JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

אפילו ישראל אינה עוד הדבק המלכד

קריסת האחדות הערבית: מערכת היריבויות הבין-ערביות

אפילו ישראל אינה עוד הדבק המלכד צילום: TarikossMazti commons.wikimedia.org
אפריל 12
00:10 2014

בימים כתיקונם, כינוס ועידת פסגה ערבית היה עושה כותרות לא רק בישראל אלא במזרח התיכון כולו. זהו מפגש-על שנתי של מלכי ונשיאי 22 המדינות הערביות, המאוגדות כולן בארגון שיציין השנה 70 שנה להיווסדו: "הליגה של המדינות הערביות", הידוע יותר בתור "הליגה הערבית". כולנו זוכרים את ועידת הפסגה בסודאן באוגוסט 1967, שהעלתה על נס את "שלושת הלאווים של חרטום" – לא שלום, לא משא ומתן ולא הכרה בישראל. והפלסטינים ודאי לא שוכחים את ועידת הפסגה ברבאט באוקטובר 1974, שקבעה כי "אש"פ הוא הנציג הלגיטימי היחידי של העם הפלסטיני".

בתור גוף בעל משמעות פוליטית, איבדה הליגה מחשיבותה כתוצאה מהתפתחויות פנימיות ואזוריות במזרח התיכון ב-30 השנים האחרונות. תהליך השלום הישראלי-מצרי (1977–1979), מלחמת איראן-עיראק (1980–1988), פלישת עיראק לכווית ומלחמת המפרץ (1990–1991) – כל אלה היוו את הנדבכים העיקריים בפרגמנטציה של העולם הערבי, וכתוצאה מכך בתהליך ירידתה של הליגה הערבית כגוף משפיע ומוביל. יתר על כן, עליית כוחן והשפעתן של איראן ותורכיה, שתיהן מעצמות מזרח תיכוניות לא-ערביות, הפכה את מוקדי הכוח המסורתיים במזרח התיכון – קהיר, בגדאד, דמשק – לשחקנים מדרגה שנייה, והחלישה עוד יותר את השפעתה של הליגה הערבית.

פרימת האחדות הערבית באה לידי ביטוי בפילוגים ובמחנות שנוצרו בעולם הערבי בהתאם לסוגיה שעל סדר היום: אם זאת מלחמת איראן-עיראק ואם זאת מלחמת המפרץ בעקבות פלישת עיראק לכווית. מגמה זאת הוחרפה עוד יותר בעשור האחרון, והגיעה לשיאה עם פרוץ "האביב הערבי" בכלל, ומלחמת האזרחים בסוריה בפרט.

צופה המביט על מערכת הגושים והבריתות שמאפיינת היום את העולם הערבי והמוסלמי במזרח התיכון – קל לו ל"אבד את הצפון" ולהתייאש מלמצוא איזשהו הגיון פנימי המכתיב את הקואליציות השונות. אם אומרים לנו כי השסע במזרח התיכון הוא על רקע המאבק ההיסטורי הסוני-שיעי, אז מדוע תורכיה הפכה ליריבתה של מצרים? הרי שתיהן סוניות! ואם ערב הסעודית היא מדינה סונית-פונדמנטליסטית, מדוע היא ביריבות עם ארגון "האחים המוסלמים", אף הוא סוני-פונדמנטליסטי, עד כדי כך שהכריזה עליו לאחרונה כ"ארגון טרור"? ואם המונרכיות שבמפרץ הפרסי חולקות אופי ואינטרסים זהים, מדוע שלוש מהן (ערב הסעודית, איחוד האמירויות ובחריין) ניתקו לאחרונה את היחסים הדיפלומטיים עם אחת מהן (קטר) והחזירו את שגריריהן? ואם מצרים וירדן שואפות לראות את נפילתו של בשאר אסד, וזוהי גם מטרת "האחים המוסלמים", מדוע שתי המדינות ביריבות כה מרה עם ארגון "האחים"? ואם ערב הסעודית וקטר עוינות את הנשיא אסד ומחמשות את האופוזיציה למשטרו, מדוע קיימת יריבות כה מרה בין שתיהן עד כדי ניתוק יחסים?

