JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

שינויים בסביבה האסטרטגית של ישראל במאה ה-21 (3)

ירדן, הממלכה ההאשמית

שינויים בסביבה האסטרטגית של ישראל במאה ה-21 (3) דגל ירדן
אפריל 15
09:30 2017

בשני הפרקים הקודמים של סדרה זו עסקנו במתחולל בלבנון ובמה שהיה פעם סוריה. בפרק השלישי שלהלן נעסוק בממלכה ההאשמית: ירדן. בניגוד לשתי המדינות הקודמות שהנן, לפחות על הנייר, רפובליקות, ירדן היא מונרכיה הנשלטת על ידי בית מלוכה האשמי שמחזיק מעמד בשלטון כבר קרוב למאה שנים. המונרכיה הירדנית נשענת על צבא, אמנם קטן אך מודרני ויעיל, המאויש בעיקר על ידי בני שבטים בדואים, המהווים אוכלוסיית מיעוטים בממלכה. כשלושה רבעים מתושבי הממלכה הנם פלסטינים, או צאצאים למשפחות שעברו ממערב לירדן מזרחה ב-1948 ו/או ב-1967. ירדן היא המדינה היחידה מכל מדינות ערב שהעניקה לפלסטינים ולצאצאיהם אזרחות מלאה ורשמית ללא כל מגבלות.

לישראל ולירדן יש מאז 26 באוקטובר 1994, הסכם שלום. על ההסכם חתמו המלך חוסיין, אביו של עבדאללה השני, המלך הנוכחי, וראש ממשלת ישראל יצחק רבין. לירדן יש גם גבול ארוך ביותר עם ישראל המתחיל בצפון באזור אל חמה, נמשך מערבה עד מקום שפך נהר הירמוך לנהר הירדן ומשם דרומה עד אילת. גבול זה מוכר באופן רשמי על ידי שתי המדינות ואין לגביו כל מחלוקת. כיום קיים שיתוף פעולה שקט, בתחומים רבים, בין ישראל לבין ממלכת ירדן. ישראל אף התחייבה בהסכם השלום לספק לירדן, שהנה מדינה מדברית ברובה, לפחות 50 מיליון מ"ק מים בשנה. ישראל, כמובן, מכבדת הסכם זה, וכיום חלק נכבד מהמים שצורכים תושבי בירת ירדן, רבת עמון, באים ממקורות ישראליים.

עד מלחמת העולם הראשונה כל השטח הנמצא כיום בתחומי מדינת ישראל וממלכת ירדן היה חלק מהאימפריה העות'מאנית. אחרי המלחמה שטח זה נמסר כמנדט מחבר הלאומים לאימפריה הבריטית. הבריטים החלו לפתח את הארץ. בשנת 1921 הם חילקו את השטח לשניים. ממזרח לירדן הקימו הבריטים ישות מדינית שנקראה "עבר הירדן". הם הפקידו על חבל ארץ זה את השריף עבדאללה, בן למשפחה האשמית שמוצאה מסעודיה. ממערב לירדן הקימו הבריטים ישות פוליטית אחרת שקראו לה "פלסטינה א"י" (ארץ ישראל).

שתי הישויות הפוליטיות האלה התפתחו והיו למדינות. כיום, במה שהיה שטחו המקורי של המנדט הבריטי, ובשל תהפוכות שהזמן והמלחמות גרמו, מתקיימות ארבע ישויות פוליטיות: ממלכת ירדן, הרשות הפלסטינית באיו"ש, מדינונת חמאס ברצועת עזה ומדינת ישראל. בין ארבע הישויות הללו מתקיימים בשטח לפחות חמישה מישורי "חיכוך/שת"פ מאולץ": האחד בין המשטר הירדני לפלסטינים, השני בין ישראל לרשות הפלסטינית, השלישי בין ישראל לממלכת ירדן, הרביעי בין ישראל לעזה של חמאס, והחמישי בין עזה לבין הרשות הפלסטינית באיו"ש. שלוש מהישויות הללו (למעט מדינת ירדן) "מעורבבות" האחת עם האחרות באותו תא שטח, עד שלא ניתן להפרידן וכל פתרון פוליטי עתידי יהיה חייב להביא בחשבון עובדות אלה. בשל הסבך הפוליטי והטריטוריאלי שלעיל מצב היחסים בין ארבע היחידות הפוליטיות, השוכנות במרחב שבין הנהר לים, שונה מהותית ממצב יחסי ישראל עם שלוש המדינות האחרות שיש לה עמן גבולות משותפים.

