JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

לתכנן את העתיד בחינוך

פוטנציאל הזהב של גיל הזהב

לתכנן את העתיד בחינוך איריס פינטו
אוגוסט 30
22:54 2014

אמרת "חקר עתידים" (Futures Studies) – אמרת "מגדת עתידות עם כדור בדולח"… נראה שזו עדיין הקונוטציה הרווחת במציאות הקיימת. אבל עתידנות היא תחום מחקר רציני. פרופ' דוד פסיג מאוניברסיטת בר-אילן מגדיר את חקר העתיד כתחום מחקר הבוחן את התהליכים שבהם התמורות של ההווה הופכות להיות המציאות של המחר. לדבריו, עתידנות מזהה ומציגה, ממבט כולל, את מה שההווה יכול להפוך להיות. כיצד זה נעשה? מאחר שההנחה הרווחת היא שיש סדר ביקום, הרי שהמציאות פועלת במסגרת היגיון מערכתי בר-זיהוי הכולל דפוסים ומגמות. חשיבת עתיד עוסקת בזיהוי הדפוסים והמגמות הללו, ובעזרתם ניתן ליצור דימויי עתיד רצויים, להגדירם ולהתכונן לקראתם. לאורך השנים, בבחינת "חוכמת הבדיעבד", מצאתי פעם אחרי פעם ש"הכתובת הייתה על הקיר". כל שדרוש היה תשומת לב לסביבה, הכרה בכך שהמציאות משתנה ונכונות לחשיבה פתוחה ונטולת הטיות, כמובן במידת האפשר.

לקראת שנת הלימודים הבאה עלינו לטובה אנו מוצפים בתכניות ובדיונים על איכות ההוראה, על המורים, על התלמידים, על הרפורמות ועוד. מחאות כמו "מחאת הסרדינים" יוצרות תהודה והנהוני הסכמה. אבל קיימת רק התייחסות מועטה, אם בכלל, למגמות סביבנו. מגמות דמוגרפיות, ביניהן עלייה בתוחלת החיים ומגמות בתחום התעסוקה, משנות בקצב מואץ את המציאות המוכרת לנו. לכאורה אין קשר ישיר בין מגמות אלו לנושא שבדיון, אבל זיהוי השפעתן על עולם החינוך העתידי ותכנון חכם לאור זיהוי המגמות עשויים לתרום לרווחת החינוך ולקידומו ברמת הכלל וברמת הפרט.

זה כ-200 שנה מתארכים חיינו בקצב קבוע של כרבע שנה מידי שנה. הבשורות הטובות הן שמחלות אופייניות לזקנה תוקפות בשלב מאוחר בחיים, לכן "בני אדם לא רק חיים זמן רב יותר אלא גוססים זמן קצר יותר" – כך רידלי בספרו "האופטימיסט הרציונלי". סביר מאוד שמגמות אלו יתרחבו ויואצו לאור התפתחות הטכנולוגיה והרפואה, ויש כבר מי שטוען שה-120 זה ה-60 החדש. כך או כך, אלה שגילם עולה על 60 מהווים אחוז גדל והולך מכלל האוכלוסייה, נתון שמקבל משנה תוקף מהצמצום היחסי בילודה, ונראה שהגיעה העת לבחון את הנתונים הללו מנקודת מבט שונה. ברור לחלוטין שמה שהתאים לבני ה-60+ בעבר כבר לא מתאים לימינו אלה, ואין הכוונה רק לבעייתיות הידועה של הפנסיה שאינה מספקת. בני ה-60+ מהווים כיום משאב אדיר של ידע, ניסיון ומקצוענות שאינו מנוצל בשל תפיסות ארכאיות ובשל חוסר מחשבה או חוסר עשייה בעניין. אין שום סיבה שהם לא יוכלו לצפות לעוד 10 שנים לפחות של פעילות מהנה, מתגמלת ברמה האישית ותורמת לחברה ברמה הלאומית.

