JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

המזרח התיכון מפתיע שוב

שלוש שנים לפרוץ "האביב הערבי"

המזרח התיכון מפתיע שוב צילום: Cacahuate commons.wikimedia.org
ינואר 05
20:44 2014

פתגם סיני ידוע קובע כי קשה לעשות תחזיות, בעיקר בנוגע לעתיד. אמירה זו הוכחה כנכונה פעמים אין ספור במזרח התיכון, וגם לאחרונה, עם פרוץ "האביב הערבי" בינואר 2011. לא זו בלבד שהמומחים לא צפו את האביב הערבי, אלא ששרשרת ההערכות והתחזיות שנוצרה בשתי שנותיו הראשונות של האביב הערבי, בשילוב תהליכים אחרים באזור, נופצה במהלך החודשים האחרונים ורק מעטים הבחינו בכך. מטרת סקירה קצרה זו היא להציג את עיקרי התחזיות שנעשו ואת המציאות שטפחה על פניהן.

במצרים חילופי השלטון בין מובארק למורסי היו לא סתם שינויים פרסונליים; הם שיקפו נקודת מפנה בהיסטוריה המודרנית של ארץ הנילוס. במאבק בן עשרות השנים בין הצבא ל"אחים המוסלמים" הייתה יד האחים על העליונה: הללו השתלטו בתוך 30 חודשים על רוב מוסדות השלטון ולא היססו להתעמת עם הגנרלים ואף לפטר אחדים מהם. יתר על כן, נראה היה שהמאבק על עצם זהותה של מצרים הוכרע אף הוא, האיסלאמיסטים גברו על הדוגלים בדמוקרטיזציה ובמודרניזציה של החברה המצרית. האנלוגיה לתורכיה התבקשה מעצמה בשני הממדים: לאחר עשרות שנות שלטון איבד הצבא סופית את ההגמוניה במדינה, ויסודות איסלאמיסטיים תפסו את השלטון.

והנה, בתוך חודשים אחדים התחוללה תפנית של 180 מעלות: לא רק שהצבא הדיח את הנשיא מורסי, אלא שהוא פתח במאבק כולל נגד האחים המוסלמים, מאבק שהלך והסלים עד כדי מאסר רוב מנהיגי הארגון, פגיעה במנגנוני הארגון ובתשתיתו, וכלה (בשלב זה) בהוצאת הארגון אל מחוץ לחוק ובהגדרתו כארגון טרור. ברור בעליל שהצבא נחוש לשמור על שליטתו במצרים, וברור גם, בניגוד להערכות, שהמאבק על זהותה ועל אופייה טרם הוכרע.

בסוריה נראה היה שמלחמת האזרחים העקובה מדם פרמה באופן בלתי הפיך את הרקמה העדינה של החברה, וקרעה לגזרים את האחדות הטריטוריאלית שלה. אך מעל הכול נטען שזהו סופה של שושלת אסד, שכן גם משטר טוטליטרי זקוק ללגיטימציה ומשטרו של אסד איבד אותה במהלך הטבח שביצע בעמו שלו. הסברה הייתה שירידת בשאר אסד מהבמה היא רק שאלה של זמן, ושנותרה רק השאלה היכן יקבל מקלט מדיני.

והנה, בחודשים האחרונים נראה כאילו התהפך הגלגל: בשאר אסד הצליח לשמר את הגרעין הקשה של תומכיו; צבאו ייצב את המצב ואף כבש מחדש אזורים שנפלו בידי המורדים; האופוזיציה איבדה את התנופה, והסדקים שבתוכה הולכים ומעמיקים; התמיכה המתמדת של חיזבאללה, איראן ורוסיה במשטרו מעניקה לו משענת מקומית, אזורית ובין-לאומית. בקצרה, ימיו של אסד בהחלט לא ספורים, ולא נראה שוועידת ג'נבה, שאמורה להתכנס בימים אלה, תצטרך לבחור לו אתר למקלט מדיני.

בתורכיה משטרו של ארדואן נסק בשנים האחרונות כתוצאה מהצלחה כפולה: הכלכלה הפורחת – מבית, ו"אפס בעיות עם שכנים" – מחוץ. נדמה היה שאין מה שיעצור את ארדואן בדרכו להיבחר ב-2014 לנשיא תורכיה ולהעמיק את השתלטותו על המדינה. על רקע זה, נראה היה שהאביב הערבי נתן זריקת מרץ אדירה למשטרו של ארדואן. יסודות איסלאמיסטיים במצרים, בסוריה, בטוניס, בלוב, ברצועת עזה, ואולי אף בירדן ובתימן, ראו בארדואן ובמפלגתו מודל לתפיסת השלטון ולאחזקתו. יתר על כן, לארדואן עצמו לא היה ספק שתורכיה, עקב ממדיה ועוצמתה, היא המנהיגה הטבעית של גוש איסלאמיסטי-סוני חדש במזרח התיכון.

