JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

מדבר שקר תרחק

דיון בעקבות דחיית תביעת נזיקין בשל שקרי התובע

מדבר שקר תרחק פרופ' דורון מנשה
אפריל 17
19:00 2017

המאמר נכתב במשותף עם איל גרונר

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד דחה את תביעת הנזיקין של פלוני (להלן: התובע) בגין נזקים שנגרמו לו בעת שעבד כשומר באתר בנייה של חברת "דונה" במודיעין (ת"א מרכז 35451-03-13 פלוני נ' טורי ואח').

להלן רקע עובדתי ומשפטי לפסק הדין: בתחילה הוגשו התביעות כנגד פרץ בוני הנגב-אחים פרץ בע"מ (להלן: "פרץ בוני הנגב") וחברת ש.ש.י. אבטחה בע"מ, מעסיקתו של התובע.

בכתב התביעה המקורי טען התובע כי בעת סיור באתר הבנייה שעליו שמר, נתקלו הוא ושומרים נוספים ששמרו עמו, באדם שחשדו בו בגניבה. במקום פרץ עימות והתובע ברח, נכנס לאתר הבנייה הסמוך ששייך ל"פרץ בוני הנגב" ונפל לבור פתוח ובלתי מגודר בעומק של כ-7 מטרים.

בכתב ההגנה שהוגש על ידי "פרץ בוני הנגב" נטען כי נזקי התובע נגרמו לו בשל אירוע עברייני שבמהלכו התובע נדקר והתוקפים נמלטו ברכבם. נוכח טענות אלה ביקש התובע לתקן את כתב התביעה וצירף את עלי טורי ופואד טורי (להלן: הנתבעים 1 ו-2) כנתבעים נוספים ואת מבטחי הרכב.

עוד נטען בכתב ההגנה המתוקן שהוגש על ידי "פרץ בוני הנגב", כי עילת התביעה היא תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: חוק הפיצויים). בעקבות זאת ביקש התובע לתקן את כתב התביעה בשנית.

הנתבעים על פי כתב התביעה המתוקן בשנית (להלן: כתב התביעה המתוקן) הם הנתבעים 1 ו-2, נגדם נטען כי עלי טורי דקר את התובע במכשיר חד וכי עלי טורי או פואד טורי היו הבעלים ו/או הנהג ו/או המחזיק ברכב טויוטה (להלן: הרכב).

בכתב התביעה המתוקן תיאר התובע את האירועים כך: התובע שמר באתר הבנייה של חברת "דונה" עם שני שומרים נוספים. בעת סיור באתר נתקלו בפואד טורי וחשדו בו שניסה לגנוב מזגן מאתר הבנייה. במקום התפתח עימות שבמהלכו נדקר התובע על ידי עלי טורי באמצעות מכשיר חד שהביא מהרכב. התובע נחבל קלות ונפל ארצה. באותה עת עלי טורי או פואד טורי החל לנהוג בפראות ברכב. התובע סבר שהנהג עומד לפגוע בו, וברח בריצה לכיוון אתר הבנייה של "פרץ בוני הנגב" ושם מצא עצמו מוטל פצוע בתוך בור. בדיעבד הסתבר לתובע כי במהלך מנוסתו נפל לבור פתוח ולא מגודר בעומק של כ-7 מטרים, הוא נפצע באורח קשה ונותר משותק בגופו.

בית המשפט קבע כי התובע מסר על אודות האירוע גרסאות שונות בתכלית, באופן שלא מאפשר לבסס על פי עדותו ממצאים כלשהם.

בכתב התביעה המקורי אין זכר לטענה כי התובע נדקר, ואין זכר לטענה כי היה רכב שהתובע חשב כי פגע בו או התכוון לפגוע בו, ואילו בכתב התביעה המתוקן טען התובע כי נדקר, וכן כי רכב נסע בפראות והתובע חשב שהנהג מתכוון לפגוע בו.

בכתב התביעה המתוקן נוספה הטענה לגבי זהות הדוקר וזהות הנהג, וכן חל שינוי בטיעון המשפטי ונטען כי האירוע הוא תאונת דרכים ולחלופין ככל שייקבע שאינו תאונת דרכים, אז אחריות הנתבעים היא על פי פקודת הנזיקין.

