JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

כולנו צדיקים, כולנו רשעים, כולנו טועים

וינר ובניהו חוו עלבון נורא שכמוהו בדיוק חווים עשרות אלפים מדי שנה

כולנו צדיקים, כולנו רשעים, כולנו טועים אבי בניהו, במה הוא שונה? צילום: Ido Kenan commons.wikimedia.com
מרץ 25
06:12 2014

אמיר אורן פרסם אתמול ב"הארץ" את אחד מכתבי הזעם הקשים ביותר שהוגשו מזה שנים רבות נגד מערכת האכיפה בישראל. הוא מדבר ברשימתו על "אחד הכישלונות המרים ביותר של המערכת שבראשה היועץ המשפטי לממשלה" ועל "פיאסקו מבזה", והוא מונה אחד לאחד את שמותיהם המפורשים של שבעה אנשים, שניים בצמרת משרד המשפטים וחמישה בקצונת המשטרה, מ"רב-פקיד" (זהו כנוי הלעג שאותו הוא מטיח ברב-פקד) עד רב-ניצב. האשמה שהוא מטיח בהם היא כי הם אישרו ביום חמישי שעבר פנייה לבית משפט השלום בראשון לציון, ובה בקשה להאריך את מעצרם של שני אנשים בטענה כי הם חשודים בעברות חמורות וכי הם מסוכנים לשלום הציבור. שני האנשים הם אבי בניהו וארז וינר.

אינני יודע אם מי משניהם (בניהו ווינר) חבר של אמיר אורן, אך אני מניח שהוא מכיר אותם. אינני יודע כמה בקשות זהות הוגשו באותו הבוקר לבית משפט השלום בראשון לציון בעניינם של אנשים אחרים, אך אני מניח שאמיר אורן אינו מכיר אותם. אני מניח גם שהוא לא מכיר אף אחד מ-62,291 (שישים ושניים אלף, מאתיים תשעים ואחד) האנשים שנעצרו במדינת ישראל בשנת 2013. אם מעצרם של בניהו וארז הוא כישלון מר בעיניו של אורן, יש להניח שמעצריהם של אלפי הישראלים האחרים הם בעיניו הצלחה מתוקה. כולם ביצעו כנראה באמת את העברות החמורות שכתבו נגדם "רבי-פקידים" במסמכי המעצר, וכולם היו באמת מסוכנים לציבור כפי שסומן בתג זעיר לצדה של שורה מודפסת קטנה באותם המסמכים. טוב שנגררו ממיטותיהם עם אור ראשון, טוב שנזרקו לניידת לעיני משפחתם ושכניהם, טוב שהוטלו על ספסל עלוב במסדרון מכוער לשעות אין-סופיות של המתנה חסרת פשר, טוב שהובלו לחדר חקירות שבו נחשפו לתעלולי שיח שלא התנסו בהם מימיהם וטוב שסיימו יום ראשון לחייהם בממלכת האופל בתא מעצר מעופש בחברת עבריינים מסוכנים כמותם. כולם, כך מניח כנראה אורן, מסוכנים לציבור. כך הרי כתוב בתג קטן לצד שורה קטנה במסמכי המעצר שהודפסו בעניינם. הם ולא וינר. הם ולא בניהו. הם ולא אורן.

אז זהו שלא. כל אחד מהם, שאותו מכירים רק מאות חבריו, אוהביו ומכריו, אינו מסוכן לציבור יותר מוינר ומבניהו, שאותם מכיר אמיר אורן. כולם "מסוכנים" באותו שלב של חקירה רק משום ששוטר כלשהו סימן תג קטן בצדה של שורה קטנה באיזשהו מסמך, שאיש לא יטרח להסתכל עליו ממילא ברצינות באותן עשרות שניות שבהן נערך "דיון" במעצרם. רובם ישוחררו לאחר כמה ימים במחוות יד קטנה של שוטר אחר, בלא שיוגש נגדם כתב אישום, אך גם בלא סליחה ואפילו בלא הסבר. רבים מהם, אולי רובם, יישאו את הטראומה של מעצרם לכל חייהם. כיעורו של המגע האנושי באותם ימים ושעות שבהם נגררו בממלכת האופל לא יישכח, גם אם יידחק לשולי תודעתם. טעמה של אותה לפיתה של זרועם בדרך לחדר החקירות ינכח בכל נגיעה שייגע בהם זר, והדי המילים הרעות שאמר להם שם חוקר יהדהדו בכל שיחה שישוחחו. שום דבר בעברם הקרבי או התקשורתי של ארז וינר ואבי בניהו לא הכין אותם למה שעברו ביום חמישי שעבר, ואין לי ספק שחצבו מעומק לבם את העלבון הנורא שביטאו על עצם מעצרם. אלא שכך בדיוק נעלבים עשרות אלפי אנשים אחרים הנעצרים מדי שנה.

