JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

מורשתו האבודה של הגנרל דאגלס מקארתור

מהניצחון האמריקני בעיראק ועד קריסת המזה"ת

מורשתו האבודה של הגנרל דאגלס מקארתור צילום: Cacahuate commons.wikimedia.org
ינואר 25
09:30 2016

בימים אלה – כשהאמריקנים כבר אינם והמזרח התיכון המפורר הופך לזירת מאבק בין השיעים לסונים – כדאי לזכור איפה התחיל הכול, ולמה… והכול התחיל ב"ניצחון לרגע" האמריקני בעיראק, ניצחון שהפך לתבוסה צורבת.

כיצד הובסו האמריקנים? הם לא נוצחו על ידי העיראקים או על ידי דאעש, שירש אותם. הם נוצחו על ידי עצמם!

הניצחון האמריקני הראשוני היה מהיר ומוחלט וארך שלושה שבועות בלבד. בגדד נכבשה ב-72 שעות ומשטרו של סדאם חוסיין הופל. זה האחרון נתפס לאחר מכן, הועמד לדין והוצא להורג ב-2006.

לאחר הכיבוש דומה היה שהעניין גמור, אבל אז החלו הטעויות…

בזיכרון הלאומי של אמריקה היה מודל נכון של כיבוש נאור וחיובי המשנה אומה מן השורש והופך אותה ממיליטריסטית פנאטית לדמוקרטית הסולדת ממלחמות: היה זה מודל הכיבוש של יפן בתום מלחמת העולם השנייה.

הגנרל דאגלס מקארתור (MacArthur), המפקד העליון של בעלות הברית במלחמה נגד יפן, התמנה בתום המלחמה על ידי הנשיא הארי טרומן למושלה הצבאי של יפן. למרות לחץ כבד מצד גורמים בארצות הברית לפרק את המוסדות היפניים ולהיפטר מן הקיסר הירוהיטו לכל הרוחות, תפס מקארתור בחושיו החדים כי דרדור המערכת היפנית לכאוס יכול ליצור התהוויות מסוכנות שיצאו משליטה. על כן התעקש להשאיר את מערכת השלטון היפנית על מקומה ובראשה את הדבק שאיחד את כולם – את הקיסר, שרבים בארצות הברית חפצו לשפוט אותו כפושע מלחמה.

הוא השאיר את הקיסר במקומו, אך רוקן את תפקידו מסמכויות ביצועיות והותיר אותו כדמות סמלית-ייצוגית. בכך רכש את אמונו ואת רצונו הטוב לפעול יחד לטובת העם היפני. מערכת יחסים זו תרמה לשני הצדדים והביאה לשיקומה של יפן לאחר מאורעות המלחמה הטראומטיים (שכללו את החרבת שתי הערים היפניות הירושימה ונגסאקי באמצעות פצצות אטום).

כך נעזר מקארתור במוסדות השלטוניים היפניים כדי לשלוט ביפן, בהשקעה מועטה של כוחות אמריקניים ותוך שהוא מבצע את השינויים הנדרשים לאט ומתחת לרדאר: מחד גיסא, היפטרות מן העבר בדרך של משפט ואף הוצאה להורג של פושעי מלחמה; ומאידך גיסא, עיצוב יפן החדשה לכדי מדינה מודרנית ודמוקרטית: הענקת זכויות אדם, חופש דיבור, חופש דתי וחופש פוליטי לאזרחים היפניים, כולל לנשים.

ב-1946 הודיע כי צוות משפטנים שמינה ניסח חוקה ליפן. חוקה זו תקפה ביפן עד היום. החוקה שניסח מקנה סמכויות לפרלמנט הדיאט, תוך יצירת שלוש רשויות נפרדות – הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת. הממשלה היפנית והדיאט הקיים (שעדיין כלל נציגים מימי משטרו של ראש הממשלה בתקופת המלחמה, הידאקי טוג'ו) אישרו את החוקה.

בשנת 1949 מסר מקארתור את סמכויותיו לממשלה היפנית הנבחרת החדשה, ובשנת 1950 עזב את תפקידו.

המקבילה העיראקית הייתה מוכנה לשינוי דומה. סדר החיים התקין היה בידי הצבא, המשטרה והאליטות בעיראק, שמילאו את תפקידי המפתח. כיוון שהמדינה נשלטה משך עשרות שנים בידי מפלגה אחת – הבעת', כל ממלאי התפקידים ואלה שהיו מסוגלים לשלוט היו חברי המפלגה.

