצב אבסורדי לחלוטין.

קוראים יקרים, תאמרו בצדק, שוורץ, די להרבות בסיפורים, מה היה צריך לעשות כדי שזה לא יקרה? קודם כול, סכומי אשראי גדולים מאושרים בוועדת האשראים של דירקטוריון הבנק. ועדת האשראים לא רק מאשרת אשראים גדולים, עליה גם לנהל מעקב ובקרה אחר התפתחות החוב והביטחונות. למשל, אם החייב עומד בתנאים ומשלם (קרן וריבית, רק ריבית וכו', תלוי בתנאי ההלוואה), מה מצב החייב בעסקיו האחרים, מה השווי המעודכן של הביטחונות שנתן. אם זהו נדל"ן, מה שווי הנכסים למימוש מהיר, אם אלו מניות סחירות, מה שוויין בבורסה והאם מחירן לא מנופח וכו'?

את בקשת האשראי מביא לדירקטוריון מנהל בבנק, שיכול להיות קצין האשראים או הרפרנט בסניף גדול שמטפל בכל עסקי הלקוח עם הבנק, מנהל הסניף, מנהל האזור, מנכ"ל הבנק וכו'. תלוי בהיקף האשראי ובמעמד הלקוח הלווה. לכולם יש עניין למכור אשראי שמעלה את היקף העסקים בבנק בסכומים גדולים וכמובן יש את הכנסות המימון מהעסקה (הריבית שהלקוח הלווה משלם), אבל אסור להיות קהי חושים ולבקש למכור אשראי בכל מחיר, כי האשראי גם צריך לחזור הביתה, לבנק. שכיר מן השורה שביקש רק 50,000 ש”ח נשאל שאלות רבות ונדרש להמציא ביטחונות פי כמה מגובה ההלוואה, ואילו אותו טייקון שלווה מאות מיליוני ש”ח לא נדרש לכך.

בקשתו של טייקון להלוואה בסך 500 מיליון ש”ח, לדוגמה, מגיעה כמובן לוועדת האשראי בדירקטוריון. הדירקטורים, לפחות היו"ר, צריכים לשאול מה מטרת ההלוואה? אם התשובה היא לשם הימור על מטבעות – יש לדרוש מייד ביטחונות לפחות פי 3, או ערבות אישית ושיעבוד נכסים שאינם משועבדים או חשופים לעיקולים. לשם כך מי שראוי שיציג את הלקוח הלווה, הטייקון, בוועדה הוא הבנקאי שמטפל בו אישית ומכיר היטב ומקרוב את עסקיו, ולא מי שנסמך על סיפורים מהתקשורת. הבעיה היא שרוב הטייקונים עובדים עם כמה בנקים, בכל בנק הם מספרים סיפורי אלף לילה ולילה וכל בנק חושש להפסיד את העסקים לטובת בנק מתחרה, ורק אחר כך מתבררת האמת.

אם פישמן אמר שההלוואה נועדה להימור על מטבעות, הרי שאישור ההלוואה בתנאים שקיבל זו שערורייה. אולם אם אמר שנועדה למטרה אחרת ובפועל הימר בכסף, הרי שזה כבר סיפור קשה הרבה יותר…

לקח הטייקון את ההלוואה, הייתי מצפה שיו"ר הדירקטוריון, ולפחות יו"ר ועדת האשראים, ידרשו לפחות אחת לרבעון, לקבל עדכון על סטטוס החוב מבחינת עמידה בתנאי התשלום, עדכון על עסקי הלקוח, וערך עדכני של הביטחונות. אם אלו מניות סחירות – שערוך מדויק תוך בדיקה אנליטית אם המחיר לא מנופח ומה המלצת האנליסטים של הבנק על מחיר המניות, שכן אותן מניות עלולות להיות מחר נכס של הבנק אם ההלוואה לא תיפרע. אם מדובר בנדל"ן – הערכה גסה לפחות של ערך הנכסים לפי מגמות השוק באותו אזור שבו נמצאים הנכסים.