זה שנים אני שב ומתריע פעם אחר פעם בכל זירה אפשרית מפני האשליה המוסרית המשבשת כל ניסיון לדיון רציני בשאלת המעצרים בישראל. כולם – גדולים כקטנים, בעלי דעה ואדישים, חכמים וטיפשים, מתקני עולם ובטלנים – כולם מאמינים כי "עבריינים" הם מארזי רוע מפלצתיים שנבלותם כתובה על מצחם ותכונתם העיקרית היא שונותם. איך נראה "מסוכן לציבור" בעיניהם של קצין צבא מעוטר, יועץ תקשורת מבוקש ועיתונאי בכיר? תכונת גופו העיקרית ואולי היחידה בעיניהם היא שהוא אינו דומה להם.

אז זהו שלא. אני רואה את עצמי כל יום מימי חיי כעצור אפשרי (אני קורא לזה "מבחן שחר" על משקל "מבחן בוזגלו" המפורסם), וכך היו צריכים לראות את עצמם אבי בניהו וארז וינר לפני מעצרם. כך גם צריך לראות את עצמו אמיר אורן, ועמו כל עיתונאי ישר ורהוט ובקי כמוהו בדרכי השלטון. כך צריך לראות את עצמו כל אדם רגיש וחרד כמוהו לחירות הפרט. יש לנו מעט חוקרים ודוברים גדולים כאורן והוא חייב לראות את התמונה בכללותה: כישלונה המר של המערכת שבראשה היועץ המשפטי לממשלה אינו במעצרם של שני ידוענים רבי-זכויות, אלא במעצריהם הסיטוניים של עשרות אלפי ישראלים מדי שנה.

ייתכן מאוד שאני טועה. ייתכן שאני תמים וייתכן אפילו שאני מיתמם. ייתכן שצודקים מי שמאמינים כי אין דרך לקיים ממשל תקין וביטחון אישי אלא על ידי חקירתם של עשרות אלפי אנשים בתנאי מעצר, גם אם רבים מהם ואולי רובם חפים מכל אשמה. ייתכן שאיש מהעצורים אינו צריך להיפגע מהעובדה שחוקרי משטרה הגונים נוטלים ממנו בכוח כמה מנות של חירות וכבוד לטובת צרכי ציבור גדולים יותר. ייתכן שכולנו צריכים להבין שצדקתנו אינה כתובה על מצחנו. ייתכן שכולנו צריכים אפילו להודות שאיש מאתנו אינו צדיק גמור. אלא שאם אנחנו מבינים זאת, צריכים להבין זאת גם וינר ובניהו וגם מכריהם ומוקיריהם. כולנו – בוזגלו ושחר, וינשטיין ואורן – נקום או ניפול על אותה אמונה.

על המחבר / המחברת

יורם שחר

יורם שחר

פרופסור למשפטים במרכז הבינתחומי, הרצליה. לשעבר באוניברסיטת העברית ואוניברסיטת תל-אביב. עוסק במשפט פלילי והיסטוריה של המשפט.