והנה, בתוך כמה חודשים חל מהפך: מחוץ – האחים המוסלמים, בעלי בריתו של ארדואן, סולקו מן השלטון במצרים. האופוזיציה האיסלאמיסטית בסוריה איבדה את תנופתה, וכך גם גורמים סוניים אחרים בעולם הערבי שראו בארדואן את פטרונם. אך המשבר הגדול הוא מבית – משליט כל יכול הפך ארדואן לאדם הנאבק על חייו הפוליטיים. רק מי שנדחק אל הקיר יכול להעלות תיאוריות קונספירציה הזויות על קשר עולמי שנרקם נגדו. ורק מציאות כזאת יכולה להסביר מדוע לאחר שנים של שנאה ועוינות, ארדואן מנסה לפתע לסיים את פרשת המשט וליישר את ההדורים עם ישראל. המהפך בתורכיה מעלה באורח בלתי נמנע את האפשרות שלפנינו אולי "אביב תורכי".

במבט כלל-אזורי: האביב הערבי אפשר את היווצרותו של מוקד כוח מזרח-תיכוני חדש המורכב ממשטרים בעלי אוריינטציה איסלאמיסטית-סונית. גוש זה כלל גם את טוניסיה ואת רצועת עזה (שבשלטון החמאס), והתקווה הייתה שיצטרפו אליו גם סוריה, לוב, תימן וירדן. מסיבות גאופוליטיות ברורות תורכיה של ארדואן ומצרים של האחים המוסלמים אמורות היו להיות המנהיגות הטבעיות של מוקד הכוח הזה. במקביל לתהליך זה חלה נסיגה במעמדו ובכוחו של הגוש שכונה "הסהר השיעי", שכלל את איראן, את סוריה (אף שאינה שיעית) ואת לבנון (שבשליטת החיזבאללה). איראן סבלה יותר ויותר מבידוד בין-לאומי, משטר הסנקציות הודק והכלכלה עמדה בפני קריסה. חיזבאללה איבד יוקרה ומעמד בלבנון עם התגברות מעורבותו בביצה הסורית. אך כמו בעבר, זירת המערכה העיקרית בין הגושים נותרה סוריה – "הלב הפועם של הלאומיות הערבית". המלחמה בסוריה היתה אפוא לא רק מלחמת אזרחים, אלא שדה הקרב העיקרי בין הגוש הסוני לגוש השיעי. בעימות זה נראה היה עד לפני חצי שנה שידו של הגוש הסוני על העליונה, מה שהוליך רבים לקבוע בפסקנות שבכל מקום שבו תפסו איסלאמיסטים-סונים את השלטון, נוצרה מציאות בלתי הפיכה.

והנה, ששת החודשים האחרונים הביאו למהפך: משטרים איסלאמיסטיים סוניים קרסו או נחלשו (מצרים, תורכיה, טוניס, חמאס), באחרים התקווה למהפך איסלאמיסטי-סוני לא התממשה (ירדן, תימן), והעיקר – משטר אסד נראה כמתאושש בעוד שיריביו האיסלאמיסטים אינם מצליחים לאחד כוחות ולהכריע את המערכה. מן העבר השני, הסהר השיעי נראה כמי שצולח את שרשרת המשברים ועולה על דרך חדשה: הסכם הגרעין בין איראן למערב נראה כמציין נקודת מפנה במעמדה של איראן בזירה הבין-לאומית בכלל וביחסיה עם ארה"ב בפרט, נראה שהמצור הכלכלי נבקע וחברות בין-לאומיות שוב מתדפקות על שערי טהרן, והחשוב מכול – המעוז האיראני הקדמי בלבנט בהנהגת משפחת אסד לא נפל, ובעזרת החיזבאללה משיב מלחמה שערה.

לנוכח פערים כה גדולים בין ההערכות והתחזיות לבין המציאות, מתבקשות כמעט מעצמן שלוש שאלות: ממה נובעים פערים אלה? האם פערים אלה קיימים גם בניתוח אזורים אחרים בעולמנו או שהם ייחודיים למזרח התיכון? האם ניתן לפתח דרכי חשיבה ומנגנונים שיצמצמו פערים אלה עד למינימום האפשרי? על כל אלה ועל סוגיות אחרות במאמרים הבאים.

על המחבר / המחברת

יעקב גולדברג

יעקב גולדברג

עורך מדור: המזרח התיכון. פרופסור. מזרחן ומשפטן. בעבר יועץ מדיני לראש הממשלה וראש מרכז דיין (בפועל) באוניברסיטת תל-אביב. מרצה באקדמיה ויועץ בארה"ב על המזרח התיכון.

2 תגובות

  1. עפרה שגב
    עפרה שגב ינואר 22 2014, 08:17
    אשמח לעוד ..

    מעניין. קצר. תמציתי. תודה

    השב לתגובה
  2. רחל רותם
    רחל רותם פברואר 11 2014, 08:30
    מאוד מעניין

    המאמר מעורר עניין ומחשבה

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים במזרח תיכון

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!