במקרה של פישמן שהפסיד בזמן קצר כ-400 מיליון דולר, באותה עת כ-1.5 מיליארד ש”ח, סכום עתק, שיצר מייד בעיה לכל הבנקים שמהם לווה והכניס אותו לגירעון בביטחונות, כי ערך ההשקעה שהימר עליה נחתך משמעותית, זה בלבד היה צריך לגרום לרביזיה בעסקת האשראי ולדרישה מהלקוח להגדיל את הביטחונות או לסגור את ההלוואה. בכל הסכמי ההלוואות קיים סעיף, שעל פיו בעת שיש גירעון בביטחונות, רשאי הבנק לדרוש את סיום עסקת האשראי. במקרה של פישמן אף בנק לא דרש! לכולם היה נוח להמשיך ולרשום ריבית שבעצם לא שולמה בפועל (ריבית ארעית) והגדילה את החוב האבוד, כי הבנקים לא רצו ליצור בעיה, והעדיפו לגלגל אותה לימים טובים יותר, כמו חילופי מנכ"ל הבנק שינקה את השולחן עם כניסתו לתפקיד וכו'.

אגב, אלמלא דרישת שלטונות מס הכנסה מפישמן לשלם סכום גדול שלא יכול היה לשלם, היה עניין הלוואתו ממשיך להתנהל באותו אופן אבסורדי עד שהבנקים היו מציפים זאת בלית ברירה.

שלושה גורמים נוספים יכלו למנוע את האבסורד וכשלו. האחד זה הרגולטור, כלומר המפקח על הבנקים, שצריך בהלוואות מעל סכום מסוים (במיוחד אלו שאושרו בדירקטוריון) לדרוש דו"ח מיוחד עם סעיפי בקרה שהוא מכתיב, חתום על ידי יו"ר הבנק או המנכ"ל, המאשרים שהדו"ח נבדק ונעשה באופן מקצועי לפי קריטריונים עסקיים מקובלים.

הגורם השני, הביקורת הפנימית של הבנק – ייתכן שבמקרה זה נדרשה בקרה על השליטה באותם חובות גדולים.

גורם שלישי ואחרון שלא יכול להתנער מאחריותו, זהו משרד רואה החשבון שעורך את הדו"חות הכספיים. כל הבנקים מטופלים על ידי המשרדים הגדולים שקשורים לרשתות ראיית חשבון עולמיות.

אם הדו"ח הרבעוני אינו מבוקר, ונסמך יותר על רישומי יחידת הכספים הפנימית של הבנק, הרי שהדו"ח השנתי הוא מבוקר ועל עורך הדו"ח, אותו משרד רו"ח גדול, לבצע בדיקות לפי תקן שנקבע לכך, ואסור לו לוותר על בדיקת ההלוואות הגדולות. אם יש בעיה באותן הלוואות, כפי שהסתבר עם פישמן, הרי שהדו"חות השנתיים המבוקרים מהווים מצגי שווא, כי שווי ההלוואות בספרים נמוך יותר בפועל משום שהוא כולל חוב אבוד שרשום כחוב פעיל וחי, כולל ריבית שלא נגבית ולא תשולם. חוב זה משפיע על ההון העצמי של הבנק שמוטה כלפי מעלה ומעוות את מכפיל ההון, את התשואה על הנכסים, ולא נותן כלים אמיתיים לאנליסטים להעריך את הבנק. נכון, בשלב מסוים הבנקים הפרישו בשקט לחובות מסופקים ואחר כך לחובות אבודים חלק מהחוב שנראה להם שלא ישולם, אבל הם לא ביצעו הפרשה אמיתית ומלאה ולראיה, נותר חוב אבוד בכל הבנקים שהלוו לפישמן, כי ערך הנכסים שנתן כביטחונות התגלה כלא מספיק לכיסוי החוב.

אני מקווה שבאמצעות שתי הדוגמאות שהצגתי במאמר זה – קריסת הבנק למסחר והחובות של פישמן – הבהרתי את האבסורד שקיים עדיין יום יום במערכת הבנקאית בישראל. מערכת שמפלה לטובה טייקונים שמקבלים אשראי גדול, בקלות יחסית, בריבית נמוכה יחסית, לעומת משקי בית שמקבלים אשראי הרבה פחות מסוכן לבנק (בשל פיזור הסיכון), משלמים ריבית גבוהה בהרבה, רק מפני שאין תחרות אמיתית על משקי הבית שהם בעצם קהל שבוי של המערכת הבנקאית.

