JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

באיזה עולם אנחנו חיים?

על עיצובם של היחסים הבין-לאומיים בזירה הגלובלית

באיזה עולם אנחנו חיים? ד"ר גדעון שניר
אוגוסט 05
09:30 2020

שתי אסכולות פילוסופיות מרכזיות מנסות להסביר "באיזה עולם אנו חיים". התשובה של כל אחת מן האסכולות הללו משפיעה על מערכת היחסים הבין-לאומיים שמדינה מאמצת לשם הישרדותה.

אתחיל בזו של תומס הובס, פילוסוף אנגלי בן המאה ה-17. מתוך התבוננותו על העולם באותם ימים הגיע הובס למסקנה שאפשר לסכמה במשפט הידוע: "אדם לאדם זאב", הנכון לרמת הפרט והמדינה. בתנאים של מחסור במשאבי קיום, נאלצות מדינות, מתוך מחויבותן לדאוג לביטחונם ולרווחתם של אזרחיהן, לפעול ולנקוט כל דרך, גם אמצעים אלימים אם יידרש, כדי להבטיח את הישרדותן. לכן מלחמה היא תופעה בלתי-נמנעת בחיי האנושות, כל עוד אין המדינה מסוגלת לספק בעצמה את כל מחסורה ועליה להשיגו ממקורות חיצוניים. לשם כך נדרשת ממשלה ריכוזית חזקה, ממושמעת ונחושה שתוכל לממש את ייעודה האולטימטיבי (להרחבה, ראו ספרו של הובס "הלוויתן").

האסכולה הפילוסופית השנייה היא זו של עמנואל קאנט, פילוסוף גרמני בן המאה ה-18. קאנט נחשב לגדול הוגי המוסר וההיגיון האנושי (להרחבה, ראו בספרו "ביקורת הבינה הטהורה"), גם הוא נדרש להסביר את מקורן ומטרתן של המלחמות שלהן היה עד, אך קאנט לתובנות שונות מאלו של הובס. מתוך תצפיתו על התופעות הטבעיות ביקום ומניתוחו את מערכת היחסים שבין האדם והטבע, הגיע למסקנה כי תכליתו של הטבע הוא לאפשר את קיומו והישרדותו של המין האנושי בכל מקום על פני הארץ, וכי "השלום הנצחי" הוא בר-השגה על ידי שיתוף פעולה בין אנשים ומדינות. לחיזוק טענתו אף הביא דוגמאות מהחיים בטבע שבהם יצורים יריבים, לכאורה, יודעים אינטואיטיבית לשתף פעולה באופן שמסייע להישרדותם ההדדית (כאילוסטרציה ראו את הסרט "סוס מלחמה" המתאר, בין השאר, את שיתוף הפעולה בין חיילים אנגלים לחיילים גרמנים בחפירות המוות של מלחמת העולם הראשונה. החיילים, משני עברי המתרס, היו מתריעים אלו לאלו על זמני ההפגזות, וגם איחדו כוחות להציל סוס שהסתבך בגדרות התיל בין שני קווי האש).

באופן כולל אפשר לומר כי שתי אסכולות/תפיסות עולם אלו, מתמודדות על עיצובם של היחסים הבין-לאומיים בזירה הגלובלית. "אסכולת קאנט" תפסה אחיזה איתנה באירופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר הכוחות הליברלים אימצו אותה בדרך להקמת "חבר העמים" (הניסוי המוקדם של "האומות המאוחדות") כדי למנוע הישנות מלחמת עולם. אחד הנציגים הנלהבים של אסכולה זו, ערב מלחמת העולם השנייה, היה ראש ממשלת בריטניה צ'מברלין, שהאמין שאפשר להכיל את התוקפנות הגרמנית על ידי פנייה ל"שלום" ולשחר את פניו של ה"זאב" על ידי הקרבתה של צ'כיה להיטלר, בהנחה שבכך ישביע את רעבונו וייסוג מכוונותיו להשתלט על אירופה כולה (מינכן 1933). פני המלחמה השתנו לחלוטין כאשר מנגד אחז צ'רצ'יל ב"אסכולת הובס", לאור התובנה שרק בכוח אפשר יהיה לרסן את התוקפנות הנאצית – כפי שאכן הוכיחה ההיסטוריה.

