JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

גדולתם של מנהיגים

מבט לאחור – הסכם השלום עם מצרים

גדולתם של מנהיגים אנואר סאדאת צילום: U.S. federal government he.wikipedia.org
אוקטובר 25
21:08 2016

בערב 19 בנובמבר 1977 עצרה מדינת ישראל את נשימתה, עיני כל האזרחים, כמו גם עיני העולם כולו, היו נשואות לירושלים. בערב זה נרשם מהלך דרמטי במזרח התיכון ובעולם הערבי – הנשיא סאדאת נחת בישראל ופרץ את הדרך לשלום.

ימים ספורים לפני הביקור נאם סאדאת בפני מועצת העם המצרי, והודיע כי הוא מוכן ומזומן לבקר בישראל ולנאום בכנסת ישראל בירושלים. למשמע קריאתו של הנשיא המצרי, לא היסס ראש ממשלת ישראל דאז מנחם בגין, ומיד שיגר אל סאדאת הזמנה רשמית לביקור בירושלים.

תדהמה אחזה בצמרת המדינה. סגן ראש הממשלה יגאל ידין חשש שמא אין זו יוזמה מדינית אמתית, אלא תרגיל שטני "לקראת מתקפה צבאית של המצרים עלינו". צמרת צה"ל בראשות הרמטכ"ל מוטה גור, הטילה גם היא ספק בכוונותיו של הנשיא המצרי, וטענה כי זהו תרגיל "הונאה".

בריאיון שנערך עמו ("ידיעות אחרונות" 14.10.2016) אמר מי שהיה ראש אמ"ן באותה תקופה, האלוף שלמה גזית: "לא ידענו באמ"ן כיצד לפרשה… בתחילה סברנו שמדובר בעוד גימיק של יחסי ציבור מצד סאדאת ושאין לו כוונה של ממש לבוא ארצה. לא היינו מוכנים להכיר באפשרות שמה שנראה בלתי אפשרי הוא אפשרי. בסופו של דבר הכישלון של אמ"ן נבע מכך שזו הייתה החלטה של אדם אחד בינו ובינו".

בשנת 1975 חתם ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, על "הסכם הביניים" – הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים – שפתח עידן חדש בניסיון להשיג שלום, ולמעשה הפך לאחד מהמניעים של סאדאת להגיע לירושלים, ולשאוף להשיג הסכם שלום, הסכם שנמשך במתכונתו עד ימים אלו.

את המאורע המרגש וההיסטורי של חתימת הסכם השלום תיאר בפניי לימים הנשיא עזר ויצמן, מי שהיה בעת ההיא שר הביטחון: "ניצבים אנו בהצגה עם צופים מהארץ והעולם, תפאורה ססגונית, ובה שחקני תיאטרון מעולים ומפתיעים המופיעים על במה אחת: נשיא מצרים סאדאת, ראש הממשלה בגין, ונשיא ארה"ב ג'ימי קרטר בהצגה שלא נראתה על הבמה זה שנים".

שני השחקנים הראשיים הפתיעו את הקהל: סאדאת – שבעבר הפתיע אותנו במהלך הצבאי במלחמת "יום הכיפורים", הפתיע הפעם במהלך לשלום עם ישראל. ומנחם בגין – שהפתיע אף הוא, כמי שעמדותיו המדיניות ודעותיו הימניות היו ידועות לכול, אזר אומץ ובחר במהלך של שלום עם הגדולה שבמדינות ערב – מצרים. בגין רצה להוכיח שדווקא הוא יביא את השלום הנכסף. במאי ההצגה, נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר, ליווה, תיווך, ונתן את חסותו האישית לנעשה באזורנו. איש דתי שהאמין ב"שחקנים", ובצדדים הנושאים ונותנים כדי להתקדם לשלום כולל במזרח התיכון. וכך בשנים 1978-79 מצאנו את עצמנו בתקופה שבה 3 מנהיגים חזקים ומשמעותיים, "שחקני מפתח", שאפו בכל מאודם להגיע להסכם שלום, כל אחד מסיבותיו הוא.

