JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

No more war, no more bloodshed

מה התחולל במצרים אחרי תבוסות בחמש מלחמות

No more war, no more bloodshed ד"ר יצחק דגני
ספטמבר 27
16:00 2020

מאז 1973, כשמתקרב יום כיפור, מוצפת תודעתי בזיכרון קרבות קטלניים מעורב ברשמים מביקור בתפקיד בקהיר ב-1980. תדיר עולה מחשבה על מה שגרם למצרים להפוך ב-180 מעלות את הפרדיגמה הפנאטית נגד ישראל, שטופחה מ-1948. אחרי ייסוד מדינת ישראל פלשו צבאות ערב לשטחה במטרה להחריבה. הצבא המצרי היה הגדול והחזק מבין הצבאות הפולשים. הוא התקדם צפונה. במערב המצרים הגיעו עד אשדוד. במזרח עד רמת רחל. ההיסטוריה ידועה. צה"ל בלם את המצרים, כתש את צבאם וכיתר את הנותרים ב"כיס פאלוג'ה". בשיחות שהתקיימו בין המצרים הנצורים לבין קציני צה"ל סוכם שהם ייכנעו וייסוגו למצרים. תבוסת הצבא המצרי ב-1948 יצרה גלי התנגדות למשטר המלוכני שם. שנים אחדות אחרי התבוסה הודח המלך וחבורת קציני צבא תפסה את השלטון. הם סילקו את הגנרל נגיב, שהוביל את ההפיכה, וקולונל נאצר הפך לשליט כול יכול במצרים.

נאצר, שבעצמו היה כלוא בפאלוג'ה, לא שכח את הביזיון. כשתפס את השלטון הודיע שהוא מכין את הצבא ל"סיבוב שני" ובו תושמד ישראל. ההיסטוריה ידועה. ב-1956 פרץ מבצע סיני. הצבא המצרי שוב הובס. הנשיא האמריקני אייזנהאואר לחץ על ישראל לסגת מסיני, ובתמורה הוכנס לשם צבא האו"ם כדי שיפריד בין הצדדים. במאי 1967 גירש נאצר את האו"ם מסיני, חסם את מצרי טיראן והכניס צבא מצרי לקרבת הגבול עם ישראל. לראש הממשלה אשכול לא נותרה ברירה והוא הורה לצה"ל לתקוף במטרה להסיר את האיום מעל ישראל. שוב הביסה ישראל את המצרים, ובה בעת גם את הסורים והירדנים. כחודשיים אחרי התבוסה כינס נאצר ועידת מנהיגים ערבים בחרטום שהחליטה: לא להכיר בישראל, לא לנהל מו"מ ולא להשלים עמה. ההחלטה נודעה כ"שלושת הלאווים של חרטום", ואלה סימלו התנגדות ערבית לקיום מדינת ישראל.

אחרי ועידת חרטום פתח נאצר במלחמת התשה בסואץ. הסובייטים השתתפו בשיקום הצבא המצרי, כולל בלחימה נגד צה"ל. כאשר טייסי ישראל הפילו מיגים שהוטסו בידי סובייטים הסתיימה מלחמת ההתשה בתבוסה מצרית. נאצר נפטר וסגנו סאדאת הפך לנשיא מצרים. הוא הכריז כי מה שנכבש בכוח יוחזר בכוח והחל להכין את הצבא למלחמה נוספת. ביום כיפור 1973 המצרים תקפו. הפעם יחד עם הסורים. עד היום מתנהלים בישראל ויכוחים בקשר למלחמת יום כיפור. בסופו של דבר שוב הובסו המצרים. כמו בפאלוג'ה ב-1948, גם הפעם כיתר צה"ל ארמייה מצרית שלמה. כוחות ישראליים צלחו את התעלה לאפריקה. התבוסה והביזיון המצריים היו בממדים היסטוריים. עד היום ישראלים רבים אינם מפנימים את שהתרחש בתעלה ב-1973. מה שהתרחש הביא את הנשיא סאדאת לעשות שלום עם ישראל. נשכחו שלושת הלאווים של חרטום. התהפכה הפרדיגמה. בעת חתימת הסכם השלום בארצות הברית הצטרף סאדאת להבטחה: "לא עוד מלחמה, לא עוד שפך דם, לא עוד התקפות, שלום הוא העתיד".

