JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

חוכמת השופטים כתבונת ההמון

בית המשפט העליון מציע לנו שוב תיקון במחיר מציאה

חוכמת השופטים כתבונת ההמון צילום: אופק כחול he.wikipedia.org
אוקטובר 30
12:00 2014

לא מכבר התפרסמה במדור זה רשימתו המצוינת של שאולי שארפ "חוכמת היחיד וחוכמת היחד". הרשימה מבטאת בנועם וברהיטות את הטענה הנפוצה הנצעקת בדרך כלל בגסות, והיא כי בית המשפט העליון מנותק מהעם. הקשרה הישיר של טענה זו הוא ביטולו של החוק למניעת הסתננות, אך היא הטענה העקבית ביותר הנטענת נגד מערכת השפיטה בישראל מאז קום המדינה והיא ראויה לתשובה. תשובתי היא שבית המשפט העליון הצליח טוב יותר מכל מוסד שלטוני אחר לקלוע ללבו של הקונצנזוס הישראלי האמתי בכל תהפוכותיה של מדינה ישראל מאז ייסודה, והוא ממשיך לעשות זאת גם היום. שופטי ישראל לכל דורותיהם השכילו לאתר רבדים עמוקים יותר בתודעתם המוסרית של ההמונים, מאלה המזינים את תגובת הנגד האינסטינקטיבית המתעוררת בכל פעם שבה השופטים מרסנים את השלטון הנבחר.

האם המוני ישראל תומכים בעונש מוות למחבלים? כן ולא. תלוי איך שואלים ומתי, ובעצם תלוי לאיזה רובד יורדים או עולים בנפש הישראלית. לא אמרתי שתלוי את מי שואלים. אני מניח כמובן מאליו שרוב היהודים בישראל יביעו תמיכה נרגשת בעונש מוות למחבלים אם יישאלו על כך ישירות. אני מניח באותה מידה של בטחון שאותם אנשים עצמם יביעו תמיכה נלהבת במיצובה של מדינת ישראל בין הדמוקרטיות הליברליות, ויתגאו בכנות באפיונה בתור "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". איך אפשר ליישב בין תגובות אלה? עונש המוות בוטל בכל הדמוקרטיות המערביות (מלבד כמה מחוזות חשוכים בארצות הברית, שברובם הוא אינו מבוצע זה עשרות שנים). דיווחים על הוצאות להורג בעזה על ידי חמאס, באיראן או בקוריאה הצפונית מעוררים בציבור הישראלי שאט נפש המשתלב היטב בתיעוב הכללי שרובנו חשים כלפי שיטות המשטר הנוהגות במקומות אומללים אלה. חוכמת ההמון בישראל (ובכל מקום אחר בעולם) מבינה היטב ש"הוצאה להורג" אינה מתיישבת עם "דמוקרטיה", ובכל זאת כולנו (ה"יחד") תומכים בעונש מוות וכולנו אוהבים דמוקרטיה. האם כולנו טיפשים במיוחד או מנוולים במיוחד? התשובה היא שאיננו לא זה ולא זה. כמו כל בני האנוש יש בכולנו שתי נשמות, ואנחנו מדברים פעם בשמה של זו ופעם בשמה של האחרת. חוכמת ההמונים איננה חוכמה אחת, לא מפני שלחלק מאתנו יש נשמה אחת ולחלק מאתנו יש נשמה אחרת, אלא מפני שלכולנו יש שתי נשמות.

בכולנו שתי נשמות, אחת שבטית ואחת אוניברסלית. השבטית צועקת תמיד ראשונה והכי חזק. השנייה שותקת, אבל היא לא הולכת לשום מקום. היא שם, בתוכנו, גם בזמני מלחמה וגם כשרחובותינו מתמלאים זרים. הראשונה קרובה תמיד יותר לתודעתנו, השנייה נחבאת תמיד בעמדת המתנה. הייתי יכול לבטא אמיתה זו ולהסביר אותה במונחים של אבולוציה, שרידה ומאבק, אך אינני רוצה להביא סימוכין מדעיים ושמות גדולים. אני מבקש לומר דברים פשוטים הידועים לכולנו מניסיון חיינו, ולהשתמש בדוגמאות המוכרות לנו.