8 תגובות

  1. לא משפטן
    לא משפטן מרץ 25 2014, 08:36
    מסכים

    תמיד כאשר מדובר בסלבריטאים אנשיהם דואגים לזכויות הפרט, מה שהם שוכחים לעשות כאשר מדובר באנשים פשוטים

    השב לתגובה
  2. מיכל בת שאול
    מיכל בת שאול מרץ 25 2014, 16:29
    אלת הצדק

    וודאי שאתה צודק. צריך אבל להזכיר שאת כל 62,291 הבקשות למעצרים אשרו שופטים נכבדים שישבו על המדוכה. איך זה שאצלם לא מתעורר ספק וכל פעם שהמשטרה רוצה הם נותנים?
    אולי,
    כשיעצר איזה בן של שופט ירד גם להם האסימון

    השב לתגובה
    • יורם שחר
      יורם שחר Author מרץ 25 2014, 17:02

      מיכל, אני מסכים אתך לחלוטין. טכנית, חלק מהמעצרים האלה לא מגיעים לבתי משפט, אבל את צודקת לחלוטין בעקרון. בכל עיר גדולה בארץ מטופלות כמה עשרות בקשות מעצר מדי בוקר בסרט נע על ידי שופט תורן שמתייחס למשימה הזאת כאל הנחותה במטלותיו. במקרה הטיפוסי הוא מטפל במקביל גם בעשרות בקשות אחרות שקשורות למערכת האכיפה, והתוצאה היה כמה עשרות שניות לכל "תיק". העובדה הזאת מתועדת מדי כמה שנים במחקר שעושה רעש ליום וחצי והמערכת חוזרת לשגרתה. ומה יקרה כשיגיע למערכת בן של שופט? האסימון ירד לאותו יום ויחזור למחרת למקומו הרגיל. הבעייה מערכתית ולא אישית, והיא נתמכת בהמון רוח גבית מה"עם". הציבור דורש, לפעמים בשקט ובדרך כלל בצעקות, יותר מעצרים, יותר עונשים ובסך הכל יותר כוח, והעיתונות לסוגיה מלבה את הצעקות. במקרה הנדיר בו שופט מקשיב, בודק, מתחבט ומשחרר, מתעורר כמעט תמיד גל אדיר של גינויים בכל אמצעי התקשורות, הרשתות וכו'. במילים אחרות, אין שום סיבה לאופטימיות. זה כנראה יהיה הרבה יותר גרוע.

      השב לתגובה
    • אבי ביטר
      אבי ביטר מרץ 26 2014, 10:31
      מה הפלא?

      נכון שהבעיה היא מערכתית, אבל לחפש אותה בסוגיית המעצרים דווקא, זה לחפש את הגרוש מתחת לפנס ולא היכן שנפל:

      מיום שתוך ניצול ערפל של בורות, העבירו כמה פסאודו-ליברלים 'מגילת זכויות' שמתירה במפורש פגיעה בזכויות הפרט (?), ומיום שלהשלמת הפארסה, עיוותו עוד כמה פסאודו-ליברלים את 'מבחני הסבירות והמידתיות' לכדי 'הסביר והמידתי עפ"י גחמתו האישית של שופט ספציפי ותו לא' – איבדו זכויות הפרט את משמעותן החוקתית המקורית, והפכו למחווה ריקה של 'רצון טוב':

      כרצונו יפרש השופט את ה'איזון הנדרש' (ומיהו הדורש?), את ה'סביר' (בעיני מי?), את המידתי' (במידותיו של מי?), את ה'תכלית הראויה' ואת 'ערכי המדינה' (מהם? ומיהו האמור לקבוע מהם?) – ויחתום בטיעון מעגלי של 'שיטתנו המשפטית' (לשעבר 'הציבור הנאור').

      רק טבעי הדבר, שלאחר כמה שנים של פסיקה כזו, יגבה ליבו גם של הטוב באדם (בכל הערכאות), והוא יתחיל מבלי משים לחרוץ משפט באופן שרירותי ועפ"י טעמו האישי, מורם מעם ומכוונת המחוקק –

      אז איך זה שאצל "שופטים נכבדים שישבו על המדוכה" "לא מתעורר ספק", שאלת?

      השב לתגובה
      • יורם שחר
        יורם שחר Author מרץ 26 2014, 15:41
        האמת על השופטים

        מיכל ואבי, שניכם כותבים דברים חשובים מאד, אבל האמת קשה הרבה יותר. שופטי השלום שטוחנים ארבעים מעצרים בבוקר לא כותבים את אותם פסקי הדין שמרגיזים את אבי. הם כותבים "כמבוקש" או "שלושה ימים" וסוגרים עניין. לא מתעסקים שם בשום "ערכי מדינה" ו"תכליות ראויות". את זה עושים עשר או עשרים פעמים בשנה בבית המשפט העליון, וזה עניין לגמרי אחר. חשוב מאד, אבל אחר.

