JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

שובו של המשא ומתן (1)

ההבדלים בין פרדיגמת החשיבה המזרחית לזו המערבית

שובו של המשא ומתן (1) צילום: Cacahuate commons.wikimedia.org
מאי 13
19:30 2017

אנחנו ערבים. אנו מקדימים ומאחרים; אנו מוסיפים וגורעים, אך אין אנו מתכוונים בכך לשקר" (אבן קֻתַיְבַּה, עיון אלאח'באר, בירות 1985, כרך 2, עמ' 152 מתוך הבלוג של פרופ' משה שרון).

נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ יגיע בסוף חודש מאי לישראל, ועמו אותות המבשרים על חזרת המשא ומתן עם הפלסטינים.

בהיבט האסטרטגי הכולל – ובלי קשר לדעות פוליטיות של ימין ושמאל – אין מחלוקת בקרב מומחים להיבטים השונים של משא ומתן, כי ה"משאים ומתנים" שניהלה ישראל – כמו גם ההתנהלות, במקרים רבים, מול שליטים מזרחיים ועמיהם – היו אולי מלאי רצון טוב, אך לקו בחובבנות רבה ובטעויות כבדות משקל. רוב הטעויות הללו נבעו מכך שמנהיגים ומנהלי משא ומתן ייחסו לפלסטינים פרדיגמה של חשיבה מערבית, בעוד אלו האחרונים מונעים על ידי פרדיגמה של חשיבה מזרחית, השונה בתכלית שינוי מזו המערבית. לחלופין, במקרים שבהם ניסו מנהיגים ישראלים לדבר ב"פרדיגמת חשיבה מזרחית" הם שגו, הפכו לנלעגים, והחמירו את המצב עוד יותר.

בעשורים האחרונים שמאז הסכמי אוסלו, התפרסמו לא מעט חומרים שעסקו בהבדלי החשיבה הללו ובמסקנות הנובעות מהם:

כך למשל פרסם ד"ר עפר גרוזברד את ספרו "בבל – מדריך למפגש בין מזרח למערב" (2313). גרוזברד טען כי השיח שלנו עם התושבים הערביים – בישראל ובמדינות השכנות – הוא שיח מקביל וחסר הבנה, איש לרגישויותיו של הצד השני.

מומחה אחר שעסק בהבדלי הפרדיגמות הללו ובהשפעתם על הסכסוך הישראלי-ערבי הוא פרופסור משה שרון, פרופסור אמריטוס במכון ללימודי אסיה ואפריקה באוניברסיטה העברית בירושלים.

מהחומרים של ד"ר גרוזברד ופרופ' שרון ניתן ללקט קבוצת מאפיינים, המבדילה בין פרדיגמת החשיבה המזרחית לזו המערבית:

זהות והזדהות הן העיקר – בעוד שבפרדיגמת החשיבה המערבית ניתן דגש עצום לפרט וליכולתו ליצור שינוי מהותי בחברה שבה הוא חי, הרי שפרדיגמת החשיבה המזרחית הפוכה: עקרון ההזדהות – הדגשת הביחד היא ערך מוביל. האדם איננו ייחודי ואיננו נפרד מסביבתו, אנשים מבקשים להיות דומים ולהיתפס כקבוצה (גרוזברד, 2013).

לכן לעולם לא ינסה אדם בודד לחולל שינוי מהותי, ולפעול בדרך שתנתק אותו מסביבתו (אלא אם כן הוא באמת חפץ להתנתק ממנה)! מושגים כמו אמפתיה וסובלנות לאחר ולשונה – המועלים על נס בפרדיגמת החשיבה המערבית – הם כפירה בעיקר בפרדיגמת החשיבה המזרחית (גרוזברד, 2013).