לכאורה, הוויכוח תם כאשר תפיסת העולם ההובסיאנית שלטה ביחסים הבין-לאומיים, כפי שהתאפיינו בימי המלחמה הקרה, אך שני אירועים חשובים, קריסת הגוש הסובייטי ונפילת חומת ברלין, הביאו לשינוי דרמטי בעמדות, והפיחו רוח רעננה בקרב הליברליזם האירופי שחזר במשנה מרץ ל"אסכולת קאנט" וקרא לקידום שיתופי פעולה בין המעצמות הגדולות בנושאים של צמצום החימוש הגרעיני, מיקוד בזכויות אדם ומאמצים לקדם משטר דמוקרטי ביקום כולו (ראו גם "הסכם הגרעין האירני JCPOA" אובמה-חומייני, יולי 2015). תפיסת עולם זו פוגשת גם את הקונפליקט הישראלי-ערבי ומשפיעה על המעורבות הבין-לאומית במאמצים למצוא פתרון למאבק המדמם הזה במזרח התיכון, שגלי ההדף שלו משפיעים על תחומי חיים שונים ברחבי הגלובוס.

את המחלוקת בין שתי תפיסות עולם אלו, אפשר לזהות היום גם ברמה האזורית, לדוגמה השאלה כיצד להתייחס לגלי ההגירה המוסלמית לאירופה. מדינות בעלות תשתית תרבותית מערבית-ליברלית דומיננטית כמו גרמניה, צרפת, סקנדינביה, ובמידה מסוימת גם אנגליה, מקבלות את ההגירה בשם האידיאלים של רב-תרבותיות ושוויוניות, ואילו מדינות בעלות רקע יותר "מזרח-אירופי" כמו הונגריה, צ'כיה ומדינות הבלקן שחוו בעבר פלישות תרבויות בעייתיות, מסתגרות ודוחות ככל יכולתן את רוחות הליברליזם המערבי, גם במחיר של האשמתן בפשיזם, וזאת מתוך הבנתן היטב את מחירה של האלטרנטיבה. ובהכירנו אנו את האידיאולוגיה הכתובה של האסלאם, אפשר לנבא ברמת סבירות גבוהה, שבשלב מסוים, יגבר ה"צ'רציל על צ'מברלין" בסוגיה זו.

מה קורה כאשר שתי תפיסות עולם אלו נפגשות בעימות אלים, למשל, ישראל ופלסטין?

בניסיון לאפיין את המודל השולט בכל אחת מהישויות הפוליטיות, אנו עדים לכך שבישראל אין הרמוניה פנימית. אנו מזהים בקצוות את הימין הדוגל ב"ארץ-ישראל השלמה" (הובס), ומנגד, בקצה האחר את השמאל התומך ב"מדינת כל אזרחיה" החיים יחדיו בשיתוף פעולה (קאנט). ברמה האסטרטגית, חרף המחלוקת הפנימית, ישראל מזוהה יותר עם המאמץ להגיע לפשרה ("שטחים תמורת שלום"), עם פיוס והכלה של הטרור, פנייה לשיתוף פעולה ("מזרח תיכון חדש"), והעדפתה את הדרך הזו על פני מאבק מדמם ארוך שנים.

מנגד, לא נראה שבקרב הישות הערבית-פלסטינית קיימת מחלוקת פנימית בדומה לזו שבישראל הליברלית (אין בה תנועת "שלום עכשיו", או "שוברים שתיקה", לא "ארבע אימהות" ולא "רופאים למען" ושאר עמותות בכסות "למען זכויות" כאלו ואחרות). ככל שהחברה יותר הומוגנית בתפיסה הדתית-לעומתית שלה, ונמצאת בעימות אידיאולוגי בלתי-פתיר עם האחרת (בניגוד למשל לדרום-אפריקה, אירלנד או גרמניה הנוצריות, נתון שאִפשר פיוס הדדי), הנוגדת את התפיסה הדתית שמולה, כך גוברת עם הזמן הגישה המוקצנת של "הכול או כלום" המאפיינת את העולם המוסלמי בכלל, ואת הישות הפלסטינית בפרט, הדוחה כל ניסיון כן לפשרה של "תום סכסוך" – זוהי תפיסת עולם הובסיאנית ברורה.