        השב לתגובה
        • אבי ביטר
          אבי ביטר מרץ 26 2014, 16:42
          שלום יורם,

          תודה על תשובתך הנכונה שלעצמה, אך מחמיצה את הנקודה – כולנו מסכימים שששרירות השופטים קיימת, אך מיכל לא פקפקה בקיומה אלא שאלה למקורה ("איך זה שאצלם לא מתעורר ספק […] אולי, כשיעצר איזה בן של שופט ירד גם להם האסימון").

          אז נכון ששופטי השלום לא כותבים את פסקי הדין של העליון, אבל שופט שלום לא עובד בחלל הריק –

          הוא מביט לצדדיו ולומד מהערכאות שמעליו מהו ה'מזג השיפוטי' הרצוי. הוא מעצב את עצמו להתנהל ולפסוק על פי אמות המידה של המערכת, הקובעות מהו "שופט": מה מעמדו, מה מותר לו, מה אסור לו ומה מצופה ממנו, כמו גם את הערכים: מהו 'צדק', מהי 'חמלה', מהם 'יעדי החברה' וכן הלאה –

          וכל אלה, נקבעים גם נקבעים באותם פסקי דין (שאכן מרגיזים אותי, בזה צדקת). לכן גם אם אותם שופטים לא מכריעים בערכאות העליונות, הרי שאותו 'מזג שיפוטי' מושרה מאותן ערכאות לכל המערכת, ולכן הוא מצוי גם בערכאות הנמוכות, לדוגמא:

          http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/381/274.html

          השב לתגובה
          • יורם שחר
            יורם שחר Author מרץ 26 2014, 18:51

            אבי, אם תמשיך לקרוא את jokopost יהיו לנו הזדמנויות רבות להחליף דעות על השפיטה ויש לי הרגשה שנסכים על לא מעט דברים. הפעם רציתי לדבר על המשטרה. יש למשטרה מרווח עצום של שיקול דעת, והיא יכולה לנטרל לא מעט מהכוח השיפוטי שמקומם כל כך הרבה אנשים בישראל על ידי ריסון גדול בבקשות המעצר. בהכללה: כל מוסדות השלטון וכל בני העם שמוטרדים כל כך, אולי בצדק, מכוחם של השופטים בישראל, יכולים לנטרל הרבה מכוחם של השופטים על ידי הפחתת הפניות אליהם. הדבר היחידי ששופטים אינם יכולים לעשות הוא ליזום. הם מוסמכים רק להגיב על מה שמופנה אליהם. אם נפסיק להפנות אליהם את כל השאלות הגדולות של חיינו ונתחיל לקחת קצת אחריות אישית עליהן, תישאר לשופטים מעט מאד עבודה ולא יהיה להם איפה לכתוב את הדברים שאתה כל כך לא אוהב.

            השב לתגובה
  3. אבי ביטר
    אבי ביטר מרץ 26 2014, 23:53
    שלום יורם,

    תודה על תשובתך וטוב שניתנה, שכן עכשיו אני יכול לקרוא את המאמר שוב, והפעם לאור כוונת המחבר – אך נראה לי שלדרוש מהמשטרה את הסטנדרטים שבתי המשפט (שבהגדרתם הם נייטרלים יותר ומקצועיים יותר לעניין הזכויות) אינם עומדים בהם, זה עוד יותר חסר סיכוי.

    כמובן שאני מזדהה עם מחאתך על העוול שתארת, אני רק סבור שמקור הבעיה הוא במערכת המשפט יותר משהוא במשטרה, כי מיסודה מתוכננת המערכת ל'איזונים ובלמים' שעיקרם (והחזקים שבהם) הם בתחומו של ביהמ"ש, ורק מיעוטם הם בתחומה של המשטרה –

    ונסיון לבלום באמצעות מערכת שכמעט ואינה מתוכננת לבלום, במקום לתקן את המערכת העיקרית שתוכננה לבלום, סביר הרבה יותר שיסתיים בתאונה.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בחוק ומשפט

יתר המאמרים במדור