כיום השלום עם מצרים מחזיק מעמד ואף מתקיים שיתוף פעולה עם המצרים בלחימה נגד קיצונים מוסלמים. נמצאים בינינו מלומדים שגרסו: "עוד ניצחון כזה ואבדנו". היו מי שהתבטאו כך בתגובות לסדרת מאמרים על מלחמת יום כיפור שפרסמתי באתר זה. נאמר שתוצאות מלחמה, ניצחון או הפסד, נקבעות על פי השגת המטרות של הצדדים הלוחמים. יש להסכים בהחלט עם תובנה זו. מי שממלא את מטרותיו מנצח במלחמה. מי שטען שהמצרים השיגו את מטרתם במלחמת יום כיפור לוקה בחוסר הבנה ואולי אפילו בחוסר ידע היסטורי בסיסי.

ממשלת אשכול קיבלה בזמנו החלטה שישראל תחזיר שטחים תמורת שלום. נאמר שישראל לא כבשה שטחים ממצרים בשל רצון להרחיב גבולות. הגם שכך, כחודשיים אחרי מלחמת ששת הימים שבו המצרים ובסרבנותם חזרו על שלושת הלאווים. מדיניות זו הובילה אותם  לחמש תבוסות, שהבולטת ביניהן אירעה ב"מלחמת אוקטובר", היא מלחמת יום כיפור. לקראת מלחמה זו בנו המצרים צבא ענק שכלל 27 חטיבות חי"ר, 10 חטיבות שריון, 3 חטיבות מוטסות, חטיבה אמפיבית וחטיבת טילי סקאד. חיל האוויר המצרי כלל 400 מטוסי קרב, 70 מטוסי תובלה ו-140 מסוקים. הנ"מ כלל 150 גדודי סאם ו-2,500 תותחי נ"מ. חיל הים כלל 12 צוללות, 17 סטי"לים אוסה וקומאר, 30 סט"רים ועוד 48 כלי שיט מסוגים שונים. על אלו התווספו חילות משלוח של מדינות ערביות: 3 טייסות קרב מאלג'יריה, 2 טייסות מיראז' מלוב, טייסת הוקר האנטר מעיראק, 2 חטיבות שריון מאלג'יריה ולוב ו-4 חטיבות חי"ר ממרוקו, סודאן, כוויית ותוניסיה. נוסף לכך, החל מהיום השלישי למלחמה הטיסו הסובייטים למצרים ולסוריה 15,000 טון ציוד צבאי בכ-900 טיסות של מטוסי אנטונוב. מעולם לא הופעלה רכבת אווירית בסדר גודל זה על ידי הסובייטים. בחציית התעלה השתתפו כ-100,000 חיילים מצרים.

ב-24 באוקטובר, יום הפסקת האש, מצב הצבא המצרי היה בשפל המדרגה. הארמייה השלישית, שכללה כ-45,000 חיילים ו-250 טנקים, כותרה על ידי צה"ל ונותקה מהעורף המצרי. ברשותה נותרו מים ומזון לימים אחדים והיו בה 600 פצועים קשה שהיה צורך דחוף לפנותם לבתי חולים. מצב הצבא המצרי היה כלאחר ייאוש ("שאזלי: חציית התעלה", 1987, מהדורה עברית בהוצאת מערכות, עמודים 196–202). יש להזכיר כי בצד הישראלי עמדו נגד צבא מצרי אדיר זה כאלפיים חיילים. מחצית מהמוצבים על קו המים אוישו בחיילי חטיבת מילואים ירושלמית, שלא לדבר (לבושתנו) על הזנחה ופאשלות מצד הפיקוד הישראלי.

בחמש מלחמות נגד ישראל כשלו המצרים לחלוטין. הם לא חיסלו את ישראל כפי שפנטזו במשך 25 שנים (1948 עד 1973). ההפך הוא הנכון. בעוד שישראל הלכה והתעצמה, מצרים הלכה ושקעה. התובנה שהתפתחה אצל סאדאת בעקבות "מלחמת אוקטובר" הביאה אותו להכריז: "The October War should be the last war". סאדאת הבין שלא רק שמצרים חייבת לשנות את הגישה כלפי ישראל, אלא שמצרים יכולה להיעזר בישראל. ולא רק על מנת לתת מענה לקשיים שונים שהיא מתמודדת איתם, אלא גם, כפי שאכן קרה בחלוף הזמן, לשתף פעולה עם ישראל נגד הטרור מבית מדרשם של קיצוני האסלאם ומשמרות המהפכה. בסיכומו של דבר המצרים לא השיגו את מטרתם. לעומתם, ישראל השיגה את מטרתה בגדול. המדינה היהודית עמדה בהצלחה בלחצים קשים ביותר מיום היווסדה. אף מדינה בעולם לא עמדה בלחצים כאלה. הגיע הזמן שהדור הצעיר יילמד היסטוריה אמיתית ולא יפוטם בתובנות מופרכות כדוגמת נפילת קו בר-לב, הסורים כמעט כבשו את הגולן, הובסנו, הופתענו, ועוד מיני בוקי סריקי, כולל התבטאויות בסגנון של "עוד מלחמה כזו ואבדנו".