נפלה בחלקי הזכות לשרת את נשיא המדינה עזר ויצמן ז"ל, שחלקו כשר הביטחון בתהליך השלום וקרבתו לנשיא סאדאת היו משמעותיים ברגעי משבר. בשיחות הרבות בינינו סיפר לי על מפגשיו עם הנשיא המצרי, ומה להערכתו הביא לקריאתו לשלום עם ישראל. מניעיו העיקריים של סאדאת היו "מעצמות העל" והשפעתן על אזורינו. המצרים – קצה נפשם מהסובייטים. סאדאת רצה להיחלץ מחיבוק הדוב הסובייטי, ולזכות בליטוף האמריקני שטמן בחובו שינוי.

דוגמה להלך הרוח הזה סיפק מי שהיה מפקד חיל האוויר המצרי ביום הכיפורים, לימים סגנו של הנשיא, ולאחר רצח סאדאת היה לנשיא מצרים – חוסני מובארק. מובארק סיפר כי בשיחות הצד בוושינגטון, דיברו ביניהם טייסי הקרב כבדרך טבע על מטוסים מתוצרת ברה"מ וארה"ב. בין השלטון המצרי לבין היועצים הסובייטים במצרים לא שררה אהבה גדולה. מובארק הדהים את הסובבים כשסיפר שבשנת 1972 הפיל חיל האוויר הישראלי 5 מטוסי קרב מצריים ובהם טייסים רוסים. מובארק הוסיף כי השמחה בקרב חיל האוויר המצרי הייתה גדולה, ולא פירש מדוע. ההנחה, אמר ויצמן, שהשמחה נבעה מכך שהסובייטים טענו שרמת הטייסים המצרים אינם מספקת, ולכן הם מנוצחים בקרבות אוויר מול חיל האוויר הישראלי. המצרים, ומובארק בראשם, טענו שמטוסי הפנטום והמיראז' עולים על המיגים הסובייטים. גם הנשיא סאדאת כאיש צבא לא אהב, בלשון המעטה, את הנוכחות הסובייטית במצרים. סאדאת אמר: "לפני מלחמת יום הכיפורים הוריתי להם לעזוב את מצרים, נתתי להם שבועיים ימים והם עזבו תוך עשרה ימים". המלחמה כולה, הוסיף ואמר בגאווה רבה, הייתה בהתבסס על הפיקוד המצרי.

מניע חשוב נוסף שהביא את הנשיא סאדאת לפעול למען השלום, היה הרצון לשבור את הקיפאון המדיני. למעשה הייתה זו אחת ממטרותיו כשיצא למלחמת יום כיפור, מלחמת אוקטובר 73'. לא היו לו כל כוונות לכבוש את שטחה של מדינת ישראל, אך בהחלט הייתה לו כוונה להנחית עלינו מכה כואבת. לאחר המלחמה אמר: "עכשיו אני יכול לדבר במצפון נקי אל עמי".

הצבא המצרי צלח את התעלה, ותפס מאחז בצד המזרחי. לתפיסתו של סאדאת היה זה הישג טקטי, למרות הצלחת כוחות צה"ל בצליחת התעלה מערבה ובכיתור הארמיה השלישית. מהלך שזירז את הפסקת האש בינינו ואת קיום השיחות בין הצבאות בק"מ ה-101 מקהיר (נוב' 73'). בעקבות הפרדת הכוחות הראשונה ב-1 בספטמבר 1975, בתיווך מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר, נשארו המצרים במזרח התעלה, ובמרוצת הזמן התעלה נפתחה. בעקבות הישגים אלו הרגיש סאדאת כי הגיעה העת לשוחח עם הישראלים. הוא אף הבין כי על ההישגים הצבאיים העיב המצב הכלכלי והדמוגרפי של מצרים, סאדאת היה ער למצב האומה, וחיפש דרכים לתפנית ולשינוי המצב מן היסוד.