ד"ר גרוזברד המליץ, למשל, בהקשר זה למנהיגי ישראל, לדבר אל הפלסטינים ואל המוסלמים האחרים מעל ראש מנהיגיהם; לחזור שוב ושוב בנאומיהם על מסרים כמו "היהודים והמוסלמים הם אחים ובני משפחה אחת… כשלאבותינו היו חילוקי דעות, הם פתרו את הדברים ביניהם" וכדומה… כלפי תושבי לבנון ועזה המליץ גרוזברד לעשות שימוש במה שהוא מכנה "נזיפה קולקטיבית, שמתקבלת היטב בחברות אלה: אתם מכריחים אותנו לפגוע בכם". כך עשה גם חמאס, כשטען שישראל בהתנהגותה מכריחה אותו לירות טילים עליה. זוהי צורת מחשבה קולקטיבית, שבה האחד תלוי באחר ואחראי לאופן שבו האחר מתנהג. לנו זה נראה מוזר… להם זוהי צורת מחשבה יומיומית (גרוזברד, 2014).

האסלאם הוא הזהות הקבוצתית ואין בו חילוניות – תפיסת הדת אצל המוסלמים שונה מתפיסת הדת הנוצרית או היהודית, שבהן יש רמות שונות של אדיקות. באסלאם אין הפרדה בין המדינה לדת, ואין בו חילוניות! האסלאם הוא הסמן של הזהות הקבוצתית. לכן, גם אם מוסלמי אינו הולך למסגד, לא צם ברמדאן ולא מקיים את מצוות העלייה לרגל למכה – הוא עדיין מוסלמי, וכפוף לציוויי האסלאם אם הוא מבקש לשמור על זהותו הקבוצתית, והזהות הזאת, כפי שציינתי לעיל, היא העיקר! (גדעון ישראל, "מידה" 2017).

עקרון הסמכותיות: לכל עדר יש רועה – בעוד שפרדיגמת החשיבה המערבית מעודדת אדם לעמוד בתקיפות על דעתו, פרדיגמת החשיבה המזרחית היא סמכותית מטבעה: הפרט לא רק מצפה שמנהיגו יצווה עליו מה לעשות, אלא אפילו שייאלץ אותו לכך, על משקל "חוסך שבטו שונא בנו" או "אשרי אדם מפחד תמיד". כך יצפה תלמיד מחברה מסורתית קולקטיבית או עובד מתרבות זו שהמורה או הבוס יאמרו לו מה לעשות, ואם הם לא יאמרו לו בסמכותיות מה לעשות הוא עלול להרגיש שזונחים אותו. דרוש לו אב סמכותי, מנהיג טוטליטרי, דת טוטלית וציווייה וכדומה (גרוזברד 2013, 2014).

פרופ' שרון הגדיר זאת כך: "המוסלמים הם כמו כבשים המחפשים את הרועה שייקח אותם למים או לאזור מרעה…" לכן הם יצייתו לקריאתו של מנהיג לעשות מעשה, גם אם הוא מנוגד לרצונותיהם. המשמעות היא, על פי שרון, ש"גם השלווים שבהם יצאו לג'יהאד כשהמנהיג שלהם יקרא להם לעשות זאת. לכן, גם אם 99% מהמוסלמים אינם רוצים מלחמות, תמיד האחוז הבודד יקבע!" (ישראל, 2017).

תפיסת השלום אצל מוסלמים שונה – על פי האסלאם, אנשי דתות אחרות נחותים מהמוסלמים. לכן אין שוויון ואין שלום תמידי בין מוסלמי ללא-מוסלמי. מכאן, שמוסלמים, המתחייבים לחיות בשלום עם לא-מוסלמים, יכולים להיות רק כאלו שמוותרים על זהותם. מצב אחר לא ייתכן על פי הקוראן (ישראל, 2017).

באשר להסכמים של מוסלמים עם לא-מוסלמים, ג'יהאד הוא המצב הנורמלי, ושלום עם לא-מוסלמים הוא לעולם זמני וייתכן על פי הקוראן רק כשהמוסלמים נמצאים בנחיתות.