הנה מגמות אחדות שניתן לזהות בבירור בתחום התעסוקה: מספר שנות העבודה בפועל עולה, תוחלת הזמן בכל תפקיד יורדת, מספר התפקידים שיבצע אדם בכל שנות עבודתו מוערך היום בכ-16 והוא ימלא מגוון תפקידים בתחומים שונים ולא תמיד קשורים זה לזה, מספר המקצועות הנעלמים עולה משמעותית אבל גם מספר המקצועות החדשים המתפתחים עולה. כדי לתת מושג לתופעה, אציין כי פריי ואוסבורן (אוגוסט 2013) טוענים במחקרם כי 47% מהמקצועות המוכרים לנו היום ייעלמו תוך עשרים שנה.

בחינת כל הנתונים עד כה מובילה בהכרח, אותי לפחות, למסקנה שלבני ה-60+ פוטנציאל נפלא לשילוב במערכת החינוך או כמנטורים מלווים בסביבה עסקית מקצועית מוכרת. עידוד אוכלוסייה בוגרת לפנות ל"קריירה שנייה" עשויה לתרום הן ברמה הכלכלית והן ברמה האישית למועסקים ולארגונים. לדוגמה, שילוב שלושה או ארבעה בני 60+ בכיתת לימוד כלשהי – בכל גיל ובכל מוסד – כתומכים למורים ולמרצים, תתרום רבות לרווחת המורה ותאפשר תשומת לב פרטנית וליווי איכותי ללומד, ואלו ישפרו את סיכוייו להצליח ובמהירות. דוגמה נוספת לשילוב בתחום העסקי: ארגון שישכיל להעסיק בני 60+ שסיימו את תקופת עבודתם לליווי ולהכשרה של עובדים צעירים או עובדים בתפקידים חדשים, יאפשר למנהלים להפנות את זמנם היקר למשימות שיתרמו לארגון כלכלית במקום להקדיש אותו להכשרה. בה בעת בני ה-60+, אשר יהיו ממוקדים בליווי ובהכשרה של הצעירים, יביאו את הצעירים לכלל הבשלה וליכולת תרומה לארגון מהר הרבה יותר. כך או כך, התוצאה תמיד תהיה רווח גדול יותר למוסד הלימודים ולארגון.

אבל נדרשת פתיחות והבנה לכך שאי אפשר לפעול בהתאם למודלים הקיימים לשם מימוש חזון אופטימי זה. תחילה יש להבין ש"הקריירה השנייה" צריכה להיות שונה באופייה ובהגדרתה ממשרת שכיר מקובלת במונחי שעות עבודה שבועיות. יצירת סביבה מתאימה לרעיון זה חייבת לכלול מיסוי מתאים המעודד את בני ה-60+ לעבוד ועידוד משרות חלקיות או ממוקדות פרויקטים. כמו כן, יש ליצור תשתיות מכשירות ל"קריירה שנייה" תוך חשיבה על המציאות המשתנה ופתיחות אליה. אין הכוונה להטיל את ההכשרה והיישום על המוסדות המדיניים אלא להפך, גם כאן לאפשר חשיבה שונה, לספק "גב" של משרד ממשלתי ולעודד את אותם בני 60+ בעלי יכולת וחזון לפתח, ליזום וליצור את הגופים והתכניות שיוכלו להביא את הרעיונות שלעיל ואחרים לידי ביטוי ויישום מוצלח.

על המחבר / המחברת

Avatar

איריס פינטו

לומדת לתואר שלישי בבר – אילן (מחלקת חינוך). עוסקת ב"חשיבת עתיד" בתחום החינוך והתעסוקה. מרצה במכללת אוהלו.