כאיש דתי בפטיסטי מאמין, היה חשוב לנשיא ארה"ב קרטר, לשמש בתפקיד המנהיג שישכין שלום במזרח התיכון. האמונה הצרופה שחובתו להביא שלום ל"בני אברהם" נותרה לאורך שנים. הוא גם ידע, כמובן, כי ההישענות האמריקנית על מקורות הנפט הערבי הנה מוחלטת, וכי פתיחת תעלת סואץ תביא להוזלת מחירי הנפט והובלתם לארצו. קרטר הקדיש זמן ומחשבה רבים במאמץ לסלול את הדרך לשלום, שלום כולל במזה"ת הלכה למעשה.

ובאשר לנעשה במדינת ישראל באותה תקופה, הרי שבמישור הפוליטי פנימי נתנה מפלגת "העבודה" שישבה באופוזיציה רוח גבית למכנה משותף לשלום. דמוקרטיה מתאפיינת בחוסר אחידות ובמגוון דעות, אבל ברגעים גדולים שבהם ניתן להגיע להכרה היסטורית, צריך לשאוף למכנה משותף רחב מרבי, והדבר אכן הושג בשנת 1978.

ובמישור הצבאי – כמו בכל קרב, גם בקרב על "השלום" ניסינו לתכנן תכניות, וכפי שאומרים בצבא – כל תכנית היא בסיס לשינויים. אתה יודע איך והיכן אתה מתחיל את הקרב, ולעולם אינך יודע איך והיכן תסיימו, לטוב או לרע.

תחילתם של המפגשים בין ישראל למצרים הייתה מרגשת ומפוארת, כבר בביקורו ההיסטורי שבה סאדאת בקסמו את לב הציבור בישראל, אף שנאומו בכנסת בירושלים היה קשה לנו, הישראלים, ונאום התשובה של בגין היה בעיקרו דברי נימוסין, ללא הצהרה מדינית.

חודש לאחר הביקור יצא בגין בליווי השרים דיין וויצמן ועוזריהם לאיסמעליה שבמצרים כאורחי הנשיא סאדאת. מפגש עבודה פנים אל פנים, לשם דיון בבעיות הרציניות בינינו. המתח בחדר הסגור גבר בשעה שעלו דוגמאות מהסכמי שלום שנעשו בעבר, אך המפגש הסתיים בהצלחה.

לאחר המפגש היו עליות וירידות ומשברים ביחסים עם המצרים, ואף נוצרה אווירת אכזבה בקרב הציבור הישראלי. הנשיא קרטר הזמין את הצדדים לקמפ-דיויד, תוך בקשה מפורשת שאיש לא יעזוב עד אשר יושג ההסכם. כבר אז היה ברור שנשיא מצרים עומד בתוקף על החזרת כל חצי האי סיני. שר החוץ דיין ושר הביטחון ויצמן, שני אנשי צבא ותיקים שנלחמו לא אחת במצרים, אזרו כוחות נפש ובאו לקמפ-דיויד כשהם נוקטים תפיסת עולם חדשה, אחרת מזו שפיתחו בצבא.

היה ברור כי סאדאת יכלול בהסכם את הנושא הפלסטיני, וכן הסכם מסגרת לשלום בין ישראל למצרים, סוריה, ירדן, לבנון והפלסטינים. לאחר 12 ימים קשים ומתוחים נחתם ההסכם בקמפ-דיויד. ההסכם קבע חזרה לגבולות הבין-לאומיים, החזרת המתיישבים הישראלים לישראל, והסכם קבע עם סימני דרך לאוטונומיה לפלסטינים. הכול הבינו שהאוטונומיה אמורה להיות מצב ביניים של 3–5 שנים, לפני שיוחלט על הסטטוס הסופי כולל גבולות.