הבדל זה בא לידי ביטוי גם ברמה הטקטית, כפי שראינו בעימות הישראלי-לבנוני האחרון. ההחלטה של ישראל שלא לפגוע בלוחמי חיזבאללה שחצו את הגבול, שליחת מסרי התנצלות עד כדי "תחינה" שלא לחמם את הגזרה לכדי לחימה, אזהרות ואיומים של מנהיגינו ש"רק אם תעזו או אז…", מספקים הזדמנות נוספת לבחון את הסוגיה דרך העדשות של תפיסות עולם אלו, ומעידים על גישת "הכלה" ומאמץ לפייס את האויב, כפי שישראל נוהגת זה שנים גם מול חמאס בעזה.

אירוע זה, שנכון להיום הותיר אותנו עם תהייה לגבי ההתנהלות, הנימוקים או הנסיבות לקבלת ההחלטות, מעורר ובצדק ויכוח נוקב בין מצדדי הגישות השונות: זו הקאנטיאנית, ליברלית, אוניברסלית, הנוטה לראות את הצד השני כקרוץ מאותם חומרים ערכיים ("הם בני אדם כמונו, שבסך הכול רק רוצים לחזור הביתה בשלום, לחיי שלווה שקטים"); ומנגד – אלו הרואים את האויב שחרט על דגלו את ההשמדה, וטוענים כי כל ניסיון "פיוס" (צ'מברלין-היטלר) רק מחזק את ידי האויב ואת סרבנותו. הניסיון האינטואיטיבי שלנו, לייחס לכל בני האדם את אותם המאוויים כמו שלנו, הנטייה לשייך לצד השני את אותם שיקולים ליברליים של דמוקרטיה, שיתוף פעולה, שוויון ואחווה – עלולים להתברר, באיחור רב, כמשאת נפש אצילה, אם לא כאשליה מסוכנת, שמחירה בדם בטווח הקצר והארוך.

האם אפשרי בכלל לגשר? מה צריך לקרות כדי שיימצא שביל הזהב בין חשדנות קיצונית הגורמת להתבצרות כל צד מאחורי חומות תרבותו הצודקת (בהשוואה לזו של הצד השני), ושליפת קוצים כקיפוד להגנתו. יש האומרים ש"רק גדר טובה יכולה להבטיח שכנות טובה". ההתנסות של ישראל עם "הגדר הטובה" הלבנונית, הפיחה לזמן קצר תקווה שאכן זה אפשרי. אך הניסיון של "גדר טובה" כזו עם רצועת עזה הוכיח דווקא את ההיפך, כאשר הפנטיות הדתית גברה על כל היגיון ליברלי במושגי התרבות הישראלית המערבית.

אפשר להניח שאם שני הצדדים באים להתמודד עם הקונפליקט בגישה קאנטיאנית של שיתוף פעולה (חזונו של שמעון פרס על "מזרח תיכון חדש" ו"עזה – סינגפור החדשה" וכו'), אך במצב שבו החזון האוניברסלי של האסלאם שולט באופן אבסולוטי בנשמותיהם של בני החברה המוסלמית-ערבית סביבנו, חזון שממנו ניזונים ילדים החל מגיל שלוש, שאחת דתם של היהודים להישמד – על החברה הפלסטינית לעבור עוד דרך ארוכה, מעבר לגדר שישראל בלית ברירה הקיפה את עצמה, עד שיתחולל השינוי המקווה שיאפשר פיוס אמיתי והסכמה הדדית על תום סכסוך. ועד אז, ברוח החשדנות ההובסיאנית, ישראל תחיה על חרבה אך גם תמשיך לשיר שירי שלום בגני הילדים. כי ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להפסיד, אף לא פעם אחת.

על המחבר / המחברת

Avatar

גדעון שניר

ד"ר. מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".

