JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

מ-הלחצות ל-הצלחות

למה תקשורת מקרבת בחינוך? (חלק ב)

מ-הלחצות ל-הצלחות יובל דור, צילום: ליאור רוטשטיין
ספטמבר 30
19:30 2015

זוכרים את צהלת התלמידים כשמבשרים להם שהמורה לא הגיעה ויש "שיעור חופשי"? עצוב שלרוב האנשים זה לא עצוב. ומטריד שזה לא מטריד.

התרגלנו לשמוע ולהשמיע ביקורת על מערכת החינוך בעיקר מנקודת מבטם של הילדים, אבל חִשבו על המורים. הלא גם הם סובלים מכך שבית הספר נחווה לא רק כבית חרושת לציונים, אלא כסוג של כלא עם עונשים שתלמידיהם משוועים לצאת ממנו לחופשי. המורה לא צריך להיות סוהר. באיזו מצוקה חי מי ש"חייב" להשמיע למי שלא רוצה לשמוע? מי ש"אין לו ברירה" אלא ללמד מה שהכתיבו לו ללמד ואת מי שבשבילו "ללמוד" זה עונש?

כל מורה, ככל הורה, רוצה לראות את הילד שלו קם בבוקר בשמחה לבית הספר ושב ממנו מסופק. הורים רבים מודאגים, ולא פעם בצדק, שמא ילדם סובל בכיתה, חרד מהצקות ושרוי בלחץ יתר מבחינות. שוו בנפשכם מערכת שיעורים שבה מפנים מקום וזמן להרפיה מכל הרעש והגירויים החיצוניים שבהם מופגזים הילדים במשך כל היום, ושגוזלים את האושר הפנימי הטבעי שלהם. דמיינו שכבר בגן הילדים הגננות מטפחות תרבות של התבוננות פנימית שקטה, מה שקרוי באנגלית "מיינדפולנס". הלוא רק מי שלמד להקשיב לעולמו הפנימי, להתקרב לעצמו, יוכל להקשיב ולהתקרב לזולת. לו הייתה מערכת השעות מבנה בתוכה, כבר מכיתה א, פרקי זמן שקטים, מדיטטיביים ומוזיקליים, אנחנו מאמינים שהמורים היו מחדשים כוחות לא פחות מהתלמידים, ולא רואים בכך בזבוז של זמן לימודים יקר.

רבות מדובר על כך שביה"ס משקף אותנו כחברה – חברה עם פחדי הישרדות קשים, חברה תחרותית, לחוצה ומלחיצה שזקוקה לכדורי הרגעה, כגון בידור מתמיד, ומכורה לסם הצרכנות. מערכת החינוך לוחצת על המורה ל"הישגים נדרשים", לתוצאות מדידות וכמה שיותר מהר, בעוד שחינוך הוא תהליך שפירותיו נראים לעתים בטווח הארוך.

כולנו עוברים מגיל צעיר אילוף, עיצוב התנהגות, ולא מכוונות רעות חלילה. מי שחריג ייענש באופנים גלויים וסמויים. הלחץ על היחיד הוא לזרום עם העדר, ליישר קו, להיות בסדר (נאמן לסדר הקיים), להישמע להוראות מלמעלה כמו כולם, לפחד מ"מה יגידו" הממונים, להימנע מעימותים, לתפוס ראש קטן ולחזור הביתה בשלום. ציונים והערכות הפכו לטכנולוגיה של מתן עונשים ופרסים, למקל ולגזר, לא רק לתלמידים אלא גם למורים.

רוברט א' היינליין כתב שתינוקות וילדים קטנים חיים בהווה, מבוגרים חיים בעתיד וזקנים חיים בעבר. כמה אושר וסיפוק, כמה הווה וכמה הוויה נגזלו מהילד שהיינו, שאולף להאמין שחייבים, חייבים, חייבים להתאמץ ולא לוותר, להצטיין, להיות יותר, לעשות יותר ולרכוש יותר, בקיצור להיות אחר ורק לא לקבל את עצמו כפי שהוא ומשם לצמוח באופן אורגני. ואם כבר בציטוטים עסקינן, מייקל לוין אמר שאין דבר מעייף יותר מהניסיון להיות אדם שונה מזה שאנחנו.

מראשי המדינה ועד אחרון האזרחים, אנו חיים בתרבות של "הלחצה להצלחה". ההתניה הבסיסית שהוטבעה בנו היא האמונה שהצלחה תביא עמה אושר. שלהיות במקום הראשון – זהו האידאל. אין-סוף תכניות ריאליטי מוקדשות לביצור האמונה הזאת ולליבוי תאוות הניצחון בדרך להיות "סלב". אבל, וזה אבל גדול, בחינוך כמו בחיים, הצלחה איננה מבטיחה אושר. בדרך כלל ההפך הוא הנכון. דווקא אושר יוליד הצלחות, וזה תקף במיוחד עבור ילדים ובני נוער.

אושר אמתי הוא אישור פנימי שמגיע מהלב. לב? רגשות? כנות? במוסדות השכלה שמבוססים על שכל, על איום בעונש ועל השטחה רגשית? רבות כבר דובר, וכתבנו על כך כשהצגנו את התקשורת המקרבת, שמערכת החינוך המצטיינת של פינלנד – שאכן הגיעה למקום הראשון בהישגים לימודיים, במציאות ולא בתכניות הריאליטי – מתבססת על מחקרים עדכניים המצביעים על כך שהמצב הרגשי של הילד הוא המדד העיקרי להצלחותיו בלימודים. זה נכון גם בעבודה ובמשפחה.

בעידן המודרני המושתת על רשתות, אם מדובר בקבוצות מדענים או בקבוצות ספורט, ההצלחה נובעת מעבודת צוות הרמונית. גם שיטת החינוך מח"ר – הוראה מערכתית, חברתית ורלוונטית – מבוססת על כך. אבל ללא יישום הולך ומעמיק של תקשורת מקרבת, איך נעלה את רמת ההרמוניה החברתית, שהיא רמת הבריאות של כל מערכת? איך נעבור מעולם של ניתוק רגשי לעולם של תיקון? הכשרת עובדי חינוך בתקשורת מקרבת בשילוב אמנויות מכוונת לטרנספורמציה אישית מעולם תחרותי של אגו נפרד, מאוים ונלחם, לעולם של חיבור, אמון ותמיכה הדדית.

בפוסט הבא: המורה כאמן של בניית אמון

 

על המחבר / המחברת

Avatar

יובל דור פזית גלר

יובל: אמן ויוצר (מלהקת "הכול עובר חביבי"). בעל תואר שני בתרפיה הבעתית וחינוך יצירתי. מעביר פעילויות ב"אמנות ושמה תקשורת". פזית: מחנכת, מדריכת מורים והורים. מפתחת גישת החינוך המואר.

2 תגובות

  1. שמיר
    שמיר אוקטובר 02 2015, 12:08
    לפעמים עבודת צוות דווקא פוגעת

    מישהו שלא תורם בצוות כלום נהנה מציון גבוה שהצוות קיבל

    השב לתגובה
  2. פיני
    פיני דצמבר 27 2015, 12:01
    המגמה במשרד החינוך בכוון ההפוך

    מבלי להכנס לפוליטיקה הקו החינוך שמשתלט המבוסס על מחשבה דתית הוא הפוך ממה שאתה מכוונים אליו

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בחינוך

יתר המאמרים במדור