היו נושאים מספר שהוחלט לא להכילם במסמך ה"הסכם", ובמקום זאת לשגר מכתבים ענייניים לארה"ב. אחד הבולטים שבהם היה בעניין "העיר ירושלים" – בגין הצהיר במכתבו כי היא "עיר אחת" שאינה ניתנת לחלוקה. הנשיא סאדאת במכתבו אמנם הסכים ש"פעילויות חיוניות בעיר צריכות להיות בלתי מחולקות. ומועצת העיר תהיה משותפת, מורכבת ממספר שווה של חברי מועצה ערבים ויהודים ישראלים שיפעלו יחד ויפקחו על פעילויות אלו". כלומר במישור המוניציפלי "העיר אכן לא תחולק, אך ירושלים הערבית צריכה להיות בריבונות ערבית, והתושבים הפלסטינים זכאים להשתמש בזכויות הלאומיות הלגיטימיות". ברבות הימים אמר הנשיא חוסני מובארק: "מה אתם מודאגים, הרי יש לכם רוב יהודי בירושלים, ותמיד ראש העיר יהיה יהודי".

נושא שני שעלה בחילופי המכתבים היה פינוי המתיישבים הישראלים מסיני. בגין הודיע במכתבו שפינוי המתיישבים יהיה מותנה בכך "שיוסכם על כל הנושאים התלויים ועומדים", כלומר זה יהיה הנושא האחרון. בגין לא הסכים בקלות לוותר בעניין זה, אלא חזר והדגיש שהנושא יוכרע רק בהצבעה בכנסת, וכי תינתן יד חופשית בהצבעה בעניין רגיש זה. בגין היה חצוי בעניין היישובים, בדיון בכנסת אמר: "בלב דואב וכואב, אבל במצפון שקט, אמליץ לפנות את היישובים כי זו הדרך המובילה לשלום". בדיונים מתמשכים שהיו בוושינגטון D.C על סעיפים שונים בהשתתפות השרים דיין וויצמן מהצד הישראלי, בוט'רוס גאלי וכמאל חסן עלי מהצד המצרי, התמקחו והתווכחו הצדדים, ובסופו של דבר נזקקו להתערבות הנשיא קרטר, שדילג עצמו בין ירושלים לקהיר כדי לסגור את הפערים האחרונים.

ב-26 במרס 1979 על מדשאות הבית הלבן, נחתם הסכם השלום המלא והראשון בין ישראל למדינה ערבית, מצרים. יש כאלו שיגידו שהיינו צריכים לעמוד איתנים, לא להיכנע ולא לוותר. בשיחותיי עמו אמר לי הנשיא ויצמן כי אינו חושב כך, לדבריו: "גדולתם של מנהיגים נמדדת ביכולתם להשתחרר מסיסמאות, מפק"לים, מדעות שנותרו מאחור, ולהבין את הזרמים ההיסטוריים". ואכן בקמפ-דיויד הייתה זו שעתם הגדולה של אנואר סאדאת, מנחם בגין וג'ימי קרטר.

נכון להיום, בשנת 2016, מצרים וישראל רואות "בהסכם השלום" וביחסים ביניהן נכס אסטרטגי ממעלה ראשונה. מצרים מעריכה מאוד את הסיוע בעקיפין של ישראל בלחימה נגד דאעש וארגוני הטרור בצפון סיני, ובאזורים המשיקים לגבול המשותף עם ישראל. כל זאת לא היה מתקיים אילולא התירה ישראל לפתוח את הנספח הצבאי ב"הסכם השלום", ואין שטחו של חצי האי סיני מפורז יותר מכוחות צבאיים. הצבא המצרי פרוס עם יותר מעשרים גדודים ובהם טנקים, נגמ"שים תותחים ועוד, ויש היתר שימוש במרחב האווירי לתקיפות יעדים באמצעות מטוסים ומסוקים.

אפשר לומר כי זה גם חוזקו וחוסנו של ההסכם בין המדינות, המשמר שלום יציב לאורך השנים, למרות "האביב הערבי" ולמרות כל השינויים הפנימיים במצרים. אין זה אלא סמלי כי בעת הטקס ההיסטורי באל-עריש ב-27 במאי 1979 העניק ראש הממשלה בגין לנשיא סאדאת עותק מהספר "גדול השלום". פרק השלום מתוך מסכת דרך ארץ זוטא, שהוא עמוד העולם הזה והעולם הבא.