בתצהיר העדות הראשית של התובע אין זכר לאירוע הדקירה וכך גם בהודעות שמסר התובע למשטרה. בחקירתו הנגדית העיד התובע כי ייתכן וכלל לא נדקר, אלא נפל לבור ונפצע ממקלות ואבנים שהיו בבור.

בית המשפט קבע כי בעדות התובע ואחיו ששמר אתו באתר הבנייה חזרו בהם השניים בצורה מוחלטת מהודעותיהם במשטרה, ולכן לא ניתן לבסס ממצא עובדתי כלשהו על עדויותיהם.

העובדות היחידות שהוכחו הנן שהתובע מצא עצמו מוטל בבור באתר הבנייה של "פרץ בוני הנגב". בית המשפט דחה את התביעה להטלת אחריות על "פרץ בוני הנגב" רק בשל היות התובע מוטל בבור שאינו מגודר שבהחזקתם.

בית המשפט נימק את דחיית התביעה בכך שלא ניתן לדעת האם מדובר בתאונת דרכים היות והתובע נבהל מהרכב ולכן רץ ונפל לבור, או שמא מדובר באחריות על פי פקודת הנזיקין היות שהתובע הועף לבור בשל כך שנהג הרכב פגע בו במתכוון, או שמא התובע ברח ונפל לבור בלי קשר לנסיעת הרכב שגם אז חלה פקודת הנזיקין.

לאור גרסאותיו המרובות של התובע קבע בית המשפט כי לא ניתן לקבוע ממצא עובדתי באשר לנסיבות שבהן מצא עצמו מוטל פצוע בבור, ולא ניתן לקבוע איזה חוק חל לצורך קביעה וחישוב הפיצויים. עוד קבע בית המשפט כי דין התביעה להידחות גם מטעמי מדיניות שיפוטית של השתק בשל שקריו של התובע.

נפנה כעת לניתוח וביקורת הכרעת בית המשפט המחוזי:

ההיבט ההוכחתי: כאשר תובע משקר בתביעת נזיקין יש שלוש אפשרויות: (1) השקר משליך בהכרח על כל עילת התביעה ולכן יש להסיק שכל התביעה בשקר יסודה ויש לדחותה. השקר הוא ראיה קונקלוסיבית לשקריות התביעה. (2) השקר לכשעצמו חסר משקל ראייתי וחסר רלוונטיות. (3) השקר הוא ראיה נסיבתית לשקריות התביעה אך לא ראיה חותכת לכך.

יש לדחות את אפשרות (1) מפני שעצם העובדה שהתובע משקר אינה גוררת לוגית בהכרח ותמיד את המסקנה שתביעתו שקרית. אפשרות אחת היא שתובע ישקר מתוך מניע לשכנע בתביעת האמת שלו. מניע אפשרי הוא שטענת אמת תנומק בין השאר בנימוקים על יסוד שקרים מתוך מטרה לשכנע את בית המשפט בגרסת האמת.

אפשרות שנייה היא שתובע תביעה על יסוד אמת, ישקר מתוך הגנה על אינטרס אישי שלו, למשל הרצון להגן על בני אדם המעורבים באירוע, או חשש מפני תגובתם של בני אדם המעורבים באירוע.

באופן כללי, משקלן של ראיות תלוי בנסיבות כה רבות כך שיש לשקול כל מקרה לגופו ולא לקבוע כלל גורף מראש, לפי משקל תביעתו של תובע ששיקר הוא בהכרח אפסי.

היות וקיימת אפשרות שחרף שקריו של התובע מכלול חומר הראיות יתמוך במסקנה שעילת התביעה הוכחה. כלומר, הראיות האחרות מלבד השקר תומכות בכך שהתקיים האירוע הנזיקי. מכאן שדחיית התביעה על יסוד הוכחתי מהווה בעצמה דחיית התביעה על יסוד שקר, היות ועל מנת לא לקבל תביעה של תובע ששיקר בעצם דוחים תביעה על יסוד שקר שלפיו התביעה לא הוכחה אף שכן קיימות ראיות לתביעה.