מבחינה פונקציונאלית אני מבקש להפריד את הדיון בין המתהווה ביחסי ישראל עם הרשות הפלסטינית באיו"ש ובעזה מהדיון על יחסי ישראל עם מדינת ירדן. הגם שב-28 בספטמבר 1995 נחתם בוושינגטון הסכם בין אש"ף לבין ישראל, הסכם שיצר מהות פוליטית חדשה, ה"חיכוך/שת"פ מאולץ" בין הפלסטינים לישראלים עודנו מציב סימני שאלה רבים לגבי עתיד יחסים אלה. לעומת זאת מערכת היחסים בין ישראל לממלכת ירדן התייצבה, כך שלמעשה שוררים יחסים בהחלט מתקבלים על הדעת בין שתי המדינות. זאת ועוד – ישראל תומכת במשטר הירדני. אלמלא תמיכה זו ספק אם בית המלוכה ההאשמי היה עדיין מושל בירדן. על מנת להבין את הרקע ההיסטורי למצב זה יש לחזור לאחור במכונת הזמן – לימי המנדט הבריטי.

אֶמירות עבר הירדן שהבריטים הקימו ב-1921 הייתה כפופה לנציב העליון הבריטי שישב בירושלים (בארמון הנציב. כיום אפשר לבקר שם אם ממשיכים בנסיעה בהמשך הכביש המוליך לטיילת שרובר). כך, למעשה, במשך 25 שנים הניהול הפוליטי של שתי היחידות הגיאוגרפיות הללו התבצע ביד אחת. בשנת 1946 העניקו הבריטים עצמאות ל"אמירות עבר הירדן" והיא הפכה לממלכת ירדן, והאמיר עבדאללה הפך למלך. הבריטים המשיכו לנהל את צבא עבר הירדן שנקרא "הלגיון הערבי". מפקדו של הלגיון היה הגנרל הבריטי סֶר ג'ון גלאב (הערבים כינוהו גלאב פחה) וקצונת הלגיון הייתה בריטית גם היא.

המלך עבדאללה קיים קשרים טובים עם מנהיגות היישוב היהודי בארץ ישראל. הוא נפגש פעמים רבות עם השליחים שבן-גוריון מינה לצורך זה. המוכרים ביניהם היו אליהו ששון, גולדה מאיר ואיש הסתרים החדרתי עזרא דנין. דנין, יליד יפו, ידע ערבית על בוריה ומערכת היחסים בינו לבין המלך עבדאללה התבססה על היכרות אישית. המלך הסכים להכיר בישות פוליטית יהודית. בהיותו בעת ההיא הבכיר ובעל צבא חזק, היה מוכן המלך עבדאללה להתחייב להכיר באוטונומיה יהודית בארץ ישראל, שתהיה חלק מממלכתו, כאשר הבריטים יעזבו.

אולם שר ההיסטוריה חשב אחרת. ב-29 בנובמבר 1947 קיבל האו"ם החלטה על חלוקת הארץ לשניים. התחילה מלחמת אזרחים בארץ ישראל המערבית שנמשכה כחצי שנה, עד 14 במאי 1948, כאשר חמישה צבאות ערביים פלשו למדינת ישראל שזה עתה נוסדה – מצפון, ממזרח ומדרום. למרות השיחות עם שליחיו של בן-גוריון נגרר המלך עבדאללה למלחמה בישראל. הלגיון הערבי פלש מערבה והשתלט בכוח על מה שאנו מכנים כיום שטחי יהודה ושומרון (איו"ש).