על המחבר / המחברת

יצחק דגני

יצחק דגני

עורך מדור: סדר עולמי. ד"ר, מרצה באוניברסיטת בר אילן במחלקה למדע המדינה. בעבר הרצה באוניברסיטת איבדן בניגריה. עסק בייצוג וניהול בחברות באפריקה. ממייסדי תיאטרון גבעתיים וחבר הוועד המנהל שלו. דירקטור ויו"ר וועדת ניגריה בלשכת המסחר ישראל-אפריקה.

8 תגובות

  1. שושי
    שושי ספטמבר 28 2020, 21:33
    אין ספק שאם ישראל לא תהיה חזקה זה הסוף

    אבל עם לא נשיג שלום עם יתר שכנינו זה יקח הרבה יותר זמן אבל גם נגיע לסוף.

    השב לתגובה
    • לשושי
      לשושי ספטמבר 29 2020, 09:44
      הסוף המר

      שייקח הרבה זמן – זה נכון. גם נכון שאם לא נשיג שלום עם יתר שכנינו יגיע הסוף המר. לראייה – לא השגנו שלום עם לבנון ועם סוריה והם כבר הגיעו לסוף המר. כנ"ל עם לוב ועיראק שאמנם הם שכנים רחוקים אבל הם בחרו להימנות על אויבינו וגם הם מתקרבים לסוף המר.
      שושי – כל הכבוד על הדיאגנוזה.

      השב לתגובה
  2. יונתן קורפל
    יונתן קורפל ספטמבר 29 2020, 17:42
    החלטתי גם הפעם להגיב

    אין לי עניין להיכנס שוב לפולמוס חסר תוחלת. אנחנו כזכור חלוקים בעניין מלחמת יום הכיפורים. אתה רואה בה הישג חסר תקדים ואני נמנה על אלה המכתירים אותה כ"עוד ניצחון כזה ואבדנו".
    לדעתי מדינת ישראל וצבאה כשלו כישלון חרוץ, הן בהכנות למלחמה והן בביצוע אותה מלחמה. צבא שאחרי כמה ימי מלחמה איבד שליש ממטוסיו ושליש מהטנקים שלו, ונכנס להיסטריה, לא יכול להיחשב כמי שהשיג ניצחון מרשים.
    כאשר בוחנים הישג, משווים את ההישג אל מול העלות. לעניות דעתי את אותו הישג, ואף גדול ממנו, ניתן היה להשיג עם פחות מכרבבת נפגעים, מתוכם קרוב לשלושת אלפי הרוגים. לו רק הדברים היו מתנהלים בצורה סבירה, אפילו לא מבריקה.
    ואני בכוונה מתייחס לעלות באבדות, כי אני רואה עד כמה אתה מתנגד לפעולה קרקעית בעזה למשל, משחשש לנפגעים.
    אז אני אוחז בדעה שכזאת, לך עמדה אחרת. אלא שאני לא מכנה את דבריך כעובדות מופרכות, או בוקי סריקי. אנחנו פשוט חלוקים בדעתנו, וזו זכותו של כל מי שמביע דעתו.

    השב לתגובה
  3. יצחק דגני
    יצחק דגני ספטמבר 29 2020, 21:36
    יונתן נכבדי

    נכון – כיום מניעת נפגעים הוא עניין מרכזי בזכות התפנית האסטרטגית שהתחוללה אחרי הניצחון ב- 1973.
    נכון – היו תקלות ונעשו שגיאות חמורות בניהול המלחמה.
    נכון – אפשר היה למנוע חלק מהאבדות במלחמה ההיא.
    נכון – הייתה פגיעה קשה מאד במורל הציבורי כתוצאה מהמלחמה ההיא.
    אבל – וזה אבל גדול – יש לבחון במונחים אחרים את מהות המלחמה ותוצאותיה אפילו בראייה היסטורית.
    אנא קרא את התגובה השנייה 2 למאמר המצוין בשם "צלחנו אבל לא ממש לא המלחנו" שכתב אילן ורד. הפעם אסתפק בזאת.

