JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

שינויים בסביבה האסטרטגית של ישראל במאה ה-21 (19)

מול הקהילייה האירופית – לטוב ולרע

שינויים בסביבה האסטרטגית של ישראל במאה ה-21 (19) ד"ר יצחק דגני
נובמבר 14
09:30 2017

עניין עיקרי וחשוב ביותר, אפילו לפני שיתוף פעולה מודיעיני גלוי ואף סמוי ברמות שונות, בין שירותי המודיעין של מדינות אירופה לבין המודיעין הישראלי, הוא שותפות ישראל במה שנקרא "אופק 2020" (Horizon 2020). זאת יש לדעת – ישראל היא המדינה היחידה בעולם שאיננה מדינה אירופית ובכל זאת הוזמנה ליטול חלק בתכנית היומרנית והשאפתנית הזאת. המדובר בתכנית מקפת עם מימון בסדר גודל של עשרות מיליארדי יורו לניהול מחקרים מדעיים מתקדמים אשר ממוקמים בחזית המחקר המדעי בעולם. כל מדינה משתתפת, כולל ישראל, תורמת את חלקה לתקציב התכנית לפי קריטריונים שנקבעו מראש. חוקרים מכל מדינה משתתפת מקבלים מימון למחקריהם המתבצעים בתחומה על פי החלטת ועדה מדעית ששוקלת את ערכן של כל הצעות המחקר שהוגשו לה, ועל פי זה מחלקת את המימון שברשותה. מסתבר שישראל הקטנה מקבלת מימון למחקרים הנערכים בתחומה בסדר גודל יותר מכפול מתרומתה הכספית לתכנית.

משמעות הדבר היא כי במחקר מדעי בישראל מושקע הרבה כסף, מעל לתקציב הממשלתי השוטף שניתן לאוניברסיטאות המחקר בישראל באמצעות המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה). אין ספק כי זו הוכחה חד-משמעית להערכה הרבה שקיימת באירופה לאקדמיה הישראלית. כמובן, עניין זה מתווסף לשיתופי הפעולה הקיימים בין האקדמיה בישראל לבין האקדמיה האמריקנית. תחומי המחקר העיקריים הם רפואה ופרמקולוגיה, תעופה וחלל, כימיה ופיזיקה, חקלאות, מזון ואיכות הסביבה. האוניברסיטאות הישראליות המשתתפות בתכנית זו הן הטכניון, מכון ויצמן, האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת בן-גוריון, אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת בר-אילן. מאות רבות של מדענים, מסטרנטים, דוקטורנטים וחוקרים בכירים אחרים נהנים מתקציבי "אופק 2020". כאשר תסתיים תכנית שאפתנית זו בשנת 2020, כמעט בוודאות תאורגן תכנית המשך לחומש הבא.

ישראל משתתפת בעוד מפעלים אירופיים, למשל בתחום התרבות והספורט. ישראלים אף פטורים מהצורך להצטייד בוויזות כניסה לרוב מדינות אירופה, לכן התנועה לאירופה וממנה פשוטה ומהירה. מדיניות השמיים הפתוחים שקידמו ממשלות ישראל בעשור האחרון אפשרה טיסות למאות יעדים באירופה במחירים שווים כמעט לכל נפש. מיליוני תיירים באים לישראל מאירופה בכל שנה. יחסי מסחר בילטראליים של ישראל עם מדינות הקהילייה האירופית מסתכמים בעשרות מיליארדי דולרים בשנה, ובשנים האחרונות היקף היצוא למדינות אירופה עולה על היקף היבוא מהן.

לכאורה זהו מצב אידיאלי. אולם לא הכול שפיר ביחסי ישראל עם מדינות אירופה. בין ישראל למרבית מדינות אירופה קיים פער פוליטי בעל משמעות רבה, בעיקר בעניין יחסי ישראל עם הערבים. הפער מתבטא בעוצמה כאשר הקהילייה האירופית, שיש לה פרלמנט משותף בשטרסבורג ומנגנון אדמיניסטרטיבי-שלטוני בבריסל, פועלת בעצה אחת לעומת ישראל. בשל חוסר ההסכמה בתחום הפוליטי שלעיל נוצרת לישראל בעיה פוליטית-דיפלומטית קשה, והיא הולכת ומתעצמת. פער פוליטי מסוג זה עלול להפוך לאקוטי עד ויראלי, ונוסף לכך עלולה לעמוד בראש מנגנון המשרד האירופי ליחסי חוץ אישיות בכירה שלא רואה את הדברים כפי שהם נראים מהצד הישראלי.