לכן, גם אם מוסלמים רבים יעדיפו לחיות בשלום לאורך זמן, הם אינם קובעים. מי שיקבע הוא המנהיג, ועליו חלים כללים אחרים שהוא כפוף להם, שכן כעת הוא הפך לשליט שביכולתו לעשות משהו. מנהיג לא יכול לחתור לשלום תמידי עם לא-מוסלמים, כי פירוש הדבר הוא שמוסלמים ולא-מוסלמים שווים. מצב שלא ייתכן על פי הקוראן. יתרה מכך, חובתו של מנהיג מוסלמי לבטל שלום עם לא-מוסלמים, ברגע שהתנאים מאפשרים זאת.

גם כדי להפסיק את הג'יהאד באופן זמני דרוש למוסלמי אליבי. וגם כשמושגת "סולחה" או "הודנא", היא תקֵפה רק כל עוד המוסלמי חש שאינו חזק דיו כדי להילחם בלא-מוסלמי. ברגע שזה משתנה, הוא נדרש לחזור לג'יהאד פעיל. לכן מוסלמים המתחייבים לחיות בשלום עם לא-מוסלמים, יכולים להיות רק כאלו שמוותרים על זהותם (ישראל, 2017).

בשבח המניפולציה – הקונוטציות השליליות המתלוות בפרדיגמת החשיבה המערבית למושג "שקר" או לכינוי "שקרן" אינן נחלתה של פרדיגמת החשיבה המזרחית. בתרבות הזאת, יכולת מניפולטיבית של אדם היא חלק מכישורים חברתיים הכרחיים, לשם הישרדות והתאמה לקבוצה שהוא שייך אליה (גרוזברד, 2013). הקבוצה מעריכה את אלו היודעים ללהטט במילים בין ניגודים, וליישב אותם לכאורה. פרופ' שרון מצטט בעניין זה את אבן קֻתַיְבַּה, עיון אלאח'באר, בירות, 1985, כרך 2, עמ' 152: "אנחנו ערבים. אנו מקדימים ומאחרים; אנו מוסיפים וגורעים, אך אין אנו מתכוונים בכך לשקר…".

לעומת זאת, התפתחה פרדיגמת החשיבה המערבית למקומות אחרים, והכישורים המניפולטיביים הפכו בהדרגה לחשיבה לוגית וביקורתית (גרוזברד, 2013). מכאן השם הרע שיצא לשקר בתרבות הזאת שלנו.

מטבע הדברים, המקום שבו המניפולציות נמצאות בשיאן הוא בעת שמוסלמים נאלצים לנהל משא ומתן עם לא-מוסלמים: כך למשל, תמיד ישמיעו מנהיגים ערביים לאוזני קהל דובר אנגלית מה שהוא מעוניין לשמוע, גם אם אין לכך שום קִרבה למציאות. נוסף על כך, מוסלמים אינם חשים עצמם מחויבים לקהל המערבי. כאשר מוסלמים מדברים אל מוסלמים, הם יודעים שכאשר הם מתחייבים למשהו, מצפים מהם שיעמדו במילתם. לא כן כשהם פונים אל קהלים דוברי אנגלית (ישראל, 2017).

יתרה מכך, כאשר מנהיגים מוסלמים מדברים בפני קהלים דוברי אנגלית, הם לא רק יאמרו דברים הערֵבים לאוזניהם, אלא אף ישתמשו בנאמר כבסיס לחילוץ ויתורים מהם. לדוגמה, שימוש במילים עמומות – כמו "שלום" Peace – שפרשנותן שונה לבעלי הפרדיגמות, המזרחית והמערבית (ישראל, 2017).