האם בית המשפט העליון ביטא "דעת יחיד" כשמנע הריסת בתי מחבלים באותם מקרים נדירים שמנע או ציווה על תיקונים קלים בגדר ההפרדה? אם היינו מודדים את התגובות הטיפוסיות להחלטות אלה סמוך לזמן פסיקתן, היינו שומעים מקהלת "יחד" אחידה של גינויים. התגובות הראשונות לפסיקתו של בית המשפט העליון בעניין עינויי השב"כ או בעניין זיכויו של דמיאניוק היו תגובות אחידות של זעם וחרדה, ותמיד נלוו להם קולות שקראו לחקיקה מתקנת (עוקפת בג"צ). הנחת ההמונים הייתה שכס המשפט נכבש על ידי חבורת חוצנים מלוכדת שהקיפה עצמה בחומות של הפרדה אקוסטית, והיא אינה רוצה או אולי אף אינה מסוגלת להקשיב ל"יחד" שסביבה. השנים שעברו מאז הוכיחו שהנחה זו הייתה מוטעית. בית המשפט העליון הקשיב לא פחות טוב משהקשיב כל אחד מההמונים הצועקים, אך הוא הקשיב לרובד אחר, עמוק יותר, שקט יותר ושקול יותר בנפשותיהם של הצועקים. אינני טוען שהשופטים צדקו משום שדעתם התאימה לחוכמת היחיד שלי, אלא שהם צדקו משום שדעתם התאימה לחוכמת היחד של כולנו. די להקשיב למה שאומרים היום ראשי השב"כ לדורותיהם על מה שעוללו בעבר, כדי להבין שאפילו הם ידעו בנפשם, בזמן אמת, שאינם נוהגים כהלכה, ודי להתבונן בתגובה הציבורית העכשווית להודאותיהם המיוסרות כדי להבין שה"יחד" ידע זאת עמם.

כל מה שעשה בית המשפט העליון בכל תולדותיו, והוא עושה גם כיום בעניין המסתננים, הוא תיקונים קלים באיזון המורכב שבין השבטי לבין האוניברסלי, המיית הלב המידית ומשאת הנפש ארוכת הטווח. שופטי ישראל לא זנחו אותנו לאימי הטרור ולא הורו לחיילינו ולשוטרינו להפקיר אותנו בידי מחבלים ורוצחים. הם גם לא היססו לשלוח לגרדום צורר נאצי שאשמתו הוכחה. הם השכילו לדלות מתוך רבדים עמוקים בנפשנו שלנו את האיזונים שכולנו מברכים עליהם לאחר מעשה. הם הורידו מהגרדום בריון אוקראיני שאשמתו לא הוכחה וחסכו לנו אשמה קולקטיבית מיותרת. הם תיקנו קצת את תוואי הגדר וקנו לנו שנים ארוכות של דחייה בחרם הגלובלי המאיים על רווחת כולנו. הם נתנו לכולנו בזמן אמת מנה של דמוקרטיה במחיר מציאה, שכולנו נהנים ממנה בטווח הארוך. הרובד העמוק בנפשנו ידע גם בזמן אמת שהם קולעים לדעתנו, אבל צעקנו עליהם בדיוק כפי שצועקים נערים מתבגרים על המבוגר האחראי המרסן אותם.

על המחבר / המחברת

יורם שחר

יורם שחר

פרופסור למשפטים במרכז הבינתחומי, הרצליה. לשעבר באוניברסיטת העברית ואוניברסיטת תל-אביב. עוסק במשפט פלילי והיסטוריה של המשפט.

10 תגובות

  1. רונית
    רונית אוקטובר 30 2014, 13:31
    הטענה כי לכל אחד מאיתנו יש 2 נשמות היא אולי נכונה

    אבל משמשת את ביץ המשפט כאמצעי לאכוף את תפיסת עולמו הפרטית.
    כאשר אנחנו לא יכולים לדעת מהי נשמתו של האחר – מדוע שופטי העליון ניחנו בכישרון נדיר זה לחשוף את נשמתנו "האמיתית"?
    לדעתי, בפועל, ביהמ"ש משתמש ברטוריקה – כפי שמייחס פרופ' שחר – כדי להנחיל את השקפת עולמו במסווה של "גילוי נשמתו האמיתית של הציבור"

    השב לתגובה
    • יורם שחר
      יורם שחר Author אוקטובר 30 2014, 13:54

      רונית, התגובה שלך מעניינת מאד כי את מראה בה שלא כל כך קשה לדעת מה באמת חושבים אחרים באמת. את, למשל, יודעת להבדיל מצוין בין הרטוריקה של בית המשפט והשקפת עולמו (את כותבת כך במשפט השלישי). למה את חושבת שהשופטים לא מוסגלים לעשות לנו, כציבור, בדיוק את אותו הדבר?

      השב לתגובה
  2. יואל נווה
    יואל נווה אוקטובר 30 2014, 14:11
    אני מסכים עם הדברים אבל הם אינם עונים על הקושי של שארפ

    אתה ושארפ מתווכחים האם לביהמ"ש ישנם הכישורים לחזות או להביע את עמדת ההמונים. שארפ טוען שלא, אתה טוען שכן.
    הדוגמאות שציינת ככאלו שמהוות הוכחה לפסיקה נכונה מניחות את המבוקש משום ש:
    1) מי אמר שבאמת הציבור לא היה דורש את אותן פסיקות. מראש מניחים שהציבור חד-מימדי.
    2) מי אמר שהפסיקות הללו "צודקות"? אולי דווקא מה שהחליט הציבור הוא נחשב החלטה "צודקת"?