את הקשיים העומדים בדרכה של מדינת ישראל ביחסיה עם הקהילה האירופית אני מחלק לארבע קטגוריות: הראשונה והבעייתית ביותר היא האנטישמיות ההיסטורית, שאחרי ייסוד מדינת ישראל הפכה בחלקה לאנטי-ציונות; השנייה היא גישת השמאל הפוליטי האירופי, שעדיין מושפעת ממדיניות העבר של ברית המועצות כלפי ישראל; השלישית היא מגמת ההתאסלמות של אירופה, שהולכת וצוברת תאוצה בשבע השנים האחרונות, בעיקר כתוצאה מהגירת מוסלמים מהמזרח התיכון ומאפריקה אל תוך אירופה; הרביעית היא התלות שעדיין קיימת, וכנראה תהיה קיימת לעוד זמן ממושך, של אירופה במקורות האנרגיה שבמזרח התיכון. שילוב בלתי קדוש של לחצים אנטי-ישראליים מארבעה כיוונים אלו, בעוצמות שונות ממדינה למדינה, וכן הצטברותם במנגנון השלטוני של הקהילייה האירופית, יוצרים נטייה שלילית בהתנהלות הפוליטית של האירופים כלפי מדינת ישראל.

יש לציין עוד עניין: מיליוני צעירים מוסלמים שנולדו באירופה או באו מארצות מוסלמיות ללימודים אקדמיים שם, מציפים את האוניברסיטאות בכל רחבי אירופה. נוח לציבור צעיר זה להצטרף לארגונים הפועלים נגד ישראל באקדמיה האירופית, בעיתונות הכתובה והמשודרת, בהפרעות לנואמים פרו-ישראלים, בהפגנות רחוב וכיוצא באלו. פעולות אלו מסתייעות בתקציבי עתק שמקצות יצואניות הנפט הערביות לארגונים הלא מדינתיים, לאוניברסיטאות, לכלי תקשורת, למפלגות פוליטיות באירופה ולארגונים שנוסדו על בסיס אתני – כל זאת במטרה להיאבק נגד ישראל. הדמוקרטיה באירופה, חופש הדיבור והמגמה המודרנית לשוויון מהווים כר נרחב ופורה למאבק נגד ישראל ללא מגבלות וללא מעצורים חוקתיים או מנהלתיים. למעשה איש הישר בעיניו יעשה. ישראל מוצאת את עצמה בעמדה נחותה בתחומים אלו באשר אין, וגם לא תהיה, מצבת כוח אדם ומקורות כספיים שיוכלו להתחרות בהשפעה המוסלמית באירופה ולהשתוות לה.

על כל אלו נוספה בשנים האחרונות "תנועת" ה-BDS, דהיינו חרם, מניעת השקעות וסנקציות שגורמים שונים נדרשים להפעיל נגד מדינת ישראל, לכאורה כתוצאה מיחסה לפלסטינים. עניין זה מזכיר במידה רבה את החרם שנקטה הליגה הערבית נגד מדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה. רבים סברו שהחרם הערבי הזיק לישראל, בעיקר מבחינה כלכלית. כיום, לאור ההתפתחות המוצלחת מאוד של כלכלת ישראל ולעומתה הפיגור הכלכלי של מדינות ערב, מתחילה לחלחל התובנה כי בסופו של דבר החרם הערבי לא הזיק לישראל עד כדי כך. אולי אף קרה ההפך. החרם דחק את ישראל למצוא דרכים לעקפו, לפתח את המשק, למצוא לקוחות וספקים ברחבי העולם וכיוצא באלו. התוצאה הפרדוקסאלית היא שהחרם הערבי הזיק דווקא לארצות ערב המחרימות יותר משהזיק למדינת ישראל המוחרמת.

