JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

כך בדיוק אני אוהב את המשטרה

משטרה חזקה רק תוביל אותנו לעריצות

כך בדיוק אני אוהב את המשטרה תמונה: Orikrin1998ikimedia commons
פברואר 11
10:30 2015

הרשימה הבאה היא הרשימה העצובה ביותר שכתבתי מימיי, גם משום שהיא נוגעת בעניין עצוב וגם משום שאני מעריך שלא יהיה קורא בודד שיסכים איתה, בינתיים. כל ימיי כתבתי את דעתי על ענייני ציבור, במיוחד אלה הקשורים לאכיפת החוק, והורגלתי לעובדה שמעטים חושבים כמוני. אך מעטים אלה היו חשובים לי. כעת אהיה חייב להתמודד עם בדידות קשה הרבה יותר. אני אתרגל.

משטרת ישראל מרוסקת, וכך בדיוק אני אוהב אותה. במשך עשרות שנים הולך הציבור הישראלי ומתמכר לאגרוף השיטור הממלכתי, ותולה בו את כל תקוותיו לחברה מתוקנת. במקום לבצע מהפכות עומק אישיות וחברתיות מהסוג שביצעו אבותינו החלוצים, הפכה החברה הישראלית הנהנתנית על כל רבדיה למקהלת יבבות אחידה, הדורשת מקומץ זכרים עתירי הורמונים ומכמה צדקנים עוטי גלימה לגאול אותה מכל תאוותיה וקלקוליה. זה היה צריך להיגמר בבכי וכך זה נגמר, בינתיים. זה יכול היה להיגמר בבכי מר הרבה יותר ואני מודה לאל שלא כך זה נגמר, בינתיים. משטרה חזקה שנישאת על נחשולי ציפיות שווא הייתה מובילה אותנו לעריצות. משטרה מרוסקת תיתן לנו מרחב נשימה. אני מעריך שלא נדע לנצל אותו, אך אני מקווה לנס.

אנסה להדגים את טענתי בתחום אחד והוא תחום האלימות הזכרית נגד נשים, דווקא משום שבבחירה זו אני מזמן לעצמי את טענות הנגד המרות, הכנות והקשות ביותר. זכיתי לעמוד על דעתי כאדם בוגר בשנות השישים של המאה הקודמת. הקול העיקרי שבלט באותן השנים באיכותו ובעוצמתו, הרבה מעל לקולות האחרים שנשמעו אז, היה הקול הפמיניסטי. קולות אחרים שנשמעו לראשונה באותן שנים נשענו על מנהיגות שטחית וכריזמטית, על מחוות תיאטרליות או על אלימות. הקול הנשי הציע דרך אחרת. מכל סביבותיי קמו אז נשים אמיצות, נבונות ורהוטות ויצרו מודל חדש של פעולה והגות, שהשכיל להציע תובנות חדשות ומעמיקות על החברה האנושית, והצביע באמצעות דוגמה אישית ומאבק ציבורי נחוש על דרכים מעשיות ליישומן. אותן נשים דיברו ופעלו גם בהקשר המשפטי, לפעמים הפלילי, אך עיקר מאבקן כוון לשינוי התודעה. מאמצים עצומים הוקדשו אז למשימה הסיזיפית של ההעצמה הנשית, והם כוונו בעיקרם למקום שממנו הייתה צריכה לצאת המהפכה האמתית והוא הנשים עצמן. לא היו שום זוהר ושום אשליה של סיפוק מידי במפגשים האפרוריים של פעילות מסורות עם נשים פגועות באזורי מצוקה, בקמפוסים ובמקומות העבודה, אך הייתה לכולנו סיבה טובה להאמין שדרך זו תוביל בטווח הארוך לגאולה. האל ברא אותי בניגוד לרצוני זכר, ועל כן יכולתי להתבונן במאבק זה כאוהד חיצוני בלבד, אך מצאתי בו תמיכה נחרצת לתובנה העיקרית המלווה אותי כל חיי והיא שהכוחנות הזכרית היא אסונו של העולם ולא פתרונו. למדתי מנשים שכוח אלים אינו נפתר באמצעות כוח אלים אחר. למדתי מהן שמה שלא הולך בכוח לא ילך בעוד יותר כוח. למדתי מנשים שהתודעה האנושית אינה מתעצבת בניידות משטרה אלא בנפש האדם וכי הדיבור חזק יותר מסורגי הכלא.