דיכוטומיות אלו ואחרות באו לידי ביטוי בוועידת הפסגה הערבית האחרונה, שכונסה בכווית לפני שבועיים וזכתה לפרופיל דל ביותר בתקשורת. במקום "מאמץ נואש לטהר את האווירה בזירה הערבית", כלשונו של מזכיר הליגה הערבית, ועידת הפסגה רק הבליטה עוד יותר את הקיטוב ואת הפלגנות השולטים בעולם הערבי. מעבר להבעת סולידריות עם סבלו של העם הסורי, הוועידה לא הצליחה לגבש חזית אחידה של המדינות הערביות באף אחת מהסוגיות שמאתגרות את העולם הערבי ושהיו על סדר היום, כמו עתידו של משטר אסד בסוריה, חשש מדינות המפרץ מן ההתקרבות בין ארה"ב לאיראן, ומתן גיבוי למשטר הצבאי החדש במצרים.

ניסיון למצוא היגיון פנימי במערכת היריבויות הבין-ערביות, כזה שייתן מענה, ולו חלקי, לשרשרת השאלות שהצגנו, יוליך אותנו לשתי מסקנות. המסקנה האחת: בעוד שהחזית השיעית היא די מאוחדת (איראן-סוריה-חיזבאללה), המחנה הסוני מפוצל באורח עמוק לשני מחנות. מצד אחד – ערב הסעודית, נסיכויות המפרץ (למעט קטר), מצרים וירדן; ומצד שני – תורכיה, קטר, ארגון "האחים המוסלמים" וחמאס. שני המחנות חלוקים ביניהם כמעט בכל סוגיה מזרח-תיכונית אפשרית. המסקנה השנייה: הכלל האוניברסלי שלפיו "האויב של אויבי הוא חברי" לא תופס במארג היריבויות הבין-ערביות. לכן אנו מוצאים זוגות של מדינות שחולקות אויב משותף, אך הן יריבות בינן לבין עצמן.

אותנו, מטבע הדברים, מעניינת יותר ועידת הפסגה בקונטקסט של הסכסוך הישראלי-ערבי. בעבר, לא רק ש"הבעיה הפלסטינית" הייתה דומיננטית בדיוני ועידות הפסגה, אלא שבדרך כלל, ולמרות חילוקי הדעות, הצליחו הוועידות לאמץ החלטות משותפות לגבי הקונפליקט הישראלי-פלסטיני. הפעם ניסו כמה מדינות ערביות לבטל את "היוזמה הערבית לשלום" (במקורה יוזמה סעודית שאומצה בפסגת 2002). אלא שערב הסעודית הטילה וטו על כך. גם ניסיונה של קטר להרוויח נקודות בהציעה לקיים פסגת פיוס בין הרשות הפלסטינית לבין חמאס – כשל. יו"ר הרשות אבו מאזן נזף בתגובה בשליט קטר, התעלם מהצעתו, ושיבח את הסעודים, יריבי קטר. המסקנה היא ש"הבעיה הפלסטינית" לא רק שחדלה להיות הדבק המלכד את העולם הערבי, אלא שהיא נוספה לשרשרת אין-סופית של חילוקי דעות ויריבויות עמוקות שמותירות את האומה הערבית מפולגת יותר מאי-פעם במאת השנים האחרונות.

אך את הפסאדה החיצונית חייבים לשמור. בתום יומיים של עימותים ומחלוקות קרא סגן שר החוץ של כווית, מארחת ועידת הפסגה, הודעה משותפת של מנהיגי מדינות ערב, שהתחייבו "לפעול בנחישות לשים קץ למחלוקות, ולפעול יחד כדי לגשר על פערי העמדות". ברור היה שבין ההודעה לבין המציאות אין ולא כלום.

 

על המחבר / המחברת

יעקב גולדברג

יעקב גולדברג

עורך מדור: המזרח התיכון. פרופסור. מזרחן ומשפטן. בעבר יועץ מדיני לראש הממשלה וראש מרכז דיין (בפועל) באוניברסיטת תל-אביב. מרצה באקדמיה ויועץ בארה"ב על המזרח התיכון.

3 תגובות

  1. ישראלי גאה
    ישראלי גאה אפריל 12 2014, 12:53
    לישראל צבע אחד ויחיד

    כתבה מעניינת מאוד אבל זה שצבעתם את מדינת ישראל בדגל פלסטין זה לא בסדר, לא משנה מה נושא הכתבה.

    השב לתגובה
  2. סמרט
    סמרט אפריל 12 2014, 22:55
    נכון אבל....

    אין כיום הסכמה בין הערבים, זה נכון, אבל פחות משטרים ערביים מוכנים להתקרב אלינו

    השב לתגובה
  3. י.
    י. אפריל 21 2014, 10:19
    השאלה אם העולם הערבי מתקרב למערבי

    לדעתי מדינות ערב הולכות ומתרחקות מהעולם המערבי הדמוקרטי ומערכיו וזה ישחק לרעת ישראל גם אם לא מאוחדים.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים במזרח תיכון

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!