כיום כבר אפשר לציין בסיפוק שלמרות היתרונות – הפיננסי והדמוגרפי – של הצד הערבי במאבק בין הישראלים לתנועת ה-BDS, תנועה זו אינה מצליחה במשימותיה, זולת הצלחות שוליות וזמניות. המצב האמיתי הוא שהחרם על ישראל כמעט אינו מורגש. המדינה מוצפת בהשקעות חוץ. אין סנקציות על ישראל, למעט מקרים שוליים שבדרך כלל מטופלים ביעילות ובמהירות על ידי נציגי מדינת ישראל וידידיה היהודים והלא יהודים בעולם. מפעם לפעם העיתונות מביאה סיפורים מסוג זה. במאמר זה קצרה היריעה ואין כל רבותא בפירוט "סיפורי ה-BDS".

אבקש לציין תחומי פעילות אחדים באירופה שבהם, להערכתי, ישראל אינה עושה די, שכן חשיבותם אינה מוטלת בספק. תחומים אלו נוגעים יותר למה שעשוי, או עלול, להתפתח בעתיד. הראשון מביניהם הוא התחום האקדמי. באקדמיה נוצר ידע, נקבע חלק מדעת הקהל, מתחנכים ומתעצבים מנהלי ומנהיגי העתיד, מתגבש חומר שמזין באופן שוטף את אמצעי התקשורת הכתובה והמשודרת, נוצרות תובנות פוליטיות אשר בחלוף הזמן מחלחלות לתודעה הציבורית ולמפלגות שמתחרות על השלטון במדינות הדמוקרטיות. לענייננו כאן כל מדינות אירופה כיום משתייכות למשפחת העמים הדמוקרטיים. לאור הנאמר כאן ועל פי מה שאנו קולטים מאמצעי התקשורת באירופה ומהיזון חוזר של ישראלים אשר שוהים באקדמיה האירופית, אם כחוקרים או כסטודנטים, תחום הפעילות הפרו-ישראלית בקמפוסים באירופה הוא מתחת לכל ביקורת. אפשר להתחיל למנות כל מיני השערות באשר לגורמים שהביאו לתת-פעילות ישראלית באקדמיה באירופה, אך אין ברצוני לעסוק בעבר. אבקש להתמקד במה שיש לעשות בתחום זה בעתיד.

הגוף הממשלתי המתאים ביותר לטפל במעמד ישראל באקדמיה באירופה הוא משרד החוץ. למטרה זו יש להקים אגף מיוחד בראשות עובד בכיר בדרגת סמנכ"ל המשרד. האגף יחולק למחלקות על פי השפות העיקריות המדוברות באירופה, לדוגמה אנגלית, צרפתית, ספרדית, איטלקית וגרמנית. בראש כל מחלקה כזו יעמוד אקדמאי בכיר, בעל תואר שלישי לפחות, שהתמחותו העיקרית בתחום מדע המדינה או התקשורת. בכל מחלקה יגובש צוות מקצועי בהתאם לפונקציות שיוגדרו לביצוע במחלקה האמורה, הן בישראל הן בשליחויות בחו"ל.

מאליו מובן שכל העובדים הללו חייבים להיבחר לתפקידיהם בשל כישוריהם ומעמדם האישי – בייחוד לא לפי מפתח פוליטי. יש לשריין תקציב לפעילותו של אגף זה בסדר גודל של מאות מיליוני שקלים. התקציב יהיה ייעודי לאגף זה ולא יהיה אפשר לנייד אותו למטרות אחרות. אני מאמין שהתארגנות לפעילות מסוג זה תוכל לחולל שינוי בגישת הדור הצעיר באקדמיה האירופית כלפי ישראל, ושיהיו לה השלכות ברורות על העתיד.