    השב לתגובה
  3. צבי בן עזרא
    צבי בן עזרא אוקטובר 30 2014, 19:54
    לבית המשפט יש תפקיד חוקתי בהגנה על זכויות הפרט

    כאשר הציבור מנסה לפגוע בהן. לדעתי זה לא סותר את הגישה שבית המשפט נדרש להיות קשוב לרחשי הציבור ולהתחשב בעמדתו כאשר ישנה מחלוקת פנימית בשאלה החוקתית. במידה והציבור פורץ את המסגרת החוקתית – בית המשפט יגן על המסגרת, אבל מראש לקבוע שבית המשפט יקבע מהי העמדה הנכונה מבלי לשמוע כלל מה לציבור יש לומר חוטא לתפקידו האמיתי שהוא ייצוג נאות של העם.

    השב לתגובה
  4. שלום
    שלום אוקטובר 30 2014, 20:50
    על איזה תבונת ההמון אתה מדבר?

    אולי אינך מתמצא כל כך בהיסטורית המדינה אבל מי ששלט בעשורים הראשונים במדינה הייתה מפלגת העבודה-מפא"י, לפי מה שידוע לי מדובר במפלגת שמאל. מה שמעניין זה ששופטי העליון לדורותם גם השתייכו לצד זה של המפה הפוליטית ולכן הם אינם פסלו או התערבו בחוקים באותו הזמן.

    אני רוצה להתייחס גם למשפט אחד: "תשובתי היא שבית המשפט העליון הצליח טוב יותר מכל מוסד שלטוני אחר לקלוע ללבו של הקונצנזוס הישראלי האמתי בכל תהפוכותיה של מדינה ישראל מאז ייסודה, והוא ממשיך לעשות זאת גם היום."

    אתה מדבר עליהם כאל אנשים נטולי אידיאולוגיה פוליטית, שברור כשמש שהם משתייכים לצד השמאלי של המפה הפוליטית, וכמה שתנסה לתרץ את זה, זה לא ישכנע את רוב המכריע של הציבור. מה גם שאינך יכול לומר שהוא הצליח הכי הרבה לקלוע ללב הקונצנזוס הישראלי האמיתי בכל תהפוכותיה, מפני שהם נבחרים בשיטת "חבר מביא חבר". וגם התיאור הישראלי האמיתי-מי נחשב ישראלי אמיתי? איש שמאל??!!
    לסיכום, בית המשפט העליון משקף ומייצג רק את אנשי השמאל, שכפי שאתה רואה בכל מערכת בחירות בעשורים האחרונים וגם לפי סקרים המתפרסמים, רובו המכריע של הציבור לא משתייך אליו. אם היה לציבור אפשררות לבחור את השופטים בעליון, בלי אמוציות, היית נוכח לדעת שאף לא שופט אחד היה נבחר.

    השב לתגובה
    • יורם שחר
      יורם שחר Author נובמבר 02 2014, 09:28
      הסטוריה

      הרכבו הראשון של ביתה משפט העליון נבנה לפי מפתח מפלגתי. זמורה ואולשן היה מקורבים אכן למפא"י. אסף היה פרופסור לתורת ישראל, דתי אורתודוקסי, מקורב ל"מזרחי". דונקלבלום היה מקורב למפלגות המרכז הקטנות מהסוג של יאיר לפיד וקודמיו. חשין היה מקורב לימין הרוויזיוניסטי. שלושה האחרונים היו נדהמים לחלוטין מליהוקם כ"שמאל" וגם זמורה לא עבד בפאלחה או רץ עם גדלים אדומים בהפגנות. הוא היה עורך דין עשיר מרחביה שנבחר בעיקר בזכות שותפותו העסקית עם שר המשפטים ה"ייקה" רוזנלביט. כל החבורה הזאת ניהלה יחסים מורכבים מאד עם שלטון מפא"י וזירזה מאד את פירוקו.