13 תגובות

  1. יורם רבובסקי
    יורם רבובסקי אוגוסט 05 2020, 11:49
    תודה רבה

    יפה כתבת וקוהרנטי עד מאוד

    השב לתגובה
  2. אלכסנדר
    אלכסנדר אוגוסט 05 2020, 11:58
    האדם רע ביסודו

    ההוכחה הכי טובה
    לא רק השנאה עם הארצות השכנות
    תראו גם בתוך הארץ איך אנו שונאים אחד את השני

    השב לתגובה
    • יצחק דגני
      יצחק דגני אוגוסט 05 2020, 19:24
      אלכסנדר עלום השם

      אכן יש שנאה בקרב המין האנושי. השנאה נובעת בעיקר מהתחרות בין קבוצות אתניות על מקורות קיום.
      גם בתוך ישראל, בתוך הציבור הכללי קיימת שנאה מסוימת. אולם היא פחותה בהרבה לעומת השנאה הקיימת לא רק בארצות השכנות אלא גם בארצות המפותחות.
      תחשוב על זה.
      ולד"ר גדעון שניר – תודה על מאמר מעולה. מצטרף לדעתך בעניינים הללו.

      השב לתגובה
      • גדעון שניר
        גדעון שניר אוגוסט 06 2020, 10:51
        שנאה של זהות

        דגני
        יש שנאה אידיאולוגית/דתית שאינה קשורה דווקא לצרכי הקיום החומרי
        כפי שלמדנו- שנאה של זהות

        השב לתגובה
        • יצחק דגני
          יצחק דגני אוגוסט 06 2020, 23:59
          גדעון מכובדי

          אידאולוגיות, כולל תאולוגיות, התפתחו בקרב קבוצות אתניות בשלב יותר מאוחר. קדמו לכך התארגנויות של קבוצות אתניות להשגת אמצעי קיום ולהגנה על מה שכבר הושג. כאשר בני האדם עברו מהשלב של להיות לקטים\ציידים להתארגנות קהילתית החלה התחרות על מקורות קיום. משם החלו להתפתח סכסוכים מזוינים וכתוצאה מכך החלו להתפתח שנאות כאמצעי לליכוד בני הקבוצה האתנית כדי לנצח את היריבים.
          מזה זה התחיל.

          השב לתגובה
  3. אביתר לוי
    אביתר לוי אוגוסט 05 2020, 21:37
    ומה דעתך על שילוב בין שתי הגישות

    עם גמישות המינויים?

    השב לתגובה
    • גדעון שניר
      גדעון שניר אוגוסט 06 2020, 10:58
      ארוכה הדרך

      אחד ההבדלים בין תרבות המערב ותרבות המזרח, היא ההתיחסות למתן אמון: במערב- נותנים אמון עד שיוכח אחרת. במזרח- לא נותנים אמון עד שיוכח אחרת..
      אני בעד שילוב בין שתי הגישות, כפי שציינתי- כדי שזה יקרה, כדי שניתן יהיה לגשר- צריך שתהיה מוכנות משני הצדדים לפעול בכיוון זה.
      אבל כאשר רק צד מדבר על שלום ושיתוף פעולה, בעוד זה ניתפס עי הצד השני כחולשה המדרבנת ליתר קשיחות- הדרך עוד ארוכה מאד

      השב לתגובה
  4. קורין דבש
    קורין דבש אוגוסט 06 2020, 12:02
    יש פה בעיה לוגית

    כשכל מדינה דואגת רק לעצמה היא עומדת מול כל יתר המדינות ולכולם רע. כאשר מדינות משתפות פעולה בצורה הדדית מקדמות את האינטרס של כולם, המצב של כולם משתפר.

    השב לתגובה
    • גדעון שניר
      גדעון שניר אוגוסט 07 2020, 16:40
      הכול יחסי כפי ההבדלים התרבותיים

      אין פה בעיה "לוגית", אלא הבדל תרבותי. בעוד שלתפיסתך שיתוף פעולה הוא הדבר "
      הכי נכון"- כך יש בעלי תפיסת עולם אחרת הסוברים שהכי נכון עבורם הוא אנוכיות – כפי שקורה במרבית חיינו
      לכן יש בינינו גנסים, שודדים, רוצחים, נותני ומקבלי שוחד, והיוצאים למלחמה נגד מדינה אחרת כדי להבטיח את אספקת הנפט שלהם- הגיוני- לא?
      מכאן- שגם "היגיון" וגם "אמת וצדק" נתונים להבנה ולסדרי עדיפות שונה – בתרבויות שונות בעולם.

      השב לתגובה
  5. אורן
    אורן אוגוסט 07 2020, 11:35
    מנהיגים פועלים לפי דחפים

    ולא על פי תפישת עולם פילוסופית. לזה וסף גם אגו ואינטרסים אישיים, ומאבקים פרסונליים. מנהיג שהיה ימין קיצוני החזיר שטחים ופינה ישובים. ואפשר להביא אין סוף דוגמאות.