11 תגובות

  1. דבורה חמווי מור
    דבורה חמווי מור ספטמבר 02 2014, 20:30
    חקר עתידים

    שלום לך איריס
    קראתי בעניין רב את מאמרך . מכיוון שאני בפלח האוכלוסייה של 60+++ אני רוצה לומר מניסיוני את שאת בוודאי יודעת . ישנם אנשים שמיישמים הלכה למעשה את שהצעת , במסגרות התנדבויות רבות . אחת מהן שאני משתייכת אליה ויש בה אנשים רבים ומצוינים עמותת 'פוש' {ע.ע. באינטרנט} .
    כמובן שעל מנת שהצעתך תתקבל , צריך מישהו 'להרים את הכפפה '

    השב לתגובה
    • איריס
      איריס ספטמבר 02 2014, 21:59
      תשובה

      דובי היקרה,
      אכן התנדבות זוהי פעילות חשובה מאוד, אבל כשמה כן היא… התנדבותית… הכוונה שלי אינה לספק עוד סביבת התנדבות (שכבודה במקומה מונח והיא חשובה מאוד), אלא לגרום להבנה שהעולם והמציאות סביבנו השתנו ובפועל קיים כיום משאב אדיר של יכולות, שעות וידע לא מנוצל של בני ה- 60+ אשר שימוש מושכל בהם יכול לתרום רבות לקידום כל תחום במדינה: ההשכלה, הידע, המחקר, היצירתיות, החדשנות היזמות… רק תבחרי מה… אבל, תחילה יש להבין שהשפע הזה קיים והוא ילך ויגדל ככל שתוחלת החיים תעלה, לאחר ההפנמה ניתן יהיה לתכנן כיצד להשתמש בכל השפע הזו לשיפור חיי כולנו.
      באשר לעובדה שזה דורש ממישהו "להרים אתת הכפפה"… בוודאי… בשביל זה כתבתי את זה ואמשיך לכתוב, לומר, לשתף עד שיקרה משהו בעניין 🙂

      השב לתגובה
  2. אבי יקואל
    אבי יקואל ספטמבר 03 2014, 07:25
    נגעת בי

    איריס היקרה,

    מחשבות נכונות ויש בהן הרבה ממש.

    נגעת בי במגרות הקטנות במאחרי המוח. שם המחשבות, התובנות וגם חלק מהחלומות.

    כמי שעובד למעלה מעשור כמנחה קבוצות קריירה ומומחה בפיתוח תעסוקתי לאוכלוסיות מיוחדות, את פשוט צודקת.

    פתאום הבנתי שהמדינה צריכה להתייחס למנטורים המלווים בגילאי 60+ כאוכלוסיה מיוחדת ולהקצות לה משאבים ומודל התערבות.

    אני יודע שבחברה שלי אני נעזר הרבה במנטורים בגילאים אלו לטובת הידע שחונה אצלם.

    תמשיכי לכתוב על הנושא.
    מחזק את העשייה שלך.

    אבי

    השב לתגובה
  3. נורית שגב
    נורית שגב ספטמבר 03 2014, 08:18
    יתרונות נוספים

    איריס, מבט מקורי וחשוב קדימה.

    נדמה לי שיש עוד יתרונות להעסקת בני 60+ כמנטורים.

    אופי הלימודים עשוי להשתנות:

    הן משום שיביאו עימם פרספקטיבה רחבה וסובלנית יותר,

    והן משום שאינם צריכים כבר להתחרות ולהוכיח, ועל כן רמת המתח בסביבה עשויה לצנוח, לרווחת כולם.

    בעיקר לתועלתם של המתלמדים הצעירים.