כלל גורף שלפיו שקרי התובע גוררים בהכרח משקל אפסי לכל עדותו של התובע, שולל את שיקול הדעת של בית המשפט לקביעת משקל בכל מקרה לגופו, ועומד בניגוד לסעיף 53 לפקודת הראיות שלפיה "ערכה של עדות שבעל פה ומהימנותם של עדים הם עניין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט".

מכאן שעל בית המשפט לשקול בכל מקרה לגופו מהלך של פלגינן דיבורא, שלפיו יש לפלג בין המניע של התובע לשקר מצד אחד לבין שאר עדותו שעשויה להיות עדות אמת מהצד השני.

יש לדחות את טענה (2) ולהעדיף את טענה (3) שלפיה שקרי התובע הם ראיה נסיבתית לדחיית תביעתו ולא ראיה קונקלוסיבית לכך.

שקרי התובע הם ראיה נסיבתית לדחיית תביעתו היות ובהינתן שני תובעים שידוע שלאחד מהם ורק לאחד מהם יש עילת תביעה, ועוד ידוע שאחד מהם שיקר והשני לא שיקר, הרי שההסתברות שלמשקר אין עילת תביעה ושלדובר האמת יש עילת תביעה, גבוהה מההסתברות שלמשקר יש עילת תביעה ולדובר האמת אין עילת תביעה (המבחן הבייזאני).

ישנה השלכה נגזרת נוספת לשקרים כאלה והיא שהם מעידים כי התובע הוא אדם המסוגל לשקר. הדבר עשוי להשליך על מהימנות ראיותיו האחרות כולל מהימנות עדים. בספר "הלוגיקה של דיני הראיות" (דורון מנשה) הוצע רעיון המתבסס על פסק דין (McQueeney v. Wilmington Trust Company 1985) במקרה זה קיבל בית המשפט העליון הפדראלי את הטענה שניסיונו של תובע להוליך שולל את בית המשפט באמצעות תצהיר שִקרי של עד הוא בעל כוח ראייתי לאי-אמיתות התביעה גופה, כלומר בעל הדין עשוי להפסיד את התביעה, עם זאת שימוש בכלי זה יכול להיעשות כהסקה נסיבתית בלבד.

כללו של דבר: היות משמעות ראיה נסיבתית שלתובע המשקר אין תשתית עובדתית להקמת עילת תביעה. זו ראיה אחת, ובוודאי לא קונקלוסיבית שאינה ניתנת לסתירה ולהפרכה. אלא עליה להיבחן אל מול ראיות אחרות שתומכות בטענה, כי חרף השקר יש לתובע עילת תביעה.

השאלה האם חרף השקר יש לתובע עילת תביעה או אין לו עילת תביעה צריכה להיקבע לאור מכלול חומר הראיות על פי העיקרון של ההסבר הטוב ביותר לחומר הראיות. עיקרון זה נובע ממידת ההוכחה האזרחית המכוונת לקביעת הפירוש המסביר הטוב ביותר של מכלול הראיות כבסיס להכרעת הדין. השאלה היא האם התזה המסבירה באופן הטוב ביותר את חומר הראיות היא התזה שלפיה התובע דובר אמת לגבי עילת תביעתו חרף השקר או ששקרי התובע משליכים על שקריות התביעה עצמה.

בהינתן תנאים להעברת נטל ההוכחה לנתבע יש לבחון האם חרף שקרי התובע התמלאו היסודות העובדתיים המעבירים את נטל ההוכחה לנתבע, ואז לבחון מהו ההסבר הטוב ביותר לאור נטל ההוכחה שעבר אל הנתבע.

בהמשך אנו נטען כי במקרה דנן, חל סעיף 38 לפקודת הנזיקין המעביר את נטל הראיה לשכמו של הנתבע תופש הנכס, במקרה זה "פרץ בוני הנגב", ולכן הטיעון ההוכחתי תומך בהעברת נטל הראיה חרף שקרי התובע.

בית המשפט דחה את התביעה על יסוד מה שנקרא בלשונו "מדיניות משפטית ראויה שיסודה בעקרונות של השתק, מניעות ומניעת שימוש לרעה בהליכי משפט". לפי טיעון זה יש לדחות את התביעה גם אם נניח שהוכחה עילת התביעה וזאת על מנת שלא לתת תמריץ לתובעים לשקר.