אם הקיסר היפני היה כדבק שאיחד את היפנים, הרי מפלגת הבעת' שימשה בתפקיד דומה אצל העיראקים. על פי מורשת מקארתור, האמריקנים היו אמורים להשאירה על כנה ואיתה את כל מוסדות השלטון, כולל מנגנון גביית המסים, לסלק מספר מצומצם מאוד של אנשים ולבנות תהליך הדרגתי של מתן זכויות לנשים והגדלת זכויות אזרח, עד שעיראק הייתה בשלה לקבלת חוקה שתהפוך אותה לדמוקרטית יותר.

אבל אז החליט הנשיא ג'ורג' בוש שניהול מדינה כבושה הוא עניין מורכב מכדי להשאירו בידי הגנרלים. הוא מינה מתאם אזרחי, פול ברמר (Bremer), והכפיף אליו את הצבא. שתי ההחלטות הראשונות שהחליט המתאם חרצו את גורל המזרח התיכון: הראשונה הייתה פירוק של כל מנגנוני הביטחון, השנייה הייתה סילוק כל חברי מפלגת הבעת', משמע, את כל אלה שהיו להם כישורים לנהל…

התוצאה: עיראק הידרדרה לכאוס. בהיעדר צבא התפרקה עיראק לחלקיה האורגניים, העוינים זה לזה; בהיעדר משטרה התערער הביטחון האישי. 400,000 אנשי המינהל הציבורי (מחנכים, מהנדסים, מדענים ועוד ועוד) וכוחות הביטחון – שייצבו את עיראק ב-35 השנים שקדמו לכיבוש – נזרקו לרחוב, רובם חמושים, והפכו מיד לאויב.

האמריקנים גילו בדרך הקשה שלהרוס ניתן במחי החלטה, אבל כדי לבנות דרוש זמן רב והרבה כוחות ואמצעים, והם לא היו מוכנים להשקיע.

לוואקום שנוצר נכנס אל-קאעידה, כשהוא מושך אליו מכל העולם מוסלמים צעירים שביקשו להגיע לעיראק על מנת להילחם ב"כופרים". בהמשך התפצל דאעש מאל קעידה, וכל השאר היסטוריה…

על המחבר / המחברת

Avatar

פנחס יחזקאלי

ד"ר. בעבר ראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי. מומחה לאפקטיביות מערכות מורכבות. מרצה.

9 תגובות

  1. רמי
    רמי ינואר 25 2016, 11:53
    מסכים שהמצב בעירק לא טוב

    האם היית מעדיף מצב שבו סאדם חוסין עם הנטיות הדיקטטוריות, עם יומרות הנשק הגרעיני, ועם השנאה לישראל ולמערב ישאר בשלטון? אולי היו טעויות, אבל יתכן שאי עשייה היתה יותר מסוכנת.

    השב לתגובה
    • פנחס יחזקאלי
      פנחס יחזקאלי ינואר 26 2016, 07:33
      סדאם...

      בוודאי שכן רמי. כי אז היה איזון בין עיראק לאיראן והכל היה נשאר בפרופורציות…
      אבל ניתן היה גם לכבוש אחרת…

      השב לתגובה
  2. שמטוב
    שמטוב ינואר 25 2016, 17:54
    ומה אצלנו?

    מה אנחנו עושים כדי לשמר תשתית ברשות הפלסטינית?

    השב לתגובה
  3. גוילי
    גוילי ינואר 27 2016, 12:58
    גם למקארתור היו הפסדים

    ונסיגות

    השב לתגובה
  4. י.ד.
    י.ד. ינואר 29 2016, 18:36
    לפנחס יחזקאלי

    אין מקום להשוואה בין יפן לבין עיראק. אלו שני מבנים פוליטיים שונים לחלוטין.
    ומצד ישראל – חסד נעשה עמנו, אין יותר חזית מזרחית, האויבים מחסלים אחד את האחרים בחריצות רבה.
    הפרופורציות נוטות עתה לטובתנו.

    השב לתגובה
  5. פנחס יחזקאלי
    פנחס יחזקאלי ינואר 30 2016, 08:56
    הפרופורציות נוטות עתה לטובתנו...

    הכל בעיני המתבונן…

    השב לתגובה
  6. יקיר עשוש
    יקיר עשוש פברואר 17 2016, 21:33
    האוכלוסייה היא המפתח

    הבעיה הגדולה ביותר של ארה"ב כאשר היא הפילה את משטרו של סדאם חוסין, הוא שהחברה התפרקה למבנים הבסיסים שלה-השבטים, וכאשר ארה"ב ניסתה לבנות מערכת ממשל יציבה היא כרתה ברית עם אנשים מושחתים (כמו באפגניסטן), כתוצאה מכך אל קאעידה שדוגל בהתחברות עם האוכלוסייה, בעצם מעניק לאותה אוכלוסייה אשר סובלת משחיתות הזדמנות לחיים טובים ולא מושחתים.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים במזרח תיכון

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!