מה נשאר מכל אלה בעידן הנוכחי? הצעקה הנשית היחידה שאני שומע בכל סביבותיי בשנים האחרונות היא הצעקה הזכרית לכוח. קשה לי להעלות על הדעת ביטוי מדכא יותר לכישלון זה מהקריאה הנוכחית למנות נשים לקצונה הבכירה של המשטרה. יחסה הכוחני והמחפיץ של חוקרת משטרה בכירה לחיילת המנושקת בפרשת רמון הוא דוגמה נלעגת למובן מאליו, והוא כי שפת הכוח היא אחת, בפי גבר ובפי אישה, וכי הצפת ארגוני הכוח בנשים תנציח את ניצחונה הסופי של הזכריות על התבונה. חלום הפיקוד הנשי הוא התוצר הבלתי נמנע של מציאות מדכאת, שבה הנשים ממקדות זה כעשרים שנה את כל פעילותן בתחום הפלילי ומכוונות את כל מאמציהן למנגנוני הענישה. ההגות הפמיניסטית המעמיקה נדחקה לגטאות אקדמיים עתירי "פרסומים", ואמצעי התקשורת משווקים דמות אחידה של משפטנית עזת מבע הדורשת עוד חקירה, עוד מעצר ועוד מאסר, פחות ראיות, פחות חסינויות ופחות חנינות. רק כך, הן אומרות. רק בכוח. בלי כפפות של משי.

עד לפני חודשים אחדים חששתי שהן יצליחו. לא ריחמתי מעולם על אנסים ועל בריונים אחרים, אך ידעתי ללא ספק שאגרוף שהוסרו ממנו הכפפות יוטח יום אחד גם בפניי. תקוותי היחידה התמקדה בידיעה שידיהם של רבים מהשוטרים הבכירים שהכרתי בתפקידיי השונים היו עסוקות במקום אחר. ליבם, כך גיליתי לשמחתי, לא היה במטווחים, בחדרי חקירות או בישיבות תיאום משמימות. היו בהם שאהבו מלונות וג'קוזי, היו שאהבו מבצעי הנחות ברשתות שיווק, היו שאהבו ברכות של מקובלים והיו שאהבו טקסים. החישובים שערכתי הותירו להם כמה שעות בכל יום שבהן הם היו עלולים לעשות באמת את מה שהציבור דורש מהם באיוולתו לעשות, בלי כפפות, רק בכוח, בהרבה כוח, פעם אחת ולתמיד. כעת אני יודע שגם בשעות האלה ידיהם היו עסוקות בעניינים אחרים. תודה לאל, בינתיים.

ומי יצילנו מהפשע? התשובה הברורה והפשוטה היא שרק אנחנו נציל את עצמנו, אך לשם כך עלינו לשנות את דרכי חיינו.

על המחבר / המחברת

יורם שחר

יורם שחר

פרופסור למשפטים במרכז הבינתחומי, הרצליה. לשעבר באוניברסיטת העברית ואוניברסיטת תל-אביב. עוסק במשפט פלילי והיסטוריה של המשפט.

15 תגובות

  1. גיל
    גיל פברואר 11 2015, 18:29
    קטלני מר שחר

    קטלני

    השב לתגובה
  2. אלון מ.
    אלון מ. פברואר 12 2015, 13:46
    דעה כזאת עוד לא שמעתי

    לא כל בני האדם הם מלאכים מן השמיים
    אם לא תהייה מסגרת שתאכוף את החוק הרי רבים יעברו על החוק
    גם לאחרים לא תהיה ברירה וגם הם יקחו את החוק לידיים
    אז מה יהיה? רק תוהו ובוהו
    אתה חושב שמה שאתה מציע זה ריאלי?

    השב לתגובה
    • יורם שחר
      יורם שחר Author פברואר 12 2015, 14:17

      חבל שאתה חושב בשחור ולבן. יש גווני ביניים. אני מציע להתפכח מההנחה המקובלת בדור הנוכחי בישראל ששיטור, משפט ועונשים הם הפתרון היחידי לכל קלקולי החברה. אתן לך דוגמה מצוינת. עד לפני כעשר שנים היינו חשופים בישראל לגניבות רכב בהיקף קטסטרופאלי. התגובה למכה זו הייתה מעצרים ועונשים ועוד מעצרים ועוד יותר עונשים והבעייה רק החריפה מדי שנה. חלק ניכר מהקורסים שלימדתי אז במשפט פלילי הסתובבו סביב הנושא הזה. והנה, כמעט ביום אחד, התופעה נעלמה. היא נעלמה משום שהוקמה גדר ההפרדה בינינו והרשות הפלסטינית שלשם נגנבו רוב הרכבים. הגדר לא הוקמה בגלל בעיית הגניבות, אבל היא פתרה אותה. אני מקווה שאתה מבין אל הלקח. יש מאות "גדרות הפרדה" שאנחנו יכולים לבנות לתוך מרקם חיינו. הם יפתרו לנו את הבעיות שמהם אנחנו סובלים הרבה יותר טוב מהמשטרה ובתי המשפט. אם תבקש דוגמאות נוספות, אתן בשמחה.