במאמרם "יש והנידון מנדב ראיה: תמריצים ראייתיים לעידוד חשודים ותביעה לשתף פעולה", טוענים דורון מנשה ולימור ריזה כי התמריץ הזה הוא תמריץ רדיקלי, כלומר לפיו אי-ביצוע הפעולה שהתמריץ מעוניין לעודד (במקרה זה עדות אמת) גורר סנקציה ראייתית בעלת ערך קבוע ללא שיקול דעת לבית המשפט. במקרה הזה הסנקציה היא דחיית התביעה ללא תלות בשאלה האם חומר הראיות תומך בקבלת התביעה מטעמים אפיסטמיים.

תמריץ רדיקלי פסול מהטעמים הללו: ראשית, הוא מקריב את ערך הדיוק העובדתי וחשיפת האמת בכך שהוא לא חושף מקרים שבהם התובע מציג אמת בעצם תביעתו חרף השקרים האחרים שלו, וזאת על מנת להגן מפני שקרים שהם עצמם פוגעים בערך האמת. כלומר, על מנת להגן מפני פגיעה באמת בשל שקרי התובע, התמריץ פוגע בערך האמת בכך שהוא לא מכיר בתביעת אמת של תובעים חרף שקריהם.

שנית, הוא מתנגש בתמריץ מנוגד – לא לעודד מעוולים לבצע עוולות נזיקיות. גם אם התובע שיקר ולא מעוניינים לעודד שקרים, עדיין אם הנתבע היה מעוול – לא מעוניינים לעודד עוולות. תמריץ כזה הוא תיקון עוול בעוול. מתוך רצון שלא יצא החוטא התובע נשכר, גורמים לכך שהחוטא הנתבע יצא נשכר.

גם אם נניח שהתובע צריך לשלם בשל שקריו, אין זה ברור למה הנתבע המעוול הוא זה שצריך ליהנות ולקבל את התשלום הזה על ידי כך שאם הוא מעוול הוא לא ישלם בשל עוולתו.

במילים אחרות, התמריץ הרדיקלי משבש את הקצאת סיכוני המשגה במשפט האזרחי בין תובע לנתבע שהיא הקצאה שוויונית.

שלישית, על מנת שתמריצים יהיו צודקים ויעילים רצוי שגובה הסנקציה יהיה מותאם על פי שיקול דעת לנסיבות המקרה. אולם, סנקציה ראייתית רדיקלית אינה מקיימת כלל זה היות ושיעור הסנקציה תלוי באקראיות של שיעור הנזק. אם נגרם לתובע נזק קטן יחסית אז הסנקציה תהיה נמוכה יחסית (הפסד של פיצוי בשיעור נמוך יחסית) ואם הנזק גדול אז הסנקציה גבוהה יחסית (הפסד פיצוי בשיעור גבוה יחסית). באופן כזה הסנקציות תהיינה לפעמים נמוכות ולפעמים חזקות מאוד, על פי האקראיות של הנזק שנגרם בכל מקרה. במצב זה הסנקציה מועדת להיות בלתי צודקת וחורגת ממה שדרוש לצורך יעילות התמריץ במקרים שבהם היא גבוהה מדי או בלתי יעילה אם היא נמוכה מדי. כמו כן, תמריץ החשוף לתנודות גבוהות לפי אקראיות המקרה שמדובר בו, פוגע בשוויון ובאחידות בין תובעים שמשקרים וחושף את גובה הסנקציה שאליה חשופים תובעים שמשקרים על פי יד המזל.

לכן, תמריץ שבו לבית המשפט יש שיקול דעת כגון פסיקת הוצאות משפט, קנס בשל ביזיון בית המשפט הוא תמריץ עדיף היות וניתן להתאים אותו לנסיבות כל מקרה. למשל, התאמת הסנקציה למצב שבו קיימות נסיבות מקלות להחלטת התובע לשקר היות והשקר נראה לו כפתרון היחיד לאור המצוקה שאליה נקלע שלא באשמתו.

לכן, במקום תמריץ רדיקלי עדיף להסתפק בתמריץ חלש בדמות שקר כראיה נסיבתית שאף היא מהווה תמריץ להימנע משקרים אף אם זהו תמריץ חלש. לחלופין, ניתן לקבוע תמריץ בינוני שלפיו הוא לא יוחל אם הוא עלול לגרום עיוות דין.