    השב לתגובה
    • גדעון שניר
      גדעון שניר אוגוסט 07 2020, 17:12
      אכן- אפשר

      אין ספק שמנהיג הוא אדם בעל אופי אישיותי מסוים, המשפיע על תפיסת עולמו ותהליך קבלת החלטותיו. וגם אלו מושפעים מנסיבות האירועים המתרחשים בזירת הקונטקסט בו הוא מתנהל. אם נצא מנקודת הנחה שמנהיג נשפט, נמדד ובסופו נבחר עי העם, כמאמר האימרה: "העם מקבל את המנהיג המגיע לו..", אזי יש ברקע אידאולוגיה ותפיסת עולם מסוימת שהציבור תומך בה.
      שרון, אותו הבאתה לדוגמא- נבחר בשל עמדתו ההובסיאנית הברורה והנחרצת, שאפיינה את כול חייו . זה שהוא החליט להתנתק- לא נבע בשום פנים ואופן מכך שהאמין אף לא לרגע, שניתן להגיע לשיתוף פעולה בדרכי שלום עם הפלסטינים, אלא בדיוק להיפך, ודווקא משום כך בחר להתנתק באופן חד צדדי! (להפחית אבדות ותחושה שהעם אינו מסוגל, במסגרת הנסיבות הקיימות- לממש חזון " ארץ ישראל שלמה" שאני חושב שהאמין בו). ולא מחמת איזה דחף בלתי נשלט לעשות "שלום" ולקבל פרס נובל..
      ואם חפצת בדוגמאות אחרות הרי שיש לנו "ימני- קיצוני" אחר שעשה – שלום עם מצרים, ויש "שמאלני" אחר שהביא עלינו את הצרה של "הסכמי אוסלו", והמליץ "לשבור להם את הרגליים והידיים" , אך גם שלום עם ירדן כשהנסיבות איפשרו זאת וגם זכה בנובל.. . לכול אחד מהם הייתה אידיאולוגיה אחרת שבעתיה נבחר, אך הנסיבות הביאו אותם לקבל החלטות נוגדות לעיתים- וההיסטוריה תשפוט.

      השב לתגובה
  6. חיים ברש
    חיים ברש אוגוסט 09 2020, 13:11
    אנחנו חיים בעולם שבטוח כי איננו מונע על

    ידי תפישתו עולם האידיאולוגיות. רק לשיפוץ של מנהיגים שאפילו לא יודעים מהי אידיאולוגיה.

    השב לתגובה
    • גדעון שניר
      גדעון שניר אוגוסט 11 2020, 08:31
      בראי ההיסטוריה

      חיים
      אני כלל לא בטוח שההיסטוריה תסכים איתך. אמנם מוכרת האימרה ש "הכול רק אגו" ודחפים אישיים, ושאיפה לכוח- שאכן מאפיינים מדינאים רבים, אך כול זה בא כדי לקדם סדר יום מסוים בו הם מאמינים ובשלו נבחרו- האידיאולוגיה. מדינות בהם מתקיים משטר קומוניסטי, או קפיטליסטי, מלוכה, או דמוקרטיה, או חוקת השרייה האיסלמית- הם כולם בנויים על תשתית אידיאולוגית נתונה המובלת עי מנהיגיהם.
      ניתן להניח שדעתך היום מושפעת מהעימות הנקודתי הפנימי בישראל. אני מאמין שרוב שנות שלטונו של נתניהו מונעים עפי אידיאולוגיה די ברורה- אך זו התערבבה לאחרונה ביצרי הישרדות אישיים, והוא נמצא עתה בקרב מאסף על "כיצד ירשם בהיסטוריה של העם היהודי"- וזה אכן חזק נקודתית מכול אידיאולוגיה. כך אגב קרה גם לדויד בן- גוריון, שוודאי תסכים שהיה מונע מאידיאולוגיה איתנה. אבל גם הוא היה מונע עי דחפים אישים חזקים כשבסוף ימיו הסתבך עם האגו שלו (פרשת לבון) שהכתימה במשהו את כהונתו המפוארת- אך נסלחה לו כי לא היתה בה שחיתות אישית.

      השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בסדר בין-לאומי

יתר המאמרים במדור