JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

גאווה ירושלמית

מכתביהן של שתי נערות ירושלמיות ב- 1948–1949

גאווה ירושלמית בנות דור תש"ח צילום: PikiWiki – Israel free image collection project
יולי 20
09:30 2015

לפני שנה קיבלתי שי – יומן התכתבות של שתי נערות ירושלמיות בנות 15 ב-1948–1949. התרגשתי מאוד לקבלו הן בשל זמנו – ימי מלחמת השחרור ואחריה – הן בשל לשונו – העברית בעת שהייתה אהובה ונערצת על היושבים בארץ.

נושאי המכתבים רבים ומגוונים: חברותיהן וחבריהן של הנערות, אהבות ראשונות, מקום הבנים בחייהן, תנועת הנוער 'הצופים', הלימודים, המורים, תכניותיהן (ביקורים ביישובים שונים בארץ), ההורים ובני המשפחה, המצב בבית והמצב הכלכלי הקשה בארץ.

הנערות למדו בגימנסיה העברית בירושלים. כל המוסדות הוותיקים שבשמם מצויה המילה 'העברי' או ה'העברית' (כגון האוניברסיטה העברית, בית הספר בריאלי העברי בחיפה) נוסדו סמוך למלחמת השפות בארץ (1914) – המאבק למען השלטת העברית במוסדות החינוך בארץ.

שני הנושאים שריתקו אותי בהתכתבות הנערות היו היחס המבין והמעריך להורים וערכי החינוך. המכתבים נכתבו בעת שההורה היה בעל הסמכות, והילדים ידעו את מקומם. שתי הנערות מכבדות את הוריהן (אחת מהן יתומה; אמה נהרגה בפיצוץ במוסדות הלאומיים בירושלים) ומשתדלות שלא להעיק עליהם. הנערה היתומה כותבת שאמנם רע לה מאוד, אך לאביה רע יותר. לה יש עתיד שאולי יהיה טוב, ולו אין. הנערות אינן מרוכזות רק בעצמן ובבעיותיהן, אלא מרגישות היטב את בעיות ההורים ומנסות שלא להכביד עליהם. הן מקבלות את החלטותיהם בכבוד ובהבנה.

במכתבים יש תיאורים קשים של פליטים בתוך ירושלים, הורים ובת, הדרים בחדר אחד יומם ולילה בדירה של קרובים החיים גם הם בדירה. הבת בקושי ישנה בלילות, אך נוצרת את סבלה בלבה או חולקת אותו עם חברתה ואינה מתלוננת בפני הוריה על המצב. היא מבינה שזה אילוץ שאינו תלוי בהם. אף פעם לא כתבו הנערות ש'הוריהן אינם מבינים אותן'. אין תלונות על ההורים, אלא רק הבעת צער והשתתפות בסבל שהיה נחלת האוכלוסים בעיר באותה עת.

חשוב ביותר לציין שלימים רכשו שתי הנערות השכלה אקדמית, שתיהן עבדו כל חייהן (ועתה ממשיכות בהתנדבות) ותרמו לחברה שהתגבשה כאן. אלה היו הימים טרם לימדו את הנוער 'לבוא חשבון' עם ההורים…

בעיות המוסר שהנערות דנות בהן נראות היום רחוקות כל כך מאתנו וממה שהתגבש כאן, אך באותם ימים רחוקים הן העסיקו אותן מאוד והן דנו בהן בכובד ראש וניתחו אותן לעומקן. הן דנות בבעיות 'מוסר', כגון מראה השמלה, מחשופים, נעלי עקב, גרבי ניילון, 'פרמננט' (סלסול בשיער). מסקנתן היא, פחות או יותר, שבנות גילן צעירות מדי לאמץ לעצמן מנהגים אלה. הם מתאימים לגיל מבוגר יותר. השליטה ברצונותיהן ובמאווייהן וההשלמה עם מה שראוי, נכון ומכובד מעוררת התפעלות רבה בקורא בן ימינו. היום ילדות בבית הספר היסודי מתלבשות כבנות עשרים.

אשר למצב בארץ, הנערות דנות בבעיות ההווה ובתכניות לעתיד – הגשמת החלום של יישוב הארץ ופריחתה והתקדמותה במדעים וברוח. החלום מחזק אותן ומאפשר להן להתמודד עם הקשיים. התמיכה שלהן זו בזו תורמת רבות לחוזקן הנפשי וליכולת להתמודד עם הקשיים. ליומן היה תפקיד חשוב בחייהן.

הן מביעות שאט נפש מן הנוער האמריקני קל הדעת והבזבזן, וגאות להיות ישראליות הגונות ורציניות השייכות לחברה הירושלמית. חייכתי בקראי את דבריהן על הנוער התל-אביבי, הקרוב יותר, לדעתן, במידותיו ובהתנהגותו לאמריקנים מלירושלמים. מתברר כי הגאווה הירושלמית מול התל-אביביות נושנה היא.