    כיוון החשיבה מבטיח פריצת דרך לבני הגיל השלישי (והרביעי…)

    השב לתגובה
  4. איריס
    איריס ספטמבר 03 2014, 10:28
    הרהורים על התגובות

    אבי ונורית היקרים,
    תגובותיכם האוהדות מחממות את הלב ומחדדות את ההבנה שיש להעלות את הנושא לשיח הציבורי.
    דוגמה כואבת מהימים האחרונים היא "רשות הדואר"… אלפי עובדים מוצאים עצמם בפני סכנת פיטורין מאחר ותפקידם "התרוקן מתוכן" (וזו ציטטה של דוברם). והרי הכתובת הייתה על הקיר לפחות עשור…
    דרווין אמר כבר בתחילת המאה ה – 19 "לא החזקים ביותר או האינטליגנטים ביותר הם ששורדים, אלא אלה המגיבים בדרך הטובה ביותר לשינוי". אז אולי אחרי שתי מאות הגיע הזמן להפנים ולנסות ליצור מציאות שבה לא "נגרר" אלא "נוביל".

    השב לתגובה
  5. דבורה
    דבורה ספטמבר 03 2014, 16:53
    תגובה נוספת לאיריס

    לטעמי , כדאי ורצוי להתחיל עם מה שיש , כלומר המסגרות ההתנדבויות כבסיס .ישנם שם אנשים עם ניסיון של שנים בתפעול אנשים אחרים הבאים עם רצון עז לתת שירות וידע .

    השב לתגובה
  6. איריס
    איריס ספטמבר 03 2014, 17:35
    ולמה זה סותר?

    מדוע לא להתקדם במספר מסלולים במקביל?

    השב לתגובה
  7. ד
    ד"ר דליה שחף אוקטובר 11 2014, 10:07
    גם וגם אך הממסד יטפל בהתנדבות בלבד

    למה התנדבות?
    כי הממסד צריך לדאוג לצעירים המתחילים דרכם בחיים ולא לאלו שכבר צברו את הפנסיה שלהם.
    אין ספק שבני ה-60+ הם איכותיים יותר , הרי הם כבר עשו את מרבית הטעויות שלהם וכעת הם כבר יודעים מה לא לעשות . להזכירך עד מלחמת העולם הראשונה הזקן היה גם החכם כך שזה לא גילוי מרעיש שיש בזקנים פוטנציאל אדיר וזה לא קשור לתוחלת החיים -זאת מציאות (רק האכזבה מהגנרלים הזקנים של מלחמת העולם הראשונה יצרה את הרעיון של "העולם שייך לצעירים " והמערכת הכלכלית קפצה עליהם כמוצא שלל רב כי רק לצעירים אפשר למכור שטויות ולגרוף מליונים .
    אם בני ה-60+ מתקשים לתרום ותלוש משכורת הוא זה שמעניק להם ערך , שיתכבדו ויאבקו כמו הצעירים בשוק הפרטי ויעמידו את ניסיונם למבחן הכסףץ והשאר שנקעה נפשם מהתחרות, והמסגרת שיעשו זאת בכייף בהתנדבות , ואכן את צודקת שמערכת החינוך צריכה להתארגן להכיל מתנדבים בני 60+ כמו שעושה זאת הצבא, ומערכת הבריאות. יש מקום גם וגם ,אלא שהממסד צריך לטפל אך ורק במתנדבים ובאלו שחושבים שהם שווים יותר מסתם מילה טובה שיתמודדו כמו הצעירים בשוק הפרטי.

    השב לתגובה
  8. איריס
    איריס אוקטובר 11 2014, 12:54
    הנושא שבדיון הוא ה"מציאות המשתנה... "