התחום השני הוא התחום הפוליטי. קיימת "ברית בלתי קדושה" של חלק ממנהיגות המפלגות הסוציאליסטיות באירופה עם גורמי אנטישמיות היסטורית ועם גורמי אנטישמיות אסלאמיסטית חדשה, שחדרו לזירה הפוליטית באירופה. כתוצאה מכך התעצמה גישה אנטי-ישראלית בקרב מגזרים בעלי משמעות בפוליטיקה האירופית, והתופעה הלכה והקצינה בשלהי המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת. לקראת שלהי העשור השני של המאה העשרים ואחת מסתמנת נסיגה במעמדם של הנוקטים גישה אנטי-ישראלית באירופה. בראש וראשונה תופעה זו נובעת מדעיכתן – ובמקרים אחדים אף קריסתן – של מפלגות השמאל הסוציאליסטי האירופי.

לא מזמן נערכו בחירות כלליות באוסטריה. למקום ראשון נבחרה מפלגת ימין שבתעמולת הבחירות שלה דרשה "אוסטריה לאוסטרים", בסגנון הטראמפי "AMERICA FIRST". במקום השני זכתה מפלגת הימין הקיצוני שבראשה עמד בעבר מי שהואשם באנטישמיות – יורג היידר, ואילו המפלגה הסוציאליסטית, כור מחצבתו של מיודענו ברונו קרייסקי (שלא הציע לגולדה, לדבריה, אפילו כוס מים) נדחקה למקום השלישי ותכהן באופוזיציה. אין ספק שהמהפך ההיסטורי הזה באוסטריה נובע מחשש האוסטרים מגל ההתאסלמות שעובר על אירופה. להערכתי תוצאות הבחירות הללו באוסטריה מבשרות טוב למדינת ישראל.

בצרפת המפלגה הסוציאליסטית, שהיו בה "איים" אנטי ישראליים בולטים, התרסקה כמעט לחלוטין. מפלגה בראשות עמנואל מקרון הצעיר (רעייתו המצודדת הייתה יכולה להיות אמו) זכתה בענק. למקום השני, עם כשליש מקולות המצביעים, הגיעה מפלגת ימין קיצוני בראשות מארין לה פן. מארין היא בתו של ז'אן-מארי לה פן, מייסד המפלגה שלא הסתיר את היותו אנטישמי. לכאורה נדמה כי קיימת סכנה פוטנציאלית ליהודים ולישראל בשל עליית המפלגה של משפחת לה פן. אולם יש לזכור כי מפלגה זו גדלה כתוצאה מחששם של הצרפתים "הלבנים" מהשתלטות האסלאם על ארצם. יש אצלנו מושכים בעט שמטיפים להסתייגות מהימין הצרפתי בשל עברו. דעתי אחרת. ראשית "האויב של אויבי הוא ידידי", אך לא רק זאת, לישראל ולצרפת יש אינטרסים משותפים מסוגים שונים. זה הזמן לטפחם ולא להיתפס לפקפקנות ולתבוסתנות שגויות.

על הברקזיט בבריטניה כבר כתבתי באתר זה. המפלגה השמרנית בבריטניה נחלשה, אך היא נותרה בשלטון. ראשת הממשלה הבריטית ושר החוץ שלה נחשבים לידידים מובהקים של ישראל, ואף שבבריטניה נשמעות לעיתים מזומנות דעות נגד ישראל, היחסים עם בריטניה טובים למדי, ובתחומים מסוימים הם בהחלט משתפרים. בריטניה היא הלקוח הגדול ביותר של סחורות מישראל והמאזן המסחרי בין שתי המדינות חיובי – כלומר לטובת הצד הישראלי.

יחסי ישראל עם מדינות שקודם לכן היו נתונות להשפעה סובייטית, כדוגמת שלוש הארצות הבלטיות (ליטא, לטביה ואסטוניה), פולין, הונגריה, צ’כיה, סלובקיה, בולגריה ורומניה – הינם טובים למדי, כמובן טובים לאין ערוך מהנתק המלווה בעוינות ששרר בין מדינות אלו לבין ישראל עד לשלהי המאה העשרים. כיום כל המדינות ה"קומוניסטיות לשעבר" האלו מנהלות יחסים דיפלומטיים מלאים וחיוביים עם ישראל. התיירות הישראלית לשם פורחת ועולה. סחורות ישראליות בכמויות הולכות ועולות מוצאות את דרכן אליהן. בכולן קיים יסוד אסלאמופובי. הגם שכך, ישראל מקיימת עם רובן שיתופי פעולה בתחום המודיעיני וחלקן אף קונות מישראל ציוד צבאי ואמצעים לשמירה על ביטחון אזרחי.

