JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

על בני אדם ועל בעלי חיים אחרים

אלימות, כוחנות וחייתיות בכל תחומי חיינו

על בני אדם ועל בעלי חיים אחרים צילום: Justin Black creative commons
יולי 15
21:28 2014

אני מבקש לדבר על ילדים יהודיים שרוצחים ועל עורכי דין מתלהמים, אך ראשית אעלה משל על שחקני כדורגל שנושכים. בחור אחד מאורוגוואי נשך בכתפו של בחור אחד מאיטליה ועולם שלם של זכרים מיוחמים התגולל עליו כאילו פרץ למקדשה של קהילת צדיקים וטימא את ארון הקודש. כל הקיץ ישבו מיליוני זכרים אלה ונהמו מול חזיון אימים שבו מרסקים בחורים צעירים את גופם של בחורים צעירים אחרים תמורת נהרות של כסף, ושאגו בקול למראה כל תעלול מכוער שעולל "שחקן" אחד ל"שחקן" אחר בדרכו אל ה"שער".

ואני, כנראה היחידי בעולם, לא הבנתי. לא הבנתי מניין הגיעו יללות הזוועה של גיבורי החיל שסביבי למראה סימני שיניים קלושים בכתפו הענוגה של הקדוש האיטלקי החדש ("ג'ורג'יו הקדוש של השיניים"?). כשניסיתי לשאול, הקריאו לי המאמינים את כללי משחק הכדורגל כדרך שקוראים את כללי הדת לרפי שכל שאינם מסוגלים להבין איזו שהיא אמת גדולה וקדושה. ואני, חמור גרם שכמותי, עדיין לא הבנתי, אך כיוון שזרקו אותי מהפאב והשאירו אותי לבד בחושך, הורידה עליי ההשגחה פרטית הארה גדולה. הבנתי, שם בחושך, שהם מייללים כי הם מתביישים. הם כועסים כל כך על לואיס אלברטו סוארס דיאס מאורוגוואי לא משום שהוא המיט קלון על משחק הכדורגל, אלא משום שהוא חשף אותו. אנשים הגונים אינם צריכים לשחק כדורגל ואנשים הגונים אחרים אינם צריכים לצפות במשחק. האנושות הבינה זאת לפני מאות שנים בעניין משחקי ראווה שבהם נרצחו בני אדם, והיא תבין זאת במוקדם או במאוחר בעניין משחקי ראווה המבוססים על תחרות אלימה ועל עורמה. כשסוארס נשך בכתפו של ג'יורג'יו קייליני הוא שיחק כדורגל, וקלונו הוא קלונם של אוהדי הכדורגל בעולם כולו על שהטעינו אותו ואת חבריו במטענים של תוקפנות חייתית אלימה ושלחו אותו ל"מגרש". סוארס נשך בכתף ליד הצוואר, בדיוק במקום שבו נושך טורף את קורבנו במגרשי הדשא של הסוואנה, ולמיליוני חבריי הזכרים אין להלין אלא על עצמם על שבמו ידיהם החזירו את האנושות לאותם מגרשים. פניו של סוארס הם כפני הדור, ושום "ועדות משמעת" ו"הרחקות" לא יוכלו למחוק את קלונו.

וכך גם לא יועילו "בתי משפט" ו"גזרי דין" למחוק את הזוועות הקשות באמת שאליהן אנחנו נחשפים בישראל לאחרונה. אדבר בקצרה בעניין הילדים היהודים שכנראה שרפו אדם בחייו. ככל שיגברו קולות הגינוי של בני קהילתם וככל שינסו להדיר אותם מעצמם, כן אדע כי על קלונם הם צועקים ועל בושתם. ככל שיצעקו שאין זה מנהג יהודים, אדע שהם יודעים בלבם שאכן זה מנהג יהודים, כמנהג כל בני האדם, והם צועקים על מנת להסתיר את קלונם מעצמם. יהודים כבני אדם. ככל בני האדם. ככל בעלי החיים. כשהם מתקבצים בחלקת היער, בבית המדרש או בפאב ונוהמים בגרונות ניחרים, סופם שיצאו מהם טורפים לטרוף טרף. זו דרכו של עולם ועוד לא קמה קבוצה בתולדותיו שגילתה דרך אחרת.