בחיבור זה תקצר היריעה מלתאר את מלחמת העצמאות ותוצאותיה. אולם חשוב לציין שעם תום המלחמה וחתימת הסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן, הגם שנוצרה עוינות ויריבות בין ישראל לממלכת ירדן, נמשכו המגעים בין שתי המדינות. קשר מיוחד נוצר בין משה דיין לבין הקולונל עבדאללה טל שהתמנה להיות המושל הירדני של ירושלים. מעבר מנדלבאום במרכז ירושלים היווה מקום מפגש לקצינים משתי המדינות ולוועדת שביתת הנשק המשותפת, כמו גם פתח למעבר בין שני חלקי העיר. ירדן התמלאה במאות אלפי פליטים פלסטינים שברחו מהשטחים שנכללו בתחום מדינת ישראל. תופעה של הסתננות אלימה מאיו"ש אל תוך שטח ישראל התפתחה וגרמה לנזקים ולקורבנות. למרות כל זאת נמשכו מגעים בין המלך עבדאללה לבין נציגים ישראלים. הדבר היה לצנינים בעיני הפלסטינים עד שאחד מהם רצח את המלך עבדאללה הראשון.

ביולי 1951 ביקר המלך עבדאללה בירושלים המזרחית. הוא לקח אתו למסע מרבת עמון לירושלים את נכדו האהוב חוסיין שהיה אז כבן 16 שנים. ביום שישי הלכו השניים להתפלל במסגד אל אקצה. שם, בפתח המקום השלישי בחשיבותו הדתית לאסלאם, פלסטיני חמוש ירה במלך והרגו לעיני נכדו. בנו הבכור של עבדאללה, טלאל, ירש את כיסא המלוכה בירדן. כיוון שנתגלתה אצל טלאל מחלת נפש הוא שוחרר מהתפקיד, ובנו הבכור חוסיין ירש את כס המלכות ב-1953 והוא בן 18 שנים בלבד.

שנות מלכותו של חוסיין התאפיינו בחוסר יציבות אקוטית בממלכה. הוא שרד ניסיונות לרצחו. הפלסטינים התערו בממלכה, הקימו ארגוני טרור, יצרו למעשה "מדינה בתוך מדינה" ובשנת 1964 הקימו את הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). ב-1967 התפתה חוסיין להתחבר למצרים ולסוריה והצטרף למלחמה נגד ישראל. השנה אנו מציינים 50 שנה למלחמה זו ששינתה את פני המזרח התיכון. ירדן ניגפה במערכה והפסידה את שטחי יהודה ושומרון.

הגם שכך, המשיכו ארגוני הטרור הפלסטיניים להתעצם בממלכת ירדן, עד שבספטמבר 1970 הם ארגנו, בתמיכת המשטר הסורי, הפיכה במטרה להדיח את חוסיין ולהשתלט על הממלכה. כוח שריון סורי פלש מאזור העיר דרעא שבסוריה אל תוך ממלכת ירדן לכיוון העיר אירביד הנמצאת על אם הדרך מדמשק לרבת עמון. מצב הביטחון בממלכה הורע ומשטר המלך חוסיין עמד בפני סכנת התמוטטות.

הדבר לא מצא חן בעיני ישראל. צה"ל גייס שתי חטיבות שריון, הציב אותן בעמק בית שאן והודיע, כנראה דרך מסלול הדיפלומטיה האמריקנית, שאם הסורים לא ייסוגו חזרה לשטחם, צה"ל ייכנס וישמיד את הצבא שפלש לירדן. הסורים הבינו את מה שצפוי להם ותוך 24 שעות הוציאו את צבאם מירדן. חוסיין "אזר עוז" והתעודד. הוא התייצב בראש צבא הבדואים שלו וריסק את הארגונים הפלסטיניים. אלפים מהם נהרגו במה שאחר כך ייקרא "ספטמבר השחור". הנותרים בחיים, ובראשם יאסר ערפאת, ברחו מירדן דרך סוריה ללבנון והקימו בדרומה מדינת טרור. 12 שנים אחר כך (מלחמת של"ג) ישראל חיסלה אותה.

מאז ספטמבר 1970, דהיינו במשך 47 שנים, ישראל וירדן מקיימות מערכת יחסים טובה, ברובה "מתחת לרדאר". ב-1994, כאשר נחתם הסכם השלום בין שתי המדינות, יחסים אלו התפרסמו בחלקם הגדול. ידועה העובדה שבמלחמת יום הכיפורים (1973) בחר המלך חוסיין שלא להצטרף למצרים ולסוריה. יותר מכך – כשבוע לפני המלחמה בא חוסיין במיוחד מרבת עמון על מנת להיפגש עם ראש הממשלה גולדה מאיר ולמסור לה את מה שידע על המלחמה שעמדה לפרוץ ביום כיפור.

בנו של חוסיין, המלך עבדאללה השני, ממשיך בדרכו הפוליטית של אביו. למרות לחצים כבדים מבית ומחוץ, הוא ומנגנוני הביטחון, שתמיכתם כל כך חשובה לשמירה על כיסאו, שומרים על הקשר עם ישראל. ישראל מצדה תומכת במשטרו של עבדאללה השני, ואינני מהסס לומר שללא תמיכת ישראל המשטר המלוכני בירדן לא היה מאריך ימים.

עד כמה שניתן לראות את העתיד, מדינת ירדן תחת השלטון הנוכחי לא תצא למלחמה נגד ישראל. האליטות בירדן לא יתפתו לחזור על שגיאות העבר הרחוק, וכמובן לא יתירו לכוח ערבי או מוסלמי אחר לעבור בשטחם על מנת לתקוף את ישראל. מכיוון ירדן אין כיום איום אסטרטגי על ישראל. מה צופן בחובו העתיד אם המשטר המלוכני בירדן יתמוטט – את זאת אין כרגע לדעת.

בפרק הבא של סדרה זו נדבר על המדינה הרביעית שיש לה גבול עם ישראל.

על המחבר / המחברת

יצחק דגני

יצחק דגני

עורך מדור: סדר עולמי. ד"ר, מרצה באוניברסיטת בר אילן במחלקה למדע המדינה. בעבר הרצה באוניברסיטת איבדן בניגריה. עסק בייצוג וניהול בחברות באפריקה. ממייסדי תיאטרון גבעתיים וחבר הוועד המנהל שלו. דירקטור ויו"ר וועדת ניגריה בלשכת המסחר ישראל-אפריקה.

4 תגובות

  1. יונתן טל
    יונתן טל אפריל 15 2017, 11:16
    ירדן

    על העובדות אין שום ויכוח. עלמנת שהמצב ימשך ישראל חייבת הרתעה מרשימה.התראה של 99% ויכולת הכרעה ללא ספק.מודיעין של 200%.ומנהיגות מדינית אמיצה.יש ליזכור את הטלטלה האזורית.האם ניתן ליצפות את העתיד?. לא.לכן יש חובה להיות במצב הרוצה שלום ייכון לגרוע מכל.

    השב לתגובה
  2. לליונה פרלמן
    לליונה פרלמן אפריל 15 2017, 20:52
    לא כולם מבינים שירדן בקרוב תשלט ע"י פלסטינים

    רוב האנשים לא מבינים את זה….

    השב לתגובה
  3. מרינה
    מרינה אפריל 17 2017, 17:43
    ירדן כיום מסייעת מאוד לבטחון ישראל

    חשוב מאד שהמלוכה תשאר שם ושלא הפלסטינים יכבשו את השלטון.

    השב לתגובה
  4. מבין קצת
    מבין קצת אפריל 19 2017, 15:36
    לכל היותר עוד דור אחד

    זה מה שיש לשושלת ההאשמית להתקים

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בסדר בין-לאומי

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!