    השב לתגובה
    • גדעון שניר
      גדעון שניר אוקטובר 02 2020, 16:59
      נוטה לעמת יונתן

      דגני, אני מצטרף הפעם ליונתן:

      1.מלחמה באה להשיג מטרות מדיניות, וניצחון בקרב- עד כמה שהיה הירואי, הביא אמנם ל"הסכם שלום" מאולץ אך במחיר שלא היה עולה על הדעת חרף ההצהרה על מוכנותה "להחזיר שטחים תמורת שלום"
      2.בפועל, ישראל איבדה באופן סופי מוחלט את כושר ההרתעה, ולראיה- מאז לא ניצחה באופן משכנע (אם בכלל) אף לא בעימות צבאי אחד מי מאויביה.
      3. פגיעה קשה בביטחון הלאומי. טראומה פנימית שהעם טרם השתקם ממנה.
      4. לא קיבלנו את ה"שלום" המקווה, שניתן להגדירו היום במקרה הטוב -"אי- לוחמה". מצב שתוחזק כמעט רק בשל מענק 2-3 מיליארד דולר כל שנה של ארה"ב לצבא מצריים שא-סיסי לא היה יכול להרשות לעצמו לוותר על כך.
      5. הסכם השלום לא היה מקובל על העם המצרי, והאנטישמיות והאנטי ישראליות בהכוונה ישירה וגלויה של השלטונות, הציבה לא פעם את השגריר הישראלי – שמידי פעם נכח בבירה המצרית, תחת הסגר כמועמד פוטנציאלי ללינץ.
      6.שיתוף הפעולה הביטחוני מול דאע"ש בסיני איפשר למצרים להתגבר על סעיף פירוז חצי האי סיני ולהכניס כוחות צבא ולוגיסטיקה בהיקפים אדירים יחד עם פריסתם של עשרות גשרים ומנהרות מתחת ומעל לתעלה, הרבה מעבר לכול צורך מבצעי סביר. וישראל לא תהין אפילו לדרוש ממצרים לשוב למצב המקורי, ולך תדע מה יקרה אחרי עידן א-סיסי.

      יתרון?
      הסכם השלום יצר את הסדק הראשון בחומת "שלושת הלאווים" של ועידת חרטום" שבלעדיה לא הייתה ירדן חותמת על הסכם, וניתן גם להניח שהסכמי השלום עם "המפרציות" לא היו מתרחשים אלמלי פריצת הדרך של סאדאת האיש- לא של העם המצרי! העתיד יראה האם המחיר היה שווה.

      השב לתגובה
      • יצחק דגני
        יצחק דגני אוקטובר 03 2020, 00:37
        גדעון מכובדי

        שאל נא את עצמך –
        1. מי השיג מטרות מדיניות?
        2. ישראל איבדה את כושר ההרתעה?
        3. מי לא שיקם הטראומה הלאומית?
        4. איזה שלום קיווינו לקבל?
        5. האם חשבת שהעם המצרי יתאהב בנו?
        6. ישראל הסכימה עם מה שנכנס לסיני?
        בסיום תגובתך אתה מחזק את דעתי. ישראל העצימה את כושר הרתעתה. עד כדי השפעה על הרוסים. לראייה – מאז כיפור לא התקיימה כאן "מלחמה גדולה" וכיום אין לכך היתכנות. המבצעים המוגבלים שהתנהלו מאז שייכים לתחום הערכה אחר.

        השב לתגובה
  4. ירוחם
    ירוחם אוקטובר 01 2020, 19:45
    אני מוכן לקבל עמדתך שבסך הכל של המלחמה

    שתארת על כל שתהיה ניצחנו. אבל לא בדיוק מסכים איתך שמלחמת יום הכיפורים היתה ניצחון גדול כל כך.

    השב לתגובה
    • יצחק דגני
      יצחק דגני אוקטובר 03 2020, 00:44
      לחבר ירוחם

      יפה. אכן יש בינינו הסכמה. לגבי "גודל" הניצחון: איך לדעתך מעריכים זאת קציני הצבא המצרי? או הצבא הרוסי? או מה מלמדים על זה בצבא האמריקאי? אנא תנסה להתעניין בזה.

      השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בסדר בין-לאומי

יתר המאמרים במדור