מכאן, אין לקבל את פסיקת בית המשפט שלפיה יש לדחות את התביעה בשל טענת השתק המבוססת על הרציונל התמריצי בשל היות התמריץ תמריץ רדיקלי, כך ששיקולי מדיניות שיפוטית תומכים במסקנה שלפיה אין לתמרץ את התובע שלא לשקר בתמריץ רדיקלי.

יתרה מזו, בית המשפט דחה את התביעה גם על יסוד הטענה שהתובע לא הוכיח את אירוע הנזק במאזן הסתברויות, ולא הוכיח את הבסיס העובדתי למסגרת הנורמטיבית של חישוב הנזק, האם פקודת הנזיקין או חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים?

סעיף 38 לפקודת הנזיקין קובע: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר – על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה".

בית המשפט כלל לא בחן את תחולת סעיף 38 האמור. אולם סעיף זה נראה חל במקרה דנן, שכן מתקיימים בו שלושת יסודות הסעיף הקובע העברת נטל הראיה לנתבע: (1) קיומו של נזק – נכות 100% של התובע. (2) דבר מסוכן – בור לא מגודר. (3) הנתבע היה בעליו של הדבר או ממונה עליו.

בהינתן התקיימותם של שלושת היסודות אין הכרח לדעת מה התרחש באירוע, היות ונטל הראיה עובר אל הנתבע להראות כי לא הייתה התרשלות.

סעיף 38 חל גם אם לא ברור האם מדובר בתאונת דרכים, מפני שסעיף 38 הוא סעיף המעביר את נטל הראיה גם לגבי ברירת הדין מפני שהביטוי "שלא הייתה… התרשלות" משמעו גם "שלא הייתה התרשלות, אלא הייתה חבות מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים". כך לפי פשט הכתוב. כך לפי תכלית החקיקה שמתבססת על הרציונל של קיומה של חזקת אשם של הנתבע המחזיק בדבר מסוכן.

נראה שגם שיקולי מדיניות תיאורטיים תומכים בכך לאור היות הנתבע מונע הנזק הזול והשוקל הטוב, ולאור היעדר תמריץ טבעי לתובעים להפיל את עצמם לבורות לאור האינטרס שלהם בהמשך חייהם ובבריאותם התקינה.

לכן, כאשר מצרפים יחד את היסודות הבאים: (1) שקרי התובע אינם עומדים בסתירה להוכחת התביעה, (2) שקרי התובע פסולים מכדי לשמש סנקציה ראייתית מהסוג של דחיית התביעה, (3) אי-ידיעת בית המשפט בדבר מהות האירוע אינה עומדת בסתירה לתחולת סעיף 38 המעביר את נטל הראיה אל הנתבע, הרי שחל סעיף 38 ולכן יש להטיל על הנתבע את נטל הראיה לכך שלא הייתה התרשלות.

מסקנת המאמר נתמכת גם במקורות המשפט העברי, שעל פיהם אם נמצא אדם ניזוק בתוך בור, על בעל הבור עובר נטל ההוכחה שלא התרשל בשמירת בורו, כדברי חזון איש (בבא קמא, סימן ז, ס"ק ז): "כיוון דההיזק לפנינו, חשוב המזיק כטוען דבר מחודש, ועליו לברר" (מובא על ידי א' שיינפלד, חוק לישראל, נזיקין, ירושלים תשנ"ב, עמ' 172, בפירושו לסעיף 38 לפקודת הנזיקין(. מקור נוסף מדבר על אחריות בעל הבור – "אם אדם נבהל מאדם אחר, ומחמת כך נפל לבור, בעל הבור נושא באחריות למלא הנזק, ואילו מי שגרם לבהלה אינו נושא באחריות" (בבא קמא נב ע"א; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תי, סעיף לא).

לסיכום, בפרשה נשואת רשימה זו, מן הראוי להעביר את נטל הראיה לכך שלא הייתה התרשלות לנתבעת "פרץ בוני הנגב" שהייתה המחזיקה של אתר הבנייה, שבו התקיים הבור שהתובע מצא עצמו מוטל בתחתיתו. לכן, אנו סבורים, עם כל הכבוד, כי טעה בית המשפט המחוזי בכך שדחה את תביעת הנזיקין האמורה מבלי להחיל את סעיף 38 לפקודת הנזיקין המעביר את נטל הראיה לנתבעת "פרץ בוני הנגב".

