JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

"האדם מדיני בטבע"

המרכז הקהילתי כבית יוצר לחיים יהודיים חברתיים

"האדם מדיני בטבע" ד"ר יעקב מעוז
אוגוסט 10
15:39 2014

הפילוסוף היווני הגדול אריסטו טבע את המושג "האדם מדיני בטבע", שנתגלגל אלינו באמצעות הפילוסוף היהודי הדגול, ר' משה בן מימון (הרמב"ם). משמעותו של מושג זה היא שהאדם, להבדיל מיתר בעלי החיים, הנו חיה חברתית, חיה שמטבעה מתקיימת במבנים חברתיים (משפחה, קהילה, ועוד כהנה קבוצות התייחסות). בלשונו של הרמב"ם: "שהאדם מדיני בטבע, ושטבעו שיהיה מתקבץ, ואינו כשאר בעלי החיים אשר אין לו הכרח להתקבץ" (מורה נבוכים ח"ב, פ"מ). ה"קיבוץ" משמעו חיי קהילה, שבהם ורק בהם ימצא האדם את מה שהרמב"ם מכנה "תיקון הגוף". תיקון זה, משמעו הסדרת החיים החברתיים כך שהאדם יוכל לממש את מעלותיו כיצור אנושי ולהשיג בכך את "תיקון הנפש". החברה והקהילה משמשות אפוא כקרקע לצמיחת האדם ולמימוש עצמו.

החיים החברתיים בישראל מספקים לאדם שלל אפשרויות להתפתחות, למימוש ולהגשמה עצמית. בתרבות היהודית מרבים לדבר על נסים, וישנה אמרה הגורסת: "בכל יום ויום עושין לו [לאדם] נסים כיוצאי מצרים" (תנא דבי אליהו פ"ב). ה"נס" שלנו בחברה הישראלית הוא שעל אף הצרות והצוקות המלוות אותנו עוד מימי טרום המדינה, אנו חיים בחברת שפע כלכלי ותרבותי.

במישור ההשכלה אנו עדים לגל של פתיחת מכללות. מעולם לא היה קל כל כך להשיג השכלה גבוהה (ראו כמה עורכי דין אנו מייצרים מדי שנה). במקביל, שיעור הבערות צומצם לממדים אפסיים. חיים ציפורי, אבי החברה למתנ"סים, סלל את הדרך להישג זה בפרויקט שנקרא בזמנו "ביעור הבערות".

רמת האבטלה בישראל מגיעה בשיאה, בשנים הגרועות ביותר, לשמונה אחוזים בקירוב. זהו שיעור גבוה אמנם, אך הוא אינו שונה בהרבה משיעור האבטלה בשאר מדינות המערב. למעלה מתשעים אחוז מרוויחים את לחמם בכוחות עצמם. ניתן היה למנות עוד כמה תחומים חשובים המשמשים כקרקע נוחה לצמיחתו של האדם. אך עיקר העניין שלנו כאן הוא בשאלה: האם די בלחם ובעבודה, ובכלל זה הכשרה מקצועית נאותה, כדי להגיע למימוש עצמי? על כך אנו רשאים להשיב בשלילה.

השיר הידוע של להקת פיקוד מרכז, "הללויה", שאת מילותיו חיבר יעקב פז, פותח כך: "אדם חוזר וקציר יומו צנוע הוא ודל, ועל גבו צרות החול עומסות לו כמגדל. ולפניו רואה פתאום את שתי עיניה של בתו, והוא אז שר, והן איתו שרות הללויה". זהו תיאור מרתק שלפיו החיים המקצועיים, שאנו מכשירים עצמנו אליהם כל כך הרבה, אין די בהם כדי להאיר את עינינו. במקרה זה, הדבר שמביא לפרץ שירת התהילה הוא דווקא עיני הבת. אותה הבת, שהאדם, על כל צרות-החול שלו, עמל לפרנסהּ. נשים לב לכך שאם המרוץ אחר הפרנסה מכונה בפי בעל השיר "חול", הרי שמתבקשת  המסקנה שעיני הבת הנן בבחינת "קודש". הבת מקדשת אפוא את חייו של האדם העמל ומעניקה להם משמעות יתרה. אגב העיון בשיר הזה, נוכל להבין מדוע השבנו בשלילה לשאלה האם די בלחם ובעבודה כדי להגיע למימוש עצמי.

עתה נפנה לסוגיית המרכז הקהילתי, ונשאל את עצמנו: כיצד יכול המרכז הקהילתי להוות נקודת אור בחייו של האדם? מה ביכולתו לעשות למען האדם שאין בידי המוסדות האחרים לעשות בעבורו? האם המרכז הקהילתי מסוגל לצקת משמעות נוספת, חדשה, לחייו של האדם? ולבסוף, באילו משמעויות אפשריות נמקד את הדיון?

אם אנו יוצאים מן ההנחה ש"האדם מדיני בטבע" ושקיומו החברתי תלוי ב"קיבוץ" (לאו דווקא של התק"ם), עלינו למקד את הדיון בראש ובראשונה באספקת מסגרת או מסגרות חברתיות  שאליהן יכול האדם להשתייך. תחושת ההשתייכות הנה תנאי הכרחי לשילובו של האדם במסגרת שאנו מציעים. בקהילות נרחבות ומגוונות, שאותן משרתים המרכזים הקהילתיים, יימצא תמיד יותר מאדם אחד שיש לו עניין בתחום מסוים. אפשרי בהחלט ששניים או יותר מבעלי העניין בתחום הזה אינם יודעים זה על קיומו של זה. ואילו היו מודעים לקיומם של האחרים, אין הכרח שהיו יודעים כיצד להתארגן וליהנות זה מזיווֹ של זה, או של זאת. איגום המידע, הפצתו ויצירת הזירה שבה יתקיים תהליך עם קבוצת בעלי העניין בתחום המסוים הם מתפקידיו הבסיסיים של המרכז הקהילתי.