    המשוב למאמר קיבל מפנה והפך לשיח שעוסק בשאלה אם בני 60+ צריכים להסתפק בהתנדבות או לבחור בעבודה בשכר. זו אינה הכוונה… המוקד במאמר הוא "חשיבת עתידים" – כלומר זיהוי מגמות ותבניות מהעבר וההווה על מנת לזהות תסריטי עתיד שלקראתם נוכל להתכונן כיאות.
    קיים קושי לעשות זאת מאחר והנטייה האנושית היא לחשוב ש"מה שהיה הוא שיהיה" ובהתאם לכך לפעול ולקבל החלטות. אבל המציאות משתנה בקצב מואץ ומה שהיה זה לא מה שיהיה… ולכך קורא המאמר. להבנה שהמציאות סביבנו משתנה ועלינו להכיר בשינויים על מנת להתכונן לעתיד הקרוב והרחוק.
    הנקודה החשובה כאן היא זיהוי העובדה שבני ה- 60+ הופכים במהירות הן מבחינת כמות (מספרית) והן מבחינת מספר השנים שהתווספו (ומתווספות מידי שנה) לחייהם, לאוכלוסייה שמשקלה בקרב כלל האוכלוסייה הרבה יותר משמעותי ממה שהכרנו עד כה. זה הנושא שבדיון… ומכאן יש להתחיל… אם הם יעבדו בהתנדבות או לא… בתשלום או לא… זה כבר צריך להידון אחרי שנזהה את העובדות.
    ביכולתי להציע מספר שאלות לדוגמא שאני יכולה לחשוב עליהן: האם הגיוני שאדם שיש לפניו עוד כ – 20 שנות פעילות צריך להפסיק לפרנס את עצמו? ואם הוא לא יפרנס את עצמו והפנסיה שלו אינה מספקת האם הוא צריך לרדת באיכות חייו? (מאחר ולצערנו זה המצב פרט לברי המזל שיש להם פנסיה תקציבית). ועוד שאלות לאור המגמות העולמיות: האם לאור העובדה שיש פחות צעירים ביחס באוכלוסייה לא נזדקק בעתיד הלא רחוק לכוח העבודה של בני ה-60+?

    השב לתגובה
  9. ד
    ד"ר דליה שחף אוקטובר 12 2014, 09:56
    לא פחד מהפנאי

    היי
    לחשוב אחרת זה לראות אחרת את מהות החיים ואני מזמינה אותך לקרוא את הקולגה שלך לנושא-אבירם שטוען שיש לחדול לראות את עצמנו מוגדרים דרך העבודה שאנו עושים , אלא יותר ע"י מי שאנחנו רוצים להיות (נושא שיונק את שורשיו מהנצרות הפרוטסטנטית ומהקומוניזם/סוציאליזם) . כשנתחיל לראות את חיינו דרך מימוש המאווים ופחות כמי שחייב להתפרנס אזיי יהיה מקום לשינוי אמיתי -חברתי ( פרנסה היא עניין יחסי ,השאלה האם הפנסיה מספיקה או לא קשורה ליעדים שאנו מציבים לעצמנו . נראה שבשל העובדה שהיינו עבדים למקום העבודה מרבית חיינו , אנו חושבים שבפנסיה צריך ל"התפרע" ולעשות/לקנות כל מה שלא העזנו לעשות לפניה ), גם הפמניזם יחדל לחנך נשים להיות תואם-גבר וכל הנזקים שנגרמו ע"י "דת העבודה" יפחתו ויחזירו את העולם/אותנו לפרופורציה אחרת של מציאות . מזמינה אותך לקרוא את הרעיון של וויט
    וייט,ג,2000, חינוך וקץ עידן העבודה, הוצאת מסדה, ת"א,
    נראה שאכן יש שכבת גיל שצמחה בעולם המערבי שיש לה פוטנציאל לחיות בצורה עצמאית עוד 15 שנה , ואת אותה שכבה צריך לחנך לא לפחד מהפנאי שנוצר ולנצל זאת בצורה חייובית לעצמם ולחברה. חינוך לפנאי ולא שוב מסגרות הכולאות בני אדם . יש לנו די והותר מאלה מגיל 3 חודשים-פעוטונים שדומים יותר ויותר לאלו מסיפוריו של דיקנס, בתי ספר בלי אופק –שמשאירים ילדים ובני נוער עד 17.00 רק כדי שלא יסתובבו במקום אחר, צבא, ומקומות עבודה שכולאים אותנו עד בכלל. את לא חושבת שדי בזה?
    אני חושבת שעד שכולם ישתחררו מהמסגרות החונקות הללו לפחות בני ה-60+ יתחילו לחיות ולא יפחדו מהפנאי