על המחבר / המחברת

דורון מנשה

דורון מנשה

עורך מדור חוק ומשפט. פרופסור חבר בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת חיפה. מומחה לדיני הראיות, וללוגיקה של ההוכחה המשפטית. חבר מערכת בכתב העת International Commentary on Evidence. מגשר ובורר במסגרת הפדרציה הארצית לבוררות. פרסם מאמרים רבים וכן שני ספרים.

9 תגובות

  1. ע.
    ע. אפריל 17 2017, 23:43
    מסכים מסכים

    מנומק כהלכה.

    השב לתגובה
  2. עורכת דין
    עורכת דין אפריל 18 2017, 15:31
    מאמר מאלף!פסק דין מחוזי מוטעה לחלוטין!

    מאמר מאיר עינים ומאלף מאד!קראתי בעקבותיו את פסק הדין של בית המשפט המחוזי. חד משמעית מוטעה לחלוטין מבחינה משפטית.מוזר מאד.אני מניחה שהוגש ערעור.בטח בית המשפט העליון יתקן את האבסורד.איש מסכן.לא מספיק נכה קשה גם בית משפט מחוזי טועה בצורה כזו ושולל ממנו את הפיצוי?!

    השב לתגובה
    • דורון מנשה
      דורון מנשה ספטמבר 19 2017, 08:15
      רשימה חדשה

      תודה רבה. בינתיים הערעור בעליון נדחה וכתבנו רשימה חדשה המבקרת את ההכרעה בעליון, וקוראת לקיום דיון נוסף. הרשימה פורסמה באתר זה " במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". שנה טובה ומתוקה

      השב לתגובה
  3. ל
    ל אפריל 19 2017, 13:52
    תמיד יש מי שחולק על קביעות השופטים

    ואם גם בערעור ברמה הבאה פסק הדין ישאר כפי שהוא כעת אז מה? יש דעות ופרשנויות שונות ומה שקובע זה החלטות השופטים כמובן. החלק האחרון בודאי מקובל עליך.

    השב לתגובה
    • דורון מנשה
      דורון מנשה ספטמבר 19 2017, 08:21
      תגובה

      מסכים כמובן לגבי הסמכות שהיא של השופטים. מסכים לגבי עצם קיום מחלוקת, ולגבי קיום דעות ופרשנויות שונות
      ואולם מכך שיש דעות והשקפות שונות תמיד לא נובע שלא ניתן להכריע בהם, לפחות הכרעה הנכונה לאותו שדה בו מדובר.
      ובבודאי לא נובע מכך שיש הרבה השקפות ביחס לאמת שאין אמת כלל

      השב לתגובה
  4. חגית מלמוד
    חגית מלמוד אפריל 20 2017, 13:32
    במנגנון המשפטי יש אופציה של ערעור

    בדברים היותר חשובים כגון ההחלטות של מנהיגינו אין ערעור. כל שעולה על דעתם הם עושים.

    השב לתגובה
  5. לא משפטן
    לא משפטן אפריל 21 2017, 12:58
    לא על המקרה אני רוצה לדבר

    אני רוצה להעיר שאחרי שקוראים מה אתה חושב מבינים את העמדות והנימוקים וגם אם לא מסכימים יודעים על מה להתווכח. רוב המאמרים אינם כאלה. סתם אוסף של אמירות מרחפות.

    השב לתגובה
  6. ר.
    ר. מאי 09 2017, 08:57
    היה עוד ערעור?

    מה התוצאות?

    השב לתגובה
    • דורון מנשה
      דורון מנשה ספטמבר 19 2017, 08:17
      דחיית הערעור וקריאה לדיון נוסף

      הערעור בעליון נדחה. אנו קוראים לדיון נוסף . ר' הרשימה באתר זה " במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". שנה טובה. כתיבה וחתימה טובה

      השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

שדות חובה מסומנים *

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בחוק ומשפט

Do NOT follow this link or you will be banned from the site!