JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

אין אדם משים עצמו רשע

סלימאן אל-עביד וזיקת המשפט למורשת ישראל

אין אדם משים עצמו רשע צילום: Chris Potter Flickr. wikimedia commons
מרץ 07
10:11 2015

לאחרונה דחתה נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור, בהחלטה בת 47 עמודים, את בקשתו של סלימאן אל-עביד למשפט חוזר בעקבות הרשעתו ברצח חנית קיסוס (החלטה בתיק מ"ח 8498/13).

בבקשה למשפט חוזר נטען בשמו של סלימאן אל-עביד, המרצה עונש מאסר עולם מאז 1993, כי לחקירה המקורית של אל-עביד הוסיפו החוקרים "הערכות הגיוניות" משלהם בנוגע לאופן שבו אמורה להתבצע העבירה. כעבור שנתיים, כשהתברר שהמציאות שונה לגמרי מהתסריט, פעלו החוקרים והפרקליטות כדי להתאים את "תוצאות החקירה" מקיץ 1993 (כשנעלמה הנערה) לעובדות שהתבררו ביוני 1995 (כשנמצאה גופתה).

משפחת קיקוס מאמינה בחפותו של סלימאן, ואבי המשפחה טוען ש"כולם יודעים שאל-עביד הוא לא הרוצח". כפי שניסח זאת השופט הנדל, אשר ביקש לזכותו בערעור על הרשעתו, אל-עביד "נפל קורבן למוצא פיו אך לא למעשה ידיו", קרי להודאה שחילצו מפיו.

כיצד תיתכן סיטואציה שכזו? כיצד ייתכן שאל-עביד הורשע על סמך הודאת פיו על אף עדויות הסותרות אותה?

עם תחילת המנדט בארץ ישראל בחר השלטון הבריטי, כחלק ממדיניותו במושבות, להחיל כאן את שיטת המשפט האדברסרית ללא מושבעים. שיטת המושבעים נתפסת כמגינת האזרח כיוון שבניגוד לשופטים, שהם פקידי המלך, המושבעים הם בני מעמדו של הנאשם, ולכן יגנו עליו מפני שרירות לבו של המלך (שהוא המאשים במשפט הבריטי). אולי משום שלא סמכו על הילידים הנבערים, השאירו הבריטים את השפיטה לשופטים ושם היא נמצאת עד היום.

בבתי המשפט המנדטוריים נדרשה ראיית סיוע באותם מקרים שבהם בתי משפט באנגליה הזהירו את המושבעים שמסוכן להרשיע ללא ראיה מסייעת (הודאה, עדות מתלוננת בעבירת מין, עדות שותף וכדומה). באנגליה הדין השתנה מאז להחמרה בדרישת הראיה המסייעת. בארץ הכיוון היה להקלה.

בשנת 1949, בערעור פלילי 3.49 אברהם אנדלרסקי נגד היועץ המשפטי לממשלה, השופט שניאור זלמן חשין הפך החלטה של ביהמ"ש המחוזי בחיפה, שזיכה נאשם בשוד סמוך להקמת המדינה, וקבע כי "הדבר מה הנוסף" המספיק כדי להרשיע על סמך הודאה "אינו הוכחה מסייעת". שנים לאחר מכן הגדיר בנו, השופט מישאל חשין, את משקלו של "הדבר מה הנוסף" כ"קל כנוצה", והרשיע את סלימאן אל-עביד בחטיפת חנית קיקוס, באינוסה וברציחתה, על סמך מה שנחשב כהודאותיו. בפסק הדין קבע חשין הבן כי "ברגיל, אין אדם משים עצמו רשע; קרא: אין אדם מודה כי עבר עבירה פלונית אלא אם עבר אותה עבירה. חוכמת-הלב לימדה אותנו, שאין אדם עושה עצמו רשע במקום שהוא צדיק".

בשנת 1980 חוקקה הכנסת את חוק יסודות המשפט. חוק קצר זה ביטל את זיקת המשפט הישראלי למשפט האנגלי, זיקה שהייתה קיימת מכוח סימן 46 לדבר המלך במועצתו לארץ ישראל 1922–1947, וקבע במקומה: ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל.

בהחלטתו בנוגע לאל-עביד, חשין למעשה הפך על ראשו את הכלל של חז"ל שממנו ציטט: "אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע". כלל זה בעצם אוסר קבלת הודאה של אדם על עצמו, ומי שהופך אותו מרחיק אותנו מעקרונות מורשת ישראל.

על המחבר / המחברת

Avatar

יוסף זהר

דוקטורנט בתכנית הבינתחומית של רשות המחקר באוניברסיטת חיפה. מרצה במרכז האקדמי למשפט ולעסקים בר"ג.

2 תגובות

  1. ד.
    ד. מרץ 10 2015, 12:22
    משהו הולך להשתנות?

    או שהכל דיבורים.
    אני מכיר מישהו שזה קרה לו לדבריו וטען שעמד בפני קיר.
    אבל לא נראה שמשהו יזוז.

    השב לתגובה
  2. יוסף
    יוסף מרץ 11 2015, 07:12
    משהו ישתנה אם הציבור יתעורר

    יוזמת החקיקה הדורשת תוספת ראייתית בדרגת סיוע להודאה, נופלת שוב ושוב בגלל התנגדות משרד המשפטים.
    אנו תקווה כי הצטרפות של הציבור הרחב למשפטנים בכירים, אנשי רוח ורבנים המצדדים בשינוי החקיקה, באמצעות חתימה על העצומה http://www.atzuma.co.il/evidence, תיצור לחץ שיגבר על ההתנגדות ויחזיר את תפקיד הראיות לבתי המשפט בקביעת האשמה או החפות.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בחוק ומשפט

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!