      השב לתגובה
  5. יצחק חרמון
    יצחק חרמון אוקטובר 30 2014, 21:41
    2 הפילים שבחדר מהם מתעלמים הכותבים הם שאלת הריבון והשאלה הפוליטית

    1. השאלה הבסיסית היא מי הריבון במדינה דמוקרטית.
    הריבון אמור להיות ציבור האזרחים שמייצגיו הם המחוקקים.
    השופטים הם בס"ה פקידים ממונים אשר מונו מכוחו של הריבון להכריע בסכסוכים, לא להיות מחוקקי על ולא להיות מכריעים בשאלות של ערכים, מדיניות, בטחון כלכלה ועוד.
    אלה שאלות שרק על הריבון להכריע בהם.
    הטוען אחרת, טוען טיעון אנטי דמוקרטי עתיק, עוד מזמנו של אפלטון.
    2. לשופטים אין שום הכשרה או יתרון על כל אזרח אחר בענייני ערכים, מדיניות, בטחון, כלכלה ועוד, אין זו המומחיות שלהם.
    3. לשופטים אין כל אחריות אישית ואחרת לתוצאות הכרעותיהם ואין סמכות ללא אחריות.
    4. גם חוקה או חוקי יסוד, היכן שהם מצויים, כוחם נובע במדינה דמוקרטית מכוחו של הריבון ולא מישות שמיימית כל שהיא, בניגוד למקובל בדתות, למשל.
    לפיכך, השופט ממשיך להיות כפוף לריבון והוראותיו, הריבון רשאי לשנות את כללי המשחק, אין חוקים אלה כלי להעברת הריבונות למעטים לא נבחרים.
    5. המשחק בכאילו, כאילו השופט ביושבו לדין אין לו דעה פוליטית מהבית, הוא סוג של בלוף והטעיה.
    במדינות מתוקנות זהו "סוד" גלוי ולכן בלא מעט מדינות דמוקרטיות אין אפשרות לבטול חוקים ע"י שופטים, היכן שיש אפשרות כזאת, היא מאד מוגבלת, תמיד יש אפשרות למחוקקים לשוב על עמדתם ותמיד השופטים מתמנים ע"י החוקקים/רשות מבצעת ולא ע"י ועדה עלומה במחשכים כאשר לשופטים מעמד מכריע בועדה זו.
    וכן, כל סוגיה של ערכים, מדיניות, בטחון, כלכלה וכיוצב"ז, היא סוגיה פוליטית, לא משפטית וההכרעה אמורה להיות פוליטית ע"י הריבון ולא ע"י פקידים ממונים.
    6. רק עתה אנו מגיעים לסוגיות ה"שוליות", שחלקן בכלל מתאיין.
    למשל, דעת הציבור בבית משפט שאין לו סמכות מול המחוקק או שלמחוקק יש אפשרות להתגבר על החלטות בית המשפט, ממילא משוקפת היטב ללא התחכמויות מטאפיזיות, רק לשם הנימוס הן מוגדרות כך.
    7. חשוב מכך, אמון הציבור אינו נפגע במערך שכזה המקובל בעולם משום שהציבור שותף למשחק, לא יכולים קומץ פקידים להכריע כנגד רצונם, הם הריבון, וכל מגמות הצדדים השונים למשחק הדמוקרטי, גלויות ומצויות על השולחן.
    די אם ניקח רק למשל את סוגיית פסילת בשארה ע"י ועדת הבחירות המרכזית שחסידי צד מסויים טענו שהיא "פוליטית" בכדי ליתן לגיטימציה לבית המשפט לבטל את הפסילה, מול התוצאות הסופיות, מעשי בשארה.
    דעת הרבים, בניגוד לדברי הכותב הנכבד, אינה נקבעת בסברות כרס ובמשחקי מילים, אלא פשוט לפי הרבים.

    השב לתגובה
    • יורם שחר
      יורם שחר Author נובמבר 02 2014, 08:49
      כתוב מאמר

      יצחק,

      למה לא תעבד את התגובה הזאת למאמר קטן? אני מבטיח לפרסם אותו בבלוג וגם להגיב עליו.
      הלוואי שבכל אמצעי התקשורת הייתה מתנהלת שיחה כל כך יפה ומכבדת. לגוף העניין: אני חושב שאתה תופש את רעיון הייצוג באופן צר מדי משני הכיוונים. הכנסת מייצגת פחות ממה שנהוג לחשוב והשופטים מייצגים יותר משנהוג לחשוב. אני יודע שזו לא המנטרה המקובלת, אבל לכן זה ויכוח מעניין.

      המשטר הקואליצוני המורכב (מאד) שלנו לא מאפשר ייצוג אמתי, ישיר ופשוט מהסוג שכל המגיבים כאן חולמים עליו והשופטים מייצגים הרבה יותר

      השב לתגובה
  6. שני אטיאס
    שני אטיאס אוקטובר 30 2014, 22:42
    למה ״חקיקה עוקפת בגץ״?

    הפרופ׳ המכובד חושף לאורך המאמר שלו את עמדתו לגבי היחסים בין הרשות השופטת הרשות המחוקקת.
    הרשות השופטת אינה הרשות הבכירה! חקיקה של הכנסת אינה עוקפת אלא מתקנת וצריכה לבטא את עמדת העם.

    השב לתגובה
  7. יונתן פ
    יונתן פ אוקטובר 31 2014, 00:57
    מאמר מעולה.

    אבל הדוגמא של דמאניוק מיותרת.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בחוק ומשפט

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!