      השב לתגובה
      • יפה שלום
        יפה שלום פברואר 12 2015, 17:56
        אבל לגדר הפרדה כזו יש מחיר איום.

        האם אנחנו מסוגלים לשלם את המחיר הזה?
        חברה מודרנית ללא כוח אכיפה סביר תאבד את מסגרתה ואת יכולת השרידות שלה.

        השב לתגובה
        • יורם שחר
          יורם שחר Author פברואר 13 2015, 15:45

          אין בינינו ויכוח. חברה ללא כוח אכיפה סביר אכן תאבד את יכולת השרידה שלה. השאלה היא אם הכוח שאנחנו מנסים לתת למשטרה שלנו הוא כוח סביר. אני חושב שלא. מה שמתרחש כעת במשטרה הוא דוגמה מצוינת. כשארגון כלשהו מקבל יותר מדי כוח קורה אחד משניים: הוא מייצר עריצות או קורס לתוך עצמו. אני שמח שהתממשה האפשרות השנייה. אם הייתה מתממשת האפשרות הראשונה האסון היה הרבה יותר גדול. עכשיו צריך להתחיל להקשיב לנודניקים כמוני, לשבת ברצינות ולתכנן את האיזון הנכון. כל קהילה חפצת חיים חייבת לעשות זאת ןאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאלתר בצורה חובבנית כמו שעשינו בעשרות השנים האחרונות.

          השב לתגובה
  3. עזרא
    עזרא פברואר 15 2015, 09:58
    זוכרים את הסרט השוטר אזולאי?

    לפחות המבוגרים בנינו זוכרים
    לא בדיוק שריף אמריקני קטלני
    אבל כולם אהבו אותו
    אולי לזה התכוונת

    השב לתגובה
    • יורם שחר
      יורם שחר Author פברואר 15 2015, 10:36

      עזרא, הדימוי מקסים אבל אין שום סיבה שנאהב את השוטרים שלנו יותר משאנחנו אוהבים את חוקרי מס הכנסה או את הפקחים העירוניים שתוקעים לנו דוח"ות. מבחינתי, מספיק שיעשו בשקט את המינימום ההכרחי לחיים תקינים. את האהבות שלי אני שומר לאמהות קשות יום שמתמרנות בין עבודה ובית ולסבתות שסוחבות על הגב שלהן משפחות שלימות.

      השב לתגובה
  4. רעות
    רעות פברואר 26 2015, 09:47
    אני לומדת מזה משהו יותר חשוב

    המשטרה חלשה כעת מאד
    כל שדרת הפיקוד שלה נפגעה אנושות
    המשטרה ממילא לא הצטיינה אף פעם בחוכמה רבה
    ואני לומדת מכך שהשערוריות הרבות עם שרים, וחברי כנסת, וראשי ערים שהם חשפו והגישו תביעה היא רק קצה הקרחון
    לו היו טובים באמת היו מגלים את השחיתויות הגדולות

    השב לתגובה
    • יורם שחר
      יורם שחר Author פברואר 26 2015, 10:16

      רעות, כל כך חבל שגם את חולמת על שוטרים חזקים ונקיים שישברו עבורך את הראי שממנו נשקפת דמותנו. החלום הזה היה עלול להוליד שוטרים חזקים ומושחתים. למזלנו הוא הוליד שוטרים חלשים ומושחתים. תודה לאל על חסדים קטנים.

      השב לתגובה
  5. פ.
    פ. מרץ 01 2015, 12:40
    אני עוקב כבר אחרי כמה מאמרים שלך

    אני כל הזמן שואל את עצמי יותר אם אתה מתכוון ברצינות למה שאתה אומר או שזאת דרך להתגרות עם המחשבה ואולי בעצם סתם לאתגר אותה

    השב לתגובה
    • יורם שחר
      יורם שחר Author מרץ 01 2015, 14:45

      אענה במשל: כשאתה כותב "כל הזמן" אתה מתכוון ברצינות או שזו דרך להתגרות ולאתגר? ברור שגם וגם, לא? הרי לא ייתכן שאתה מקדיש לי ולהגיגי יותר משלושים שניות בממוצע יומי, אז למה אתה מגזים כל כך בתיאור? התשובה הכנה היא שאתה מאד מאמין בדבר העיקרי שאותו אתה מבקש להגיד (כלומר שאני טועה) אבל מגזים בהבעתו כדי לגרות ולאתגר. אז הנה הצלחנו שנינו. אני מאמין בדבר העיקרי שאותו אני מבקש להגיד (צריך להיגמל מהתלות בשיטור) אבל מגזים בהבעתו כדי לגרות ולאתגר.