על היחסים המתפתחים עם יוון וקפריסין כבר כתבתי בנפרד בסדרה זו. במדינות אלו איבדו מפלגות השמאל ממעמדן, וכך קרה גם במדינות דרום אירופיות נוספות, כדוגמת איטליה, ספרד ופורטוגל. מדינות אלו נתונות ללחץ כבד של הגירה אפריקנית-מוסלמית, שהגיעה לממדים שמסכנים את שלום הציבור שם. מובן שעל רקע זה קיים שיתוף פעולה עם ישראל, והוא כולל גם יחסי מסחר שאינם דורכים במקום.

ישראל מקיימת זה שנים רבות יחסים בהחלט מתקבלים על הדעת עם מדינות מרכז-אירופיות כדוגמת בלגיה, הולנד ושווייץ. בשל קוצר היריעה במאמר זה לא אכביר מלים על כך. הדברים ידועים ומפורסמים ואין בהם חידושים לא לטובה ולא לרעה. כך גם היחסים עם המדינה החזקה ביותר באירופה – גרמניה. תקופתה של אנגלה מרקל בהנהגת גרמניה מתאפיינת ביחסים טובים בהחלט בין שתי המדינות. הגברת מרקל נבחרה לא מזמן לכהן קדנציה נוספת כראשת ממשלת גרמניה.

הבעיות הקשות והמסובכות יותר של ישראל עם מדינות אירופיות ממוקדות באירלנד – לא צפון אירלנד, שהיא חלק מבריטניה, ובמדינות סקנדינביה – שוודיה, נורווגיה ודנמרק, שאליהן אני מצרף את פינלנד, הדומה ביחסה לישראל. הייתי אומר שיחסי ישראל עם חמש המדינות הללו ידעו עליות ומורדות במשך כשבעים שנות קיום מדינת ישראל. בשלושת העשורים הראשונים לקיום המדינה התנהלו יחסים טובים מאוד עם מדינות סקנדינביה. ישראל הצטיירה כמקום שבו מתקנים את העוול שאירופה גרמה ליהודים במלחמת העולם השנייה. בישראל שלטה מפלגה סוציאליסטית שמצאה דרכים לקשור קשרים, אפילו ברמה האישית, עם מנהיגי התנועות הסוציאליסטיות ששלטו במדינות סקנדינביה. מצב זה החל להשתנות אחרי 1977, כאשר המפלגה הסוציאליסטית בישראל איבדה את השלטון. המשך שהיית ישראל ביהודה ושומרון וברצועת עזה שנכבשו (או לדעת אחרים שוחררו) ב-1967 בהחלט עורר את כעסם של הסקנדינבים. יחסי ישראל עם ארבע המדינות ה"בלונדיות" הללו המשיכו להתכווץ עד כי הן נקטו ונוקטות עמדות אנטי-ישראליות מובהקות בארגונים בין-לאומיים, מונעות קשרי סחר ואקדמיה עם ישראל ועוד כיוצא באלו.

אזכיר את התקרית שיזם, בצדק רב, השגריר הישראלי בשוודיה צבי מזאל, כאשר הרס תצוגה אנטי-ישראלית בוטה שהוצגה במפגש רשמי באולם יוקרתי בסטוקהולם. זכורה שלא לטוב גם שרת החוץ השוודית, שהשמיצה את ישראל בנאום בוטה וחסר נימוס דיפלומטי בפרלמנט השוודי. אגב, באותו השבוע ששרת החוץ השוודית נשאה את נאומה הנלוז שהתה בישראל משלחת בכירה ביותר משוודיה. במשלחת השתתפו בכירי מנגנוני הביטחון של מדינה זו שבאו לישראל כדי ללמוד כיצד נאבקים בטרור האסלאמי שהולך ותופס תאוצה בסקנדינביה. שרת החוץ השוודית אמנם התנצלה אחר כך על דבריה, אולם את הנעשה אין להשיב. דבריה ייצגו הלך רוח רע נגד ישראל שקיים בציבוריות השוודית והסקנדינבית בכלל.