לדוגמה, כאשר הדיון נסוב על סוגיית המחויבוּת לשלום עם ישראל או לעסקה מסוימת, הדובר הערבי / המוסלמי מאריך בדבריו על החשיבות בשלום, על מחויבותו האישית הרבה אליו וכדומה; המאזין המערבי מאמין לכול, ומפרש את המילים וההצהרות כמשקפות את הרעיונות שהוא עצמו מאמין בהם. "כשהמאזין האירופי שומע מפיו של מנהיג מוסלמי את המונח 'שלום', הוא חושב על 'שלום' בגרסה המערבית שלו, שהיא שונה בתכלית מתפיסת השלום של המוסלמי" (ישראל, 2017).

יש שני עמים פלסטיניים – גם הדיבורים עִם עַם פלסטיני מאוחד הנם מניפולציה המכוונת לאוזן מערבית. בפועל, הפלסטינים בעזה ובגדה המערבית אינם מקשה אחת. אלא אנשים משני עולמות שונים, שהמפריד ביניהם גדול מאוד, והם יסרבו, בדרך כלל, לדור בכפיפה אחת, ולהתחבר למשל בקשרי נישואין אלו עם אלו (ישראל, 2017).

סוגיית ה"כבוד" – מה לא נכתב על ה"כבוד" של איש המזרח? זהו אחד הנושאים המבלבלים ביותר בהבדלים בין מזרח למערב. איש המזרח רגיש מאוד לכבודו, ואינו מכבד אחרים שאינם שומרים על כבודם. זאת, בניגוד לתרבות המערב, שבה אנשים לא אוהבים את עניין ה"כבוד" ובזים למי שרודף אחריו (גרוזברד, 2013(.

כבוד הוא הזנה רגשית חיובית שבאה מבחוץ, חיזוק ממיקוד שליטה חיצוני (בניגוד ל"התפעלות" אצל בעלי פרדיגמת חשיבה מערבית, שבאה ממוקד שליטה פנימי, ושהאדם יכול לספק לעצמו את אותו כבוד דרך שלל חיזוקים נרקיסיסטיים של תחושות מימוש עצמי והתפעלות ממעשה ידיו) (גרוזברד, 2013). עד כמה ה"כבוד" משחק תפקיד ניתן ללמוד מהעובדה, שמוסלמים יעדיפו לרצוח בני משפחה קרובים על מנת להמשיך ולהיות מקובלים על סביבתם (גרוזברד, 2013) (ראו לעיל על חיוניות הזהות הקבוצתית של בעלי חשיבה מזרחית).

הבדל התרבויות מסביר מדוע דחו עמי הסביבה את החזון של פרס על "מזרח תיכון חדש". העולם הערבי נעלב מהגישה של "נעזור לכם". הם ראו את הנרקיסיסטיות ואת ההתנשאות, את מיקוד השליטה הפנימי: "יש לנו יכולת, תתפעלו מאתנו…" ולא רצו חלק בזה. שמעון פרס היה צריך לדבר במיקוד שליטה חיצוני, למשל: "אנחנו נשמח להיעזר בכם ונשמח בתמורה לתרום לכם בחזרה…". פה האמת והעובדות אינן חשובות. חשוב הרבה יותר איך זה נראה – הכבוד! (גרוזברד, 2014).

ושוב, חשוב להדגיש את עקרון ההדדיות בכבוד: שימוש כזה מחייב גם לשמור על כבודנו שלנו ולא לאפשר לפגוע בו. כי אם לא נעשה כן, לא נזכה לכבוד גם מבני שיחנו מהמזרח! משפט מפתח: "אנחנו מכבדים אתכם. מדוע אינכם מכבדים אותנו?" (גרוזברד, 2013, 2014).