      השב לתגובה
  6. סימן שאלה
    סימן שאלה מרץ 06 2015, 11:50
    אז למה בכלל צריך משטרה

    בוא ניחייה בגן עדן ללא משטרה בכלל. כולם יודעים שהרבה תועלת הם לא מביאים ומצד שני הם מזיקים אפילו לדבריך.

    השב לתגובה
    • יורם שחר
      יורם שחר Author מרץ 06 2015, 13:05

      אין צורך להגזים. החשש שאני מדבר עליו הוא מפני כוח יתר. הדור הנוכחי (כשלושים שנה האחרונות) ויתר על כל הפתרונות החברתיים האלטרנטיביים והימר על המשטרה ובתי הסוהר בלבד כמכשירי תיקון חברתי. זה מסוכן, זה יקר וגם אין לזה שום סיכוי להצליח. מי שמתנגד, למשל, לכמויות הכסף העצומות שנשפכות, למשל, להשכלה הגבוהה או לצה"ל ומבקש לשנות מגמה לא חייב להתמודד כל פעם מחדש עם הטענה הצעקה הרטורית "אז בוא ניחיה בלי צבא", או "נראה אותנו מסתדרים בלי אוניברסיטאות". לא הכל שחור לבן. משטרה היא כלי טוב שצריך להשתמש בו בזהירות גדולה ולא להרשות לו להתפרע. אנחנו משלמיםן היום מחיר יקר על שהרשינו למשטרה שלנו להתפרע, ואני שמח שהמשטרה עזרה לנו להבין את מה שלא הבנו בעצמנו. אם צמרת המשטרה הייתה עוברת מהשמלות של השוטרות וה"ברכות" של הרבנים אל הכנסת או הממשלה (המרחק אכן קצר מאד כפי שראינו בפרשת ניצב מזרחי), המחיר היה הרבה יותר גבוה.

      השב לתגובה
  7. גימל
    גימל מרץ 10 2015, 12:34
    לא יכול להיות אחרת?

    לא יכול להיות מצב של משטרה טובה וחכמה עם קצינים נאורים ודבקים במשימה? שנלחמת בפשע בצורה יעילה? שמכבדת את האזרח וזכויותיו? שהאזרחים מכבדים אותה? מצב שבו כולם מרוויחים. למה לא לחתור לשם?

    השב לתגובה
    • יורם שחר
      יורם שחר Author מרץ 10 2015, 14:55

      בוודאי שהאפשרות קיימת תיאורטית, אבל החתירה ("לחתור לשם") לא תוכל להישאר תיאורטית. היא תחייב השקעת ענק, ואילו היו הדברים תלויים בי הייתי משקיע במקומות אחרים מפני שהם נראים לי יותר מבטיחים. אילו אפשר היה להשיג משטרה טובה וחכמה עם קצינים נאורים ודבקים במשימה במחיר נמוך, מובן מאליו ש"אפילו" אני הייתי מוכן לשלם מחיר זה. אבל מה הטעם לדבר על האפשרות הזאת? לפני כארבעים שנה ניסו תרגיל סרק דומה על ידי גיוס חוקרים ותובעים משטרתיים ישר מתוך הפקולטה למשפטים (בעיקר של תל-אביב). בשלב הראשון זה היה זול משום שסיכויי ההשתכרות האלטרנטיביים של המשפטנים הצעירים היו אז עלובים והמשכורות של קצינים זוטרים היו אטרקטיביות יותר. מה קרה בהמשך? מה שקרה הוא שכשהבחורים המצוינים האלה (רובם למדו אתי במחזור והם היו משנים לחלוטין את פני המשפטרה אם היו נשארים בה). ניסו להתקדם בדרגות הם נתקלו בקירות מפני שהממשלה שינתה כל שנתיים את שר המשטרה (כך קראו לזה אז) וכל שר הביא מדיניות אחרת והתחילו להעדיף "שוטרי רחוב" ותיקים על הנחנחים מהאוניברסיטה. אפשר היה למנוע את זה אילו הייתה מתקבלת ומופעלת תכנית ממשלתית ארוכת טווח שהייתה מקבעת את כל רכיבי המדיניות המשטרתית, כולל ואולי בעיקר מינויים, לעשרים שנה. מחירה הפוליטי, הכלכלי והארגוני של תכנית כזו הוא אדיר ואיש לא היה מוכן לשלם אותה (או אפילו לחשוב עליה). אז מה זה אומר? זה אומר שאפשר לחשוב על משטרה מהסוג שאתה חולם עליה בערך כמו שאפשר לחשוב על ועדי עובדים גדולים שמנהיגיהם יהיו טהורים וישרים ויפעלו למיקסום התועלת של המפעל, של העובדים והחברה וכו' וכו' וכו'. אפשר לחלום על אפשרות כזאת, אבל זה נראה לי בזבוז זמן גמור.

      השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בחוק ומשפט

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!