    השב לתגובה
  10. איריס
    איריס אוקטובר 12 2014, 17:20
    דליה יקרה,

    משמח אותי שהצלחתי לעורר בך עניין ורצון לתגובות. תודה על הפנייתך, ואכן את כתביו ודעותיו של וויט אני מכירה בין עוד רבים וטובים בתחום.
    נראה לי שאין לנו חילוקי דעות לגבי עצם העובדה שהמציאות סביבנו משתנה. השוני העיקרי בינינו הוא בעובדה שאת מציעה פתרונות מיידיים המתבססים על הידע המקובל לגבי מונחים כמו: עולם העבודה, הפנאי, המסגרות והסטראוטיפ של תפקידם של בני ה-60+. מאידך, אני מציעה לעודד יצירת "משמעות חדשה ועדכנית" לאותם מושגים בסביבה של מציאות משתנה, המתבססת על חדשנות, יצירתיות ובחירה אישית.
    למשל, מקום עבודה, לפחות מבחינתי האישית, הוא אינו כלא, להיפך…. הוא צריך וחייב להפוך ולהיות למקור הנאה, גאווה וסיפוק אישיים ומקצועיים, אשר גם מתגמל כלכלית. שבוע עבודה אינו חייב בהכרח להיבנות על מספר שעות עבודה שאינו מביא בחשבון צרכים אישיים וארגוניים, אלא יכול להתבטא באינספור דרכים המתאימות לאופיו ורצונו של כל אחד. עבודה יכולה להיעשות בהתאם ליעדים, פרויקטים ולהגדרת תוצאות; מקוונת, פרונטלית או מקוונת חלקית. ניצול שעות פנאי אינו צריך לבוא "על חשבון" שעות עבודה אלא כהשלמה, ועוד ועוד.
    הבחירה אם לעבוד או לא ובאיזה סגנון ופורמט צריכה להיות "בחירה אישית" גמישה ומותאמת לפרט; ולדעתי האישית, תפקיד המדינה היא לאפשר זאת (חשוב לי להדגיש כי אין הכוונה שהמדינה צריכה "לכלכל" את הפרט, אלא גם כאן, המציאות המשתנה מציעה דרכים טובות המאפשרות בניית תשתיות מתאימות לעשות זאת, למרות שלא כאן המקום להרחיב בהן).
    לאמונתי, המציאות המשתנה סביבנו כיום, מאפשרת לנו הזדמנות מדהימה להיפתח לאפשרויות חדשות וחדשניות, לפעול באופן שונה ומהנה ולהשיג מהחיים הרבה יותר. אבל ניתן יהיה לעשות זאת רק אם נשכיל לקרוא תגר ולבחון מחדש את כל הידוע לנו כיום בכל הקשור למושגים, הנחות יסוד, אמונות ועוד. אין ספק, זה קשה מאוד ודורש הרבה השקעה ועבודה. כהנמן (חתן פרס נובל) בספרו "לחשוב מהר לחשוב לאט", מתאר זאת כ"לחץ קוגניטיבי" הנגרם מהצורך להתמודד עם ה"לא ידוע" ובא לידי ביטוי בתחושת לחץ, חשדנות, חוסר נינוחות והרבה פחות אינטואיטיביות ויצירתיות.
    אבל, אם נכיר בחסמים הקוגניטיביים הללו ובאחרים ונזהה את הדרכים להתגבר עליהם בתהליכי קבלת ההחלטות לגבי עתידנו האישי והמקצועי, הרי שנוכל לעצב את העתיד הרצוי והמתאים לנו ונחיה בהתאם לרצוננו ואמונתנו.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בחינוך

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!