ועוד בהקשר זה, ד"ר גרוזברד המליץ למנהיגי ישראל לדבר אל הפלסטינים והמוסלמים האחרים מעל ראש מנהיגיהם. למשל, בסוגיית הפנייה לבית הדין הבין-לאומי בהאג המליץ גרוזברד לומר להם שוב ושוב את הדברים הבאים: "אתם האויבים שלנו אבל אנחנו מכבדים אתכם. בפנייה לזרים אתם פוגעים בכבוד שלנו. אתם באמת חושבים שזרים יפתרו את חילוקי הדעות בינינו? אתם, אחינו הפלסטינים, בהתנהגותכם מכריחים אותנו להחזיר לכם באותה מטבע, ולתבוע גם אתכם בפני זרים על פשעי מלחמה בפני בית הדין הבין-לאומי בהאג. אחר כך לא נוכל לעזור לכם" (גרוזברד, 2014).

על פי גרוזברד, כחברה קולקטיבית, כמהה החברה הערבית לקשר מכל סוג שהוא, ובעיקר, לשמוע מנהיגים יהודים הפונים אליה באופן אישי. מנהיג ישראלי שיתמיד בסוג מסרים כזה ימצא עצמו מוערך על ידי האוכלוסייה הערבית, שתקשיב לו בתשומת לב ובכבוד (גרוזברד, 2014).

נושא זה קשה מאוד להבנה לבעלי פרדיגמת חשיבה מערבית, וניסיונות לסגל אורח חשיבה מזרחי הופכים לעתים לטעויות מביכות ומבזות. דוגמה קלאסית כזו היא פרשת השפלת השגריר הטורקי, בינואר 2010.

דוגמה נוספת היא הסירוב הישראלי להתנצל על אירועי טבח כפר קאסם, בניגוד למשל לאופן שבו נהג המלך חוסיין, לאחר רצח שבע הילדות הישראליות ב-13 במרץ 1997 על ידי חייל ירדני. תגובת המלך חוסיין הייתה מידית: הוא הודיע שהוא מתנצל אישית, קטע ביקור בספרד והגיע לביקור בישראל, במהלכו ביקר בבתי הורי התלמידות בעת שישבו שבעה בבית שמש. בנוכחות כלי תקשורת הביע המלך התנצלות בשם ממלכת ירדן, כשהוא כורע על ברכיו אל מול המשפחות.‏ כמו כן ביקר את שש הפצועות בבית החולים, והורה על מתן פיצוי כספי למשפחות הנפגעות. כולנו הרגשנו אז, עד כמה האירוע דווקא העצים אותו ואת מעמדו כמנהיג! (יחזקאלי, 2016).

כיצד ההתנצלות לא החלישה אותו? כי במזרח התיכון עוצמתו של מתנצל גדלה כאשר היא עומדת בקריטריונים מסוימים ופוחתת בהתאמה במקרים הפוכים (קלרמן, 2006, יחזקאלי, 2016).

ואלו הם הקריטריונים: כאשר ההתנצלות באה בזמן אמת ו/או בעיתוי הנכון; כשהאחראי מודה בטעות או במעשה העוול, ואינו מנסה "למרוח"; כאשר הוא מקבל אחריות; כאשר הוא מביע חרטה; כשהוא מבטיח שהיא לא תחזור על עצמה.

כאשר התנאים הללו אינם מתמלאים, כמו למשל בפרשת המרמרה, הופכת ההתנצלות הישראלית לאלמנט מחליש. אז נמנעים המנהיגים אפילו מלחשוב על התנצלות נוספת, שלא ייתפסו בקלקלתם, ומחמיצים הזדמנות (יחזקאלי, 2016).

בשל הקושי הזה להבין את סוגיית הכבוד, זהו כלי נפלא למניפולציות בידי בעלי פרדיגמת חשיבה מזרחית נגד ה"מערביים" (גרוזברד, 2014). לכן, פרופ' משה שרון מזהיר שיש להרחיק את סוגיית ה"כבוד" מן המשא ומתן, להיזהר ממניפולציות, ולא לעסוק בו בשום דרך.

במאמר זה עמדתי על ההבדלים בין פרדיגמת החשיבה המזרחית לזו המערבית. טוב יעשו מנהיגינו ומנהלי המשא ומתן אם ייטיבו להבין את ההבדלים הללו בבואם לנהל משא ומתן עם הפלסטינים. במאמר הבא ארחיב על הכללים לניהול משא ומתן "בבזאר של המזרח התיכון".