אעבור עתה ללשון ההתכתבות: קריאת העברית במכתבים היא חוויה נפלאה: אין היום ילד שכותב בעברית עשירה כל כך הספוגה ביטויים מן המקורות. הנה דוגמות מספר לביטויים של לשון גבוהה:

מרפא לנפש הדוויה; מחר כל זה יפוג; אני אנוכית ופוחזת; קלות דעת; להזכיר נשכחות; לא העלית על דל שפתיך את העיקר, את ראש סבלותיך; אנחל אכזבה; ילדה שנאלמת דום; תפתחי את סגר לבך; עד זוב דם; למראת עין. כוח אל אנושי כמעט להכיל צער כה כבד בלב ; כלות הנשמה; וניסיתי לחפש בנרות; שתיקה עולמית בין לבבות פועמים; את הנעשה אין להשיב; שאט נפש; ייפלא מאד בעיניך; ילדה שמידותיה מהולות ברוך ובנטיות רגשניות; היית כל כך סגורה ומסוגרת; נעולה במנועלי ברזל כבדים; דרך הבריות לחפש את הרע שבזולתם; מאחורי שמחתך מתדפק הצער, את כולך ים של עצב; לכל אדם שיש לו עין רואה, אזן קשבת וקורטוב של הבנה; כל כך נוח לשחרר את נטל היסורים המעיק ליומן הזה; לא הורגש כל שינוי בהליכותייך, המשכת לעלוז ולצחוק. בריה יוצאת מן הכלל; לחזות את חזיונות העתיד ולרקום רקמות יפות לתכניותינו; להשלות את עצמנו בדמיונות שווא כי אז תהיה לנו אכזבה קשה; להיטיב את דרכי; דמות דיוקני השתקפה אלי מתוך הבבואה; חייכתי […] למקרא הדברים; מי יודע מה ילד יום; "לבכות" (בלשון סגי נהור); ייעוד בחיים; כל מעייניו;

כל הכינויים בכתיבתן צמודים לשם ולא מילה נפרדת, כגון 'תכניותיהם' ולא 'התכניות שלהם'. רק במילים 'אימא שלי' ו'אבא שלי' הכינויים במילה נפרדת. יש בהתכתבות רק 3–4 מילי עגה (סלנג), כגון 'אייזן'; 2–3 שגיאות לשון וכ-15 מילים לועזיות שטרם היה להן מונח בעברית (פרמננט, מודה, בטלדרס ועוד).

חשוב לזכור שביטויים אלה נכתבו בהתכתבות פרטית בין שתי חברות. לא היה כאן ניסיון להרשים מורה או מבוגר. זו הייתה השפה שהייתה שגורה בפיהן. תודה גדולה על כך מגיעה למורים באותם ימים. המורים הנאמנים הללו הם שהקנו לנוער באותה עת עברית יפה, מדויקת ועשירה. השפה הזאת שבתה את לב הנוער, הוא אהב אותה וראה בה חלק מזהותו בארץ. זה הנוער שהשתתף בבניין הארץ ובפיתוחה – בגופו, במוחו ובנפשו.

על המחבר / המחברת

רות בורשטיין

רות בורשטיין

עורכת מדור: חינוך. ד"ר, ראשת לימודי עריכת לשון במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין. בלשנית עברית, חוקרת תחביר הלשון העברית בת-ימינו, לשון, חברה ותרבות, חוקרת שיח וחינוך לשוני.חברה בוועדת המקצוע של משרד החינוך, חברה במועצת איל"ש, וכן באגודות בלשנות רבות.

5 תגובות

  1. חן
    חן יולי 20 2015, 14:37
    מהמם

    בתוך כל האקטואליה והעיתונות הצהובה המוצפת שפה דלה תענוג לקרוא את המקור ואת התיאור שלו באמצאותך

    השב לתגובה
  2. שגיא
    שגיא יולי 23 2015, 14:19
    לא להאמין

    כבר אז הלכו הבנות עם מכנסיים קצרים ואף אחד לא השתולל כפי שקורה היום…..

    השב לתגובה
  3. מירה
    מירה יולי 27 2015, 11:18
    עוד דוגמא להתדרדרות של הדור

    כמעט ואין צעירים משכילים כיום שיכולים להביע עצמם כך או שבכלל מעוניינים בהבעה כזאת

    השב לתגובה
  4. שולמית
    שולמית אוגוסט 05 2015, 19:00
    תוכן עם נשמה

    קודם כל החומר המקורי וגם מה שהוסיפה הכותבת. זה מזכיר לי הרבה ממה שהיה ואיננו עוד. וחבל כל כך ….

    השב לתגובה
  5. רוני בן אברהם קרפ
    רוני בן אברהם קרפ אוגוסט 06 2015, 11:49
    הלשון העברית אז - ערך, כיום - אמצעי תקשורת

    אין ספק שהשפה משקפת את המציאות. הלשון אינה משתנה או, לצערנו, מידרדרת בחלל ריק. צריך לזכור לאיזו לשון נחשפו הנערות, ואיזו לשון שימשה לחיקוי.
    כמו כן באותם ימים נתפסה הלשון כרכיב מרכזי בקיום של עם ישראל במולדתו. היה רצון עז שבמדינת ישראל תהיה השפה העברית שלטת, והיא תשמש לכל צורכי החיים. היא הייתה חלק מהאידאלים של בני אותו דור.
    היום לשפה העברית אין כל מעמד בקרב הציבור בארץ. אין רואים בה חלק מהתרבות. היא אמצעי תקשורת בלבד, וקיומה מובן מאליו.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בחינוך

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!