לסיכום, לא צריך להיות גאון פיננסי גדול כדי ליישם את הפתרונות שהצעתי במאמר. אפשר להיעזר בבנקאי מומחה לאשראי שמכיר היטב את הלקוח, באנליסט שמכיר את הענף ואת הלקוח (בשל משקלו בשוק), לבדוק מה קורה בעסקיהם של לקוחות אחרים מאותו ענף כדי לחזות שינויים אפשריים אצל הלקוח, להתעדכן בכל שינוי שיכול להרע את הביטחונות וכמובן לקחת מקדמי ביטחון מספיקים שיבטיחו את החוב. אין הלוואה להימור במטבעות זהה להלוואה לצורכי השקעה במפעל ליצור מוצר עם ביקוש קשיח וכו'.

בכל מקרה, חשוב שהבנק, באמצעות המנהל שעומד מול אותו טייקון, הדירקטוריון שאישר את ההלוואה ורואה החשבון שעורך את הדו"חות של הבנק, יהיה כל הזמן עם היד על הדופק מבחינת מידע על מצב הלקוח. שלא חלילה יופתע לגלות בתקשורת שמצב הלקוח שלווה כסף רב מהבנק, הוא בכי רע, זהו התסריט הגרוע ביותר שיכול לקרות לכל בנק באשר הוא.

על המחבר / המחברת

Avatar

דוד שוורץ

בעל תארי אקדמאים, ראשון ושני. מאחוריו 30 שנות ניהול בכיר במערכת הבנקאית. בעל רישיון לניהול השקעות. יו"ר דירקטוריונים. מרצה. בעל חברת השקעות.

9 תגובות

  1. צדוק מ.
    צדוק מ. מרץ 04 2018, 11:40
    מי שמשלם על המחדלים

    זה לא הבנקים
    אלא הציבור הפראייר

    השב לתגובה
  2. לירון נודלמן
    לירון נודלמן מרץ 05 2018, 12:40
    יש כאן קודם כל מחדלי רגולציה

    איך זה בכלל מתאפשר. אסור שיקרה.

    השב לתגובה
  3. יוסף מלכה
    יוסף מלכה מרץ 06 2018, 10:44
    מאמר למופת ברור וחכם

    אין מה להגיד נגד
    השאלה היא למה האחראים לא משלמים מחיר אמיתי

    השב לתגובה
  4. אדם גולדברג
    אדם גולדברג אפריל 05 2018, 19:39
    הבנקים והטייקונים כרתו ברית

    יד רוחצת יד.

    השב לתגובה
  5. גבע
    גבע אפריל 28 2018, 11:17
    העובדות שנחשפות לאט מוכיחות שאתה צודק

    אבל לא נראה שהלקחים הופקו ושמישהו מתכוון להכניס שינוי משמעותי. למרות שמדובר בבעיה ממדרגה ראשונה.

    השב לתגובה
  6. ...
    ... אוגוסט 29 2018, 12:40
    הבנקים עושים מה שהם רוצים

    הממשלה שותקת
    מעניין למה
    מזל שבחו"ל לא עושים לבנקים שלנו הנחות
    מסתבר שהם ממש קרימינלים

    השב לתגובה
  7. כלכלן
    כלכלן אוקטובר 29 2018, 10:30
    רק לשמוע את העגויות כעת בוועדה

    שחוקרת הנושא
    ולדמוע

    השב לתגובה
  8. לני
    לני דצמבר 06 2018, 05:42
    חידה

    מי הטייקון הבא שפושט רגל?

    השב לתגובה
  9. ר.
    ר. פברואר 03 2019, 16:47
    המשפטים של הטייקונים והחברות הגדולות

    מתנהלים לאט, אבל בסופו של דבר מתברר שאתה צודק מאוד.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בכלכלה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!