על המחבר / המחברת

Avatar

פנחס יחזקאלי

ד"ר. בעבר ראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי. מומחה לאפקטיביות מערכות מורכבות. מרצה.

11 תגובות

  1. יצחק דגני
    יצחק דגני מאי 13 2017, 23:33
    לד"ר יחזקאלי

    תודה וכל הכבוד על מאמר מצוין.
    אגב – גם אם מאן דהוא רואה סימנים לחידוש המשא ומתן יש בכך אשליה. הרי משא ומתן מתקיים כל הזמן. גם אם הוא יהפוך ליותר פומבי לא יצא מזה דבר. למה? זה פשוט, הערבים לא רוצים.

    השב לתגובה
    • פנחס יחזקאלי
      פנחס יחזקאלי מאי 14 2017, 12:55
      צודק...

      צודק. אבל אם יחכימו, אזי בניסוחים מעורפלים יוכלו להשיג שלב נוסף…

      השב לתגובה
      • B
        B מאי 18 2017, 19:32
        מה שהורג את הסיכוי

        האנשים שרובם חושבים כמוך שאין שום סיכוי כי כך חושבים בצד השני
        אבל בצד השני הם חושבים בדיוק כך עלינו
        והתוצאה: דם יזע ודמעות

        השב לתגובה
  2. חיים קרול
    חיים קרול מאי 14 2017, 10:31
    הבעיה שאנחנו הולכים ונעשים בעלי מנטליות

    פלשתינאית. במצב כזה באמת קשה לחשוב על פתרון.

    השב לתגובה
    • פנחס יחזקאלי
      פנחס יחזקאלי מאי 14 2017, 12:56
      מנטליות פלסטינית...

      הלוואי שהיינו בעלי מנטליות פלסטינית…
      בינתיים היתרון בתחום זה לגמרי שלהם!

      השב לתגובה
  3. פ
    פ"נ מאי 14 2017, 16:59
    כבר נאמר פעמים רבות

    החזק והמנצח צריך לגלות חוכמה וגדלות. לתרום כדי שיהיה שלום. לנו יש הרבה יותר מה להפסיד מאשר לפלסטינים.

    השב לתגובה
  4. עמנואל גלבר
    עמנואל גלבר מאי 14 2017, 19:40
    בדרך כזאת או בדרך אחרת

    בדרך ארוכה ויקרה או קצרה בסוף יהיה משא ומתן אין פשוט דרך אחרת

    השב לתגובה
    • לעמנואל גלבר
      לעמנואל גלבר מאי 16 2017, 12:12
      משא ומתן

      מו"מ מתקיים כל הזמן. גם יש שת"פ. גם הושגו הסכמים שמתבצעים בשטח. כעת המצב הוא שההתקדמות נתקעה כיוון שהמקסימום שישראל מוכנה לתת לא מגיע למינימום שהפלסטינים מוכנים לקבל. ייקח עוד זמן. הם ילמדו. ואז תהיה שוב התקדמות מסוימת. וחוזר חלילה. אין פשוט דרך אחרת.

      השב לתגובה
  5. מנשה עבדי
    מנשה עבדי מאי 15 2017, 12:58
    ניתוח רציני

    ממתין לפרק הבא.

    השב לתגובה
  6. פרובוקטור
    פרובוקטור מאי 16 2017, 10:51
    האם באמת חושב הכותב הנכבד כי אצלנו

    פועלים לפי חשיבה מערבית?
    אני לא חושב כך.

    השב לתגובה
  7. אדיר סבג
    אדיר סבג מאי 18 2017, 13:43
    לשיטתו של טראמפ

    המנטליות הקובעת היא זו של השליט העליון ולא של הצדדים לסכסוך

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים במזרח תיכון

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!