אאריך יותר בנמשל השני שעניינו עורכי דין. הכובשים הבריטים השאירו לנו שיטת צדק המבוססת כולה על תחרות בין עורכי דין, אלא שאחד מעוגניה של שיטה זו הוא הפרדה נוקשה וברורה בין עורך דין ובין לקוחו. עורך הדין אמור להרחיק עצמו מלקוחו בדרכים רבות, מהותיות וצורניות. גילויה הבוטה ביותר של הפרדה זו מתבטא בהזרה הלשונית בה משתמש עורך דין בריטי המייצג את לקוחו. "לקוחי טוען שהוא חף מפשע", אומר עורך דין בבית המשפט ובתקשורת, ולא "לקוחי חף מפשע". עורך דין בריטי גם לעולם לא יפגוש את לקוחו בבית קפה ולא ייגע בידיו בשכר הטרחה שהוא מקבל. קל לתפוש הפרדות אלה ומאות רבות כמותן כביטוי של יהירות אישית או מקצועית, אך בלעדיהן אין ערך לשיטה כולה ואין לה תוחלת. ומה עשינו אנו בישראל מאז עזבו הבריטים ונותרנו אחראים לגורלנו? שנה אחר שנה שחקנו את בסיסיה של ההפרדה בין עורך דין ולקוח, אם משום שאנחנו רשמיים פחות, אם משום שאנחנו שטחיים יותר, אם משום שאנחנו תוקפניים יותר ובעיקר משום שאנחנו חושבים שאנחנו חכמים יותר מכל קודמינו. משחק עריכת הדין שבנינו בישראל בלא כל תכנון או מחשבה הוא הגרוע מכל המשחקים האפשריים. צורת הביטוי התוקפנית האופיינית לעורכי דין בתקשורת ובבתי המשפט עוטפת את עמדת הלקוח ("אני חף משפע") בשפה של שפיטה ("לקוחי חף מפשע") ומגחיכה את עיקרה של שיטת הצדק האדברסרית. פרקליט אמור לטעון ולא לשפוט, להניח ולא לדעת, לאפשר ולא לקבוע. עיקרה של שיטה זו נשחק בכל תחומי המשפט בישראל, אך הוא קרס לחלוטין בתחום הפלילי. הדור החדש של עורכי הדין הפליליים נבלל בעולמם של לקוחותיו ומיצגי המשפט של השנים האחרונות נראים מעל מסכי הטלוויזיה כמשחק ספורט אלים בין פרקליטים קולניים ותוקפניים המטיחים חפצים מילוליים אלה באלה. בעניין זה פרקליטי המדינה אינם טובים מהסניגורים הפרטיים. גם הם אימצו לחלוטין את עמדת לקוחם והם משחקים בה משחקים אישיים בלהט תוקפני הגובל לעתים במשיחיות.

בעולם אלים זה אני מסרב להצטרף לזעקות השבר הנשמעות מכל עבר על נשיכותיהם של "פרקליטי צמרת" שהסתבכו בפלילים, בדיוק כפי שאני מסרב להצטרף לזעקות השבר על קריסת אמינותה של המשטרה. זה שנים שאני מזהיר על התמכרותה של החברה הישראלית על כל רבדיה ומגזריה למשחקים אלימים, ואני מסרב להצטרף למקוננים על ה"מג'נונים" החושפים את קלונה. רוצחים יהודים הם יהודים, עורכי דין עבריינים הם עורכי דין ושחקני כדורגל שנושכים הם שחקני כדורגל. אחינו הם, בשר מבשרנו.

אפשר אחרת. אפשר להפסיק לנהום. אפשר ללמוד להתרחק. אפשר ללמוד להבליג. עולם שבו לא יהיו משחקי ספורט תחרותיים ותוקפניים יהיה עולם משעמם יותר; עולם שבו יקומו מיליארדי אנשים בעולם כולו ויצאו למסלולי ריצה ולבריכות שחייה להתחרות במגבלותיהם שלהם ולא במגבלות חבריהם יהיה עולם שקט יותר. אולי זה יהיה עולם עצוב יותר, אבל אנשים לא ינשכו בו אנשים. לא נמות מזה.

על המחבר / המחברת

יורם שחר

יורם שחר

פרופסור למשפטים במרכז הבינתחומי, הרצליה. לשעבר באוניברסיטת העברית ואוניברסיטת תל-אביב. עוסק במשפט פלילי והיסטוריה של המשפט.

6 תגובות

  1. מיש
    מיש יולי 15 2014, 22:58
    טוב דיכאת

    דיכאת

    השב לתגובה
    • יורם שחר
      יורם שחר יולי 16 2014, 11:12
      יש תקווה

      מיש, אם תל-אביב חזרה לפרוח אחרי עשרות שנים של קמילה, הכל יכול לקרות. מפכ"ל גדול אחד, מנהיג אמתי לעורכי-הדין או סרט סוחף אחד על רץ אגדי שמוכןלהתחרות רק עם עצמו, ודברים יכולים להשתנות. וכדי שלא תחשוב שיצאתי סופית מדעתי – אני לגמרי לא אופטימי לגבי הקנאות הדתית. אפילו מנהיג בגודלו של מנדלה לא ירפא את הזוועה המתבשלת בבית שמש ובאלפי מקומות אחרים בעולם. כאן צריך התערבות אלוהית, ובשביל זה צריך להוציא אותו מהפאב. לא פשוט.

      השב לתגובה
  2. שולי
    שולי יולי 16 2014, 15:45
    אם אתה מתחיל להתייאש

    בטח לא תצליח לשנות כלום

    השב לתגובה
    • יורם שחר
      יורם שחר Author יולי 16 2014, 16:02

      שולי, הסיכוי של רשימה אחת להשפיע השפעה משמעותית על העולם הוא בערך כמו הסיכוי שעפעוף ריסי פרפר בסין יסלק את הרקטות מאשקלון. אם תכתבי גם את (או אתה?) רשימה דומה, הסיכוי יגדל פי שניים ואולי אפילו יותר, אבל כנראה שגם זה לא יספיק 🙂

      השב לתגובה
  3. גילה
    גילה יולי 21 2014, 11:22
    וואווו!

    אחד המאמרים הכי קשים שקראתי בשנים האחרונות

    השב לתגובה
    • יורם שחר
      יורם שחר Author יולי 21 2014, 11:42

      גילה, לא התכוונתי לצער. אולי ישמח אותך לשמוע שאני חושב שקצת הגזמתי. כדורגל הוא לא רק עורמה ואלימות ומסתבר שרוצחי הנער הערבי כנראה לא באו מסביבה מסיתה. לא הכל שחור.

      השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בחוק ומשפט

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!