על המחבר / המחברת

שמעון חפץ

תא"ל במיל'. שימש שליש צבאי לשרי הביטחון ארנס ורבין (כרוה"מ וכשר הביטחון) וכן כמזכיר צבאי לנשיאי ישראל ויצמן, קצב, ופרס.

10 תגובות

  1. עדה
    עדה אוקטובר 26 2016, 00:23
    געגועים לסאדת המנהיג המרשים

    זוכרת את ההתרגשות בתור ילדה מכל עניין הביקור שלו, חתימת ההסכם, כולם צמודים למקלטי הטלוויזיה. הרגישו שנעשתה היסטוריה, מי היה מאמין שכעבור שנים לא רבות יהיה מדובר במשהו כל כך קר ואפרורי

    השב לתגובה
  2. אריאל
    אריאל אוקטובר 26 2016, 06:39
    מנהיגים גדולים

    מנהיגים גדולים מסוגלים לקחת החלטות קשות ולא תמיד מקובלות.
    צא וחשוב מה היה קורה אם לא היה שלום עם מצרים הן בהיבט בטחוני הן בהיבט הכלכלי והן בהיבט המדיני.
    המנהיגים היום מושפעים מסקרי דעת קהל, מפופוליזם ולא דווקא מחזון לטובת העם

    השב לתגובה
  3. ראובן כגן
    ראובן כגן אוקטובר 26 2016, 14:06
    אני אוהב את המסר שאני לפחות קיבלתי

    מדובר בגדולתם של מנהיגים בצד השני ואצלנו. לא דיברת על פוליטיקה ועל מפלגות אלא על מנהיגים.

    השב לתגובה
  4. חביבה נחמני
    חביבה נחמני אוקטובר 27 2016, 13:24
    חשוב לקרוא מאמרים של אנשים שקולים כמוך

    די לנו בכל המאמרים המתלהמים וחסרי המשמעות.

    השב לתגובה
  5. אבישי מגל
    אבישי מגל אוקטובר 28 2016, 13:39
    אם הולכים למלחמה חשוב שיהיה לך מנהיג

    אם הולכים לשלום לשני הצדדים צריך שיהיו מנהיגים

    השב לתגובה
  6. אבי שבח
    אבי שבח אוקטובר 28 2016, 14:57
    איפה הם ?

    אין כיום מנהיגים בקליבר של בגין םאדאת שסביבם נמצאים עזר וייצמן ודיין שיכולים להתעלות ולקרב את השלום. חתימת הסכם פירושו התגמשות , יצירתיות והתפשרות – מי כיום ?

    השב לתגובה
  7. יוסי אדרי
    יוסי אדרי אוקטובר 28 2016, 19:05
    אם הצד שמנצח במלחמות רוצה יותר כי ניצח

    לא יגיע לשלום עם הצד שכבר הפסיד.זוהי טפשות של מנצחים.

    השב לתגובה
  8. אילת מעוז
    אילת מעוז אוקטובר 29 2016, 12:56
    אם בגין היה ראש ממשלה באוסלו

    היה היום שלום כי הימין לא היה מפריע

    השב לתגובה
  9. חזי
    חזי אוקטובר 30 2016, 13:42
    ואולי זה הנצחון הישראלי

    שהביא את סאדאת להסכם עם ישראל?

    השב לתגובה
  10. נחום בר
    נחום בר נובמבר 25 2016, 07:42
    גדולתו ששל מנהיג בהחלטות נגד הזרם

    כאשר מנהיגים עושים צעד כמו שכולם חושבים או היו עושים, היכן גדולתם? רק כאשר הם מקבלים החלטות ששוברות את הכיוון הכללי, או מנפצות את הקיפאון, הם באמת גדולים.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

שדות חובה מסומנים *

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בסדר בין-לאומי

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!