כדי לא להישאר תיאורטיים יתר על המידה, נמחיש זאת בדוגמה אחת מן התחום שאנו מופקדים עליו: תחום ההתחדשות היהודית בקהילה. ואין צריך לומר כי הדברים יפים גם ליתר התחומים. החברה המודרנית קידשה במידה רבה את האינדיווידואליזם ובכך רופפה את הקשרים החברתיים שאפיינו את החברה המסורתית. במקביל התחולל תהליך של חילון שהרחיק יהודים רבים מן הממסד הדתי ומן המוסדות שייצגו את היהדות. כך נוצר הפרופיל של הישראלי החדש, שעיקרו פיתוח קריירה מקצועית ובעקבותיה שגשוג כלכלי וחיי משפחה נינוחים. בפרופיל הזה נתגלה עם הזמן שחסרה חוליה מהותית אחת, והיא חיי רוח במסגרת הקהילתית. בסופו של יום, האדם מבקש לו מענה גם לצרכיו הרוחניים, אם באמצעות למידה, אם באמצעות שירה ואם באמצעות טקס. אט אט נתפורר הזיהוי האוטומטי שבין יהדות לבין דתיים. נמצא שניתן לו לאדם לקיים את יהדותו מבלעדי המוסדות המופקדים על כך. נמצא שניתן לו לאדם להשתייך לקבוצת אנשים הדומים לו בשאיפותיהם הרוחניות מבלי שיידרש להיכנס למערכת כללים נוקשה. יתרה מזאת, נמצא שניתן לו לאדם לקחת חלק פעיל בעיצוב המתכונת של החיים הרוחניים, התואמת את אופיו ושאיפותיו.

שלל-האפשרויות הזה נתגלה במרכז הקהילתי. אם עד עתה לימוד טקסטים יהודיים היה כרוך בהשתייכות למוסד האוניברסיטה או למוסד הישיבה, הבוררים להם את תלמידיהם והמדגישים את הידע בלבד, הרי שעתה, במרכז הקהילתי, האדם אינו נדרש להיבחן לא בכניסתו ולא בצאתו, ואין הוא חייב ללמוד תורה בחברת גברים בלבד. לעומת זאת, יש לו הזכות להשפיע על סדר היום של תהליך הלמידה: אילו חומרים יעלו לדיון, עד כמה יצירתי יהיה הדיון ואילו קישורים חברתיים וקהילתיים מעשיים יעלו מן הלימוד. מתוך כך גם הדמות העומדת אל מול הקבוצה איננה "מרצה" או "רב" אלא "מנחה", הבא לאפשר את הדיון. עיקר המיומנות שלו הנה בהנחיית קבוצות, ואין היא נשענת על בקיאות או דרגה רמה בתחום הדיון המדובר. במרכז הקהילתי לומדים תורה באופן עממי, מזמין, מחבק, מפרה ושווה לכל נפש, ולא במובן המליצי בלבד.

המושג "תורה ועבודה" קיבל משמעות חדשה בישראל המודרנית. בעוד במקורו היה מדובר על לימוד תורה ועל קיום סדר העבודה בבית המקדש או בבית הכנסת, הרי כעת מכוון המושג לעבודה שהיא למעשה מלאכה, או חיים מקצועיים. מושג זה מתקשר למושג ידוע אחר והוא "תלמוד ומעשה". חכמים אומרים: "גדול הוא התלמוד שמביא לידי מעשה". את הפסוק היפה משיר השירים "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ, כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה" (שיר השירים ב, יד), הם מפרשים: "כי קולך ערב – זה התלמוד. ומראך נאוה – זה מעשה" (מדרש שיר השירים רבה ב, לח). לימוד התורה במרכז הקהילתי מביא לידי מעשה ומקבל משמעות פרקטית.

קבוצה הלומדת על מצוות הצדקה ביהדות ממילא נדרשת לשאלת מקומה של הצדקה בקהילה שלה, וממילא נדרשת לשאלת חלקה של הקבוצה בקידום מעשי צדקה בקהילה. יוזמה כזאת, לעשיית  צדק בקהילה, הנולדת מקבוצת הלימוד, היא דוגמה נאה למימוש חייו הרוחניים והחברתיים של האדם. ההבנה של המרכז הקהילתי את הרעיון הזה הנה הכרחית והיא שתעזור לו בהבנת השליחות שלו ובקביעת מקומו במערך הארגונים הקהילתיים האחרים. אם לסיים ברוח הפסוק משיר השירים, הרי שבהובלת תהליכים מעין אלו עושה המרכז הקהילתי את הקהילה שלו לנאה יותר בעיניה: "מראך נאוה – זה המעשה", ומכאן נוכל לסכם ולומר כי בין שאר תפקידיו המרובים של המרכז הקהילתי קיים גם התפקיד האסתטי.


על המחבר / המחברת

יעקב מעוז

יעקב מעוז

עורך מדור: דת ואמונה. ד"ר, יו"ר הוועד לתחיית הלשון הארמית. מרצה ליהדות והחברה הישראלית. סופר ומשורר, מחבר הספרים "צדק פואטי" ו"אלוהים, אהבה ואסתטיקה". מנהל פתוח תכנים בחברה למתנ"סים. חבר הנהלת תנועת "תיקון". מנחה אירועים וטקסים.

אין תגובות

אין תגובות

אין תגובות כרגע. תרצה להוסיף תגובה?

כתוב תגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בחינוך

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!