JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

שינויים בסביבה האסטרטגית של ישראל במאה ה-21 (5)

מים, חיים: בעיית המים במדינות האזור

שינויים בסביבה האסטרטגית של ישראל במאה ה-21 (5) ד"ר יצחק דגני
מאי 30
09:30 2017

במאמר הראשון בסדרה זו חילקנו את הסביבה האסטרטגית של ישראל לארבעה תחומים. בארבעת הפרקים הראשונים סקרנו את המתהווה בתחום הראשון, דהיינו בארבע מדינות ערביות שיש להן גבולות משותפים עם מדינת ישראל: לבנון, סוריה, ירדן ומצרים. לפני שנעבור לדון במדינות הנכללות בתחום השני, דהיינו במדינות הפריפריה הקרובה יחסית שאין להן גבולות משותפים עם ישראל, הנני מבקש לדון בנושא נוסף המשותף לכל ארבע המדינות שבתחום הקרוב ביותר וכן למדינת ישראל עצמה. נדרשתי להתייחס לנושא זה פעמים רבות בפורומים שונים. להוותנו מסתבר שבארבע המדינות הגובלות בישראל נושא זה מהווה בעיה חמורה ביותר אשר הולכת ומחריפה. לעומת זאת במדינת ישראל נפתרה הבעיה ואף נוצרו אפשרויות לסייע למדינות השכנות בפתרונה. המדובר, כמובן, בנושא אספקת מים לשימוש ביתי, לחקלאות ולתעשייה.

שני פנים לנושא: האחד הוא אספקת מים שפירים לצריכה ביתית, לחקלאות ולתעשייה. השני הוא הטיפול בשפכים, אם לצורך השבתם לשימוש אם טיפול בהם כדי שלא יזהמו את סביבת האדם ולא יחדרו למי התהום. לפן שני זה יש משמעות רבה באשר למניעת זיהומים ומחלות אנדמיות שמהם סובלת אוכלוסיית הארצות השכנות בדרגות שונות של חומרה.

עוד מראשית שיבת ציון בעידן המודרני היה ברור לראשוני המתיישבים שנושא אספקת המים הוא בעל חשיבות רבה. ארץ ישראל נמצאת על גבול המדבר. רוב רובו של השטח בשלוש מתוך ארבע הארצות הערביות הגובלות בישראל הוא שטח מדברי. במשך השנים ישבו על מדוכה זו ועדות בין-לאומיות שונות בניסיון להסדיר את חלוקת המים הזמינים בשטח בין הגורמים הפוליטיים השונים. למשל בימי המנדט, כאשר הוועדות הבריטיות ביקשו לתרץ את הצעותיהן להגביל את מספר העולים היהודים לארץ ישראל, אחת הסיבות שמנו הייתה חוסר יכולת לקלוט מספר גדול של עולים בשל העדר מקורות מים מספיקים.

מרבית המושבות של העלייה הראשונה התמקמו ליד מקורות מים או במקומות שבהם מי התהום נמצאו בעומק מועט וניתן היה להגיע אליהם ולנצלם באמצעות קידוח בארות שטחי. עוד לפני קום המדינה הוקמה חברת "מקורות", שתפקידה היה לספק מים לקיבוצים ולמושבים שייסדו אנשי העלייה השנייה ולאלה שבאו אחריה. מיד אחרי קום המדינה בנתה חברת מקורות את קו המים ירקון-נגב, שאפשר את הרחבת ההתיישבות בדרום הארץ, וכעשור לאחר מכן הוקם המוביל הארצי, שהזרים את מי הכנרת כמעט לכל רחבי הארץ. כך התאפשרה הרחבת היישובים וקליטת מיליוני עולים.

עם צמיחת האוכלוסייה בישראל הלך ניצול המים והתעצם. הכנרת החלה להתרוקן עד שלפני כעשור החל להיווצר בישראל מחסור חמור במים, והמחסור הלך והחמיר. באותה התקופה החלה לצמוח גם האוכלוסייה בארבע המדינות הערביות הגובלות בישראל. בבוא המאה העשרים ואחת נמצא מצב אספקת המים בארבע מדינות אלה במצב קטסטרופלי.

בלבנון הכבירו תושבי הדרום לשאוב את מימי הליטאני והזהראני. פני המים באגם קרעון ירדו בחדות. ניצול מים מאגן הניקוז של החצבאני על ידי הכפריים בעמק עיון הפחית במידה ניכרת את כמות המים שזרמו לירדן ומשם לכנרת. מפל התנור שמדרום למטולה, שבעבר היה שופע מים לאורך כל השנה, נותר יבש כמעט לחלוטין במשך מרבית חודשי השנה. הגם שכך, סבלה של לבנון היה מועט מזה של כל שאר מדינות האזור, משום שכל שטחה נמצא מצפון לקו המדברי. הרי השוף עוצרים חלק נכבד מהעננים נושאי הגשם שמגיעים מכיוון הים התיכון. כתוצאה מכך גשמים היורדים במשך חודשי החורף בהרי השוף ומערבה מהם ממלאים את האקוויפרים שמהם נשאבים מים עבור מרבית תושבי לבנון.

לעומת זאת המצב בסוריה בכי רע. רוב המים המשמשים לחקלאות הסורית מקורם בהרי דרום-מזרח טורקיה. מים אלה מתנקזים לשני נהרות: החידקל והפרת, שהיו ערש המהפכה החקלאית בסהר הפורה לפני אלפי שנים. טורקיה בנתה בשטחה סכרים שאצרו חלק נכבד מהמים שקודם זרמו דרומה בשני נהרות אלה. הטורקים שאבו את המים מהאגמים המלאכותיים שנוצרו כתוצאה מהקמת הסכרים הללו. התוצאה הייתה פגיעה בחקלאות הסורית העיקרית, נטישת הכפרים באזורים אלה, צמיחת שכונות מצוקה של פליטי החקלאות הננטשת בשולי הערים, בעיקר דמשק וחומס. כך פחת ייצור המזון בסוריה ונוצרה בעיה, וזו הוחרפה עוד יותר כתוצאה ממלחמת האזרחים המשתוללת שם בשש השנים האחרונות.

מקורות מים ושטחים חקלאיים נוספים הפסידה סוריה במלחמת 1948. בשנות השישים של המאה העשרים ניסו הסורים להטות את מי הירדן ההררי לשטחם. כתוצאה מכך נפתחה מה שאז נקראה "המלחמה על המים". מלחמה זו החלה לדרדר את המצב לקראת מלחמת ששת הימים. במלחמה זו הפסידה סוריה את רמת הגולן ואת מקורות המים שם: ברכת רם, הבניאס ועוד, ואת הגישה לכנרת. גם הירדנים נטלו חלק מהמים ששימשו את כפריי דרום סוריה ובקעת חמת גדר. ליד העיירה מוחייבה הם בנו, עוד בשנות ה-70 של המאה הקודמת, סכר שעצר את המים שזרמו לירמוך. מובן שסכר זה ייבש את הירמוך ואת היכולת לייצר חשמל מהמפעל שהקים בזמנו פנחס רוטנברג בנהריים. הירדנים הזרימו את מי הירמוך בגרוויטציה דרומה באמצעות "תעלת הע'ור" למרגלות רכס הרי הגלעד, וכך יכלו לפתח את העמק שלהם בצד המזרחי של הירדן. כל אלה הפחיתו במידה משמעותית את כמות המים שעומדת לרשות סוריה. כיום סוריה היא מדינה מתייבשת. להערכתי דלדול מקורות המים היה אחד מהגורמים לפריצתה של מלחמת האזרחים.

המצב במדינת ירדן איננו טוב מזה אשר בסוריה. על פי הידיעות שמגיעות אלינו, בבירה עמאן אין מים זורמים בברזים בחלק מימי השבוע. ירדן גם מוצפת במיליוני פליטים מהגדה המערבית, מעיראק ומסוריה, שגם הם צריכים לשתות מים. פרט לעמק הירדן המזרחי (עמק הע'ור), אשר מושקה במימי הירמוך, אין להם שטחים חקלאיים משמעותיים והם למעשה מתקיימים על מזון מיובא בחלקו הגדול. בהסכם השלום עם ירדן התחייבה ישראל לספק לירדן לפחות 50 מיליון מ"ק מים שפירים בשנה. מים אלה נשאבים בעיקר מן הכנרת. ללא מים אלה מדינת ירדן לא תוכל היום להתנהל באופן מתקבל על הדעת ובוודאי לא להיות מקום מקלט למיליוני פליטים מהארצות השכנות.

מצב אספקת המים במצרים גרוע כמו בסוריה ובירדן. מקדמת דנא מצרים היא ארץ הנילוס. כ-90% מתושביה חיים בסמיכות לנילוס או במרחבי הדלתא שנהר זה יוצר לפני שמימיו נשפכים לים התיכון. משטר זרימת מי הנילוס יצר, עוד לפני אלפי שנים, חברה מאורגנת (מצרים הפרעונית) שחיה ברווחה יחסית על מקורות המזון שהנהר יצר. מדידות שונות שנעשו, בעיקר על ידי הבריטים (כן, גם זה), הראו שבממוצע רב-שנתי זרמו בנילוס ממרכז מזרח אפריקה לים התיכון כ-85 מיליארד מ"ק מים. בעשורים האחרונים, בשל ריבוי אוכלוסין ושיפור שיטות ההשקיה, מדינות הממוקמות במעלה הנהר (אוגנדה, אתיופיה, סודאן, דרום סודאן וכן זאיר, טנזניה וקניה, אשר יושבות באגן ההיקוות של אגם ויקטוריה) החלו לשאוב ולנצל כמויות הולכות וגדלות של מים שקודם לכן היו מתנקזים אל הנילוס. כמות המים שמגיעה למצרים, הממוקמת במורד הנהר, הלכה ופחתה. לפני שנים אחדות החלה אתיופיה לבנות סכר ענק על הנילוס הכחול, הזורם בשטחה, במטרה לאגור מים לצורכי השקיה וייצור חשמל. מצרים הכריזה שאם אתיופיה תשלים את בניית הסכר תהיה זו עילה למלחמה. על פי מצבה הכללי כיום לא ברור אם מצרים מסוגלת למלא את האיום.

המצרים, בעזרת הסובייטים בזמנו, גרמו לעצמם נזק עצום שהיכה אותם מכה קשה ביותר. הם הקימו בדרום מצרים, סמוך לגבול עם סודן, סכר ענק על הנילוס. אמנם בעזרת מתקניו הסכר מייצר חשמל. אולם לחשמל זה אין ביקוש כלכלי בדרום מצרים. הזרמת החשמל לאורך כ-800 ק"מ צפונה, לאזור קהיר והדלתא – שם יש לו ביקוש – עולה בכסף רב ומייקרת את מחירו לרמה שהחברה האזרחית המצרית איננה יכולה לעמוד בה.

אולם הצרה הגדולה יותר שהסכר הביא על מצרים היא שקיעת הטין, שלפנים היה מומס במי הנילוס והיווה דשן שהיה מגיע לשדות המעובדים במורד הנהר ובדלתא. בגלל הסכר הטין שוקע בקרקעית "אגם נאצר", שנוצר כתוצאה מבניית הסכר, ומשום כך החקלאות המצרית סובלת מירידה ביבולים. תופעה זו ניתן לתקן בעזרת דשן כימי מלאכותי, אך התברר שעל מנת לפצות את החקלאות המצרית על אובדן הטין יצטרכו המצרים לקנות בשוק הדשנים הבין-לאומי מאות אלפי טונות דשנים בשנה, בעלות של מאות מיליוני דולרים. זה נעשה באופן חלקי בלבד, ועל כן מצרים הפכה למדינה התלויה ביבוא מזון מבחוץ.

בשל צמיחת אוכלוסיית מצרים וחוסר היכולת לטפל בשפכים שמייצרת אוכלוסיה של כ-80 מיליון בני אדם שחיים בסמוך לנילוס, ירד מפלס המים של הנהר והוא אף הפך לתעלת הביוב הראשית של מצרים. הדבר מונע מרוב אוכלוסי המדינה מים שפירים ומהווה גורם משמעותי בהפצת מחלות כדיזנטריה, בילהרציה, מלריה, צהבת ועוד.

מול מצב אספקת מים קטסטרופלי במדינות הגובלות בישראל, המצב בישראל שונה לחלוטין. ראשית, כ-90% ממי השפכים בישראל מטופלים ומושבים, בעיקר לשימוש חקלאי. באזור החוף הוקמו כמה מתקנים מהמשוכללים בעולם להתפלת מי ים. כיום יכולים להתפיל בישראל כ-800 מיליון מ"ק מים בשנה. אין יותר בעיית מחסור מים שפירים לכל שימושי החברה האזרחית.

בחקלאות פותחו שיטות דישקיה (מילה חדשה בעברית המציינת שילוב של דישון והשקיה, בתרגום לאנגלית: FERTIGATION) מהמשוכללות ביותר בעולם. השיטות הללו לא רק משמשות את חקלאי ישראל אלא גם מיוצאות לכ-150 מדינות ברחבי העולם. דווקא המדינות הקרובות לישראל, שיכלו לשפר דרמטית את מצבן בתחום זה, אינן נעזרות – למעט במקרים בודדים – בידע הישראלי בנושא המים. שינויים אסטרטגיים כבר אמרנו?

בפרק הבא בסדרה זו נעסוק במצבן של מדינות הפריפריה הקרובה למדינת ישראל שאין להן גבולות משותפים עמה. מדינות אלה נכללות בשלושה "אשכולות גיאוגרפיים": האחד הוא האשכול האפריקני הכולל את המדינות לוב, סודן ואתיופיה. השני הוא אשכול הים התיכון הכולל את קפריסין, יוון וטורקיה. השלישי הוא אשכול מערב אסיה הכולל את איראן, עיראק וסעודיה.

על המחבר / המחברת

יצחק דגני

יצחק דגני

עורך מדור: סדר עולמי. ד"ר, מרצה באוניברסיטת בר אילן במחלקה למדע המדינה. בעבר הרצה באוניברסיטת איבדן בניגריה. עסק בייצוג וניהול בחברות באפריקה. ממייסדי תיאטרון גבעתיים וחבר הוועד המנהל שלו. דירקטור ויו"ר וועדת ניגריה בלשכת המסחר ישראל-אפריקה.

2 תגובות

  1. גברי
    גברי מאי 30 2017, 14:26
    יש לי כותרת מוצלחת למאמר

    והתפלתם מים בששון …..

    השב לתגובה
  2. יצחק דגני
    יצחק דגני יוני 01 2017, 00:33
    לגברי

    תבוא עליך ברכה.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בסדר בין-לאומי

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!