יש בישראל מי שטוענים ש"אין מה להתעסק עם הסקנדינבים". חבל על הזמן והכסף שיש להשקיע בהם. אינני סבור כך לנוכח מה שמתרחש כיום בסקנדינביה בתחום ההגירה והאסלאמיזציה, בייחוד בשוודיה המתקדמת. בציבור השוודי מתחילה התעוררות שמתבטאת גם בחקיקה וגם בשינוי עמדות פוליטיות שבהחלט יש להן משמעות לגבי מדינת ישראל בעתיד. בסקנדינביה, בניגוד למדינות אחרות במרכז אירופה ובדרומה, עדיין נשמר למפלגות הסוציאליסטיות מעמד פוליטי בעל משמעות. אולם גם שם כבר מורגש שינוי במבנה הפוליטי, כך שתופעה זו מבשרת טובות לישראל.

אשר לאירלנד, שם שוררת מימים ימימה, ככל שזיכרוני אינו מטעה אותי, גישה פוליטית אנטי-ישראלית. אירלנד היא מדינה קתולית. לכנסייה מעמד דומיננטי בחברה האירית. אולי בשל כך אירלנד נגועה במידה רבה באנטישמיות ישנה, וזו הפכה לאנטי-ישראליות. רשמית אירלנד פתוחה לתיירות מישראל וגם מקיימת קשרים דיפלומטיים עם ישראל. הבירה דבלין היא עיר מעניינת ומסבירת פנים, הגם שמורגשת בה השפעה מזרח תיכונית מסוימת. ראוי שנושא חימום היחסים עם אירלנד יידון במשרד החוץ על מנת להחליט אם להעלות את הטיפול במדינה זו למדרגה גבוהה יותר בסדר העדיפויות.

לסיכום אביע דעתי שהברקזיט והלחצים ההולכים וגוברים במדינות אירופיות נוספות להיפרד מהקהילייה האירופית, טומנים בחובם יתרון פוטנציאלי למדינת ישראל. יהיה נוח יותר להתדיין עם כל מדינה אירופית בנפרד מאשר להתדיין עם נציגות אחודה של 28 מדינות. בהתדיינות עם נציגות אירופית אחודה תמיד ייסחף הדיון לכיוון קיצוני, ובמקרה מסוג זה כיוון קיצוני יהיה בהכרח לרעת מדינת ישראל.

בפרק הבא של סדרה זו נעסוק ביחסי ישראל-ארצות הברית, שלא תמיד היו אידיליים כפי שהם מצטיירים, כך ניתן לקוות, בראשית תקופת נשיאותו של הנשיא טראמפ.

על המחבר / המחברת

יצחק דגני

יצחק דגני

עורך מדור: סדר עולמי. ד"ר, מרצה באוניברסיטת בר אילן במחלקה למדע המדינה. בעבר הרצה באוניברסיטת איבדן בניגריה. עסק בייצוג וניהול בחברות באפריקה. ממייסדי תיאטרון גבעתיים וחבר הוועד המנהל שלו. דירקטור ויו"ר וועדת ניגריה בלשכת המסחר ישראל-אפריקה.

4 תגובות

  1. שלוה נ.
    שלוה נ. נובמבר 14 2017, 11:49
    אני נוטה להאמין בכיוון החיובי

    המעשים של המוסלמים באירופה פלוס חוסר היציבות בשטרים הערביים לוס עלית הימין באירופה יקרבו את מדינות אירופה אלינו

    השב לתגובה
  2. אמירה נוי
    אמירה נוי נובמבר 16 2017, 07:50
    ההצבעות באו"ם ובמוסדותיו

    מוכיחות לאן נושבת הרוח

    השב לתגובה
    • יצחק דגני
      יצחק דגני נובמבר 17 2017, 01:14
      לאמירה נוי

      נכון – ולא רק זה. אם לא הייתה ניקי היילי היה צריך להמציא אותה. הגם שכך הערך של ההצבעות באו"מ הוא סמלי ושולי. החשוב הוא – מה שעושים.

      השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

שדות חובה מסומנים